"גם בארץ יכול להתפלק לנו היטלר": ריאיון עם אלון שוורץ, במאי "הסודות של איידה"

לרגל השידור הטלוויזיוני ב-yes דוקו בערב יום השואה של סרטו המצליח "הסודות של איידה", מספר הבמאי אלון שוורץ למה בני גנץ חיבק אותו וירון לונדון קרא לו "בן זונה", ואיך זה שאנחנו לא יודעים כלום על ברגן-בלזן

יח"צ - חד פעמי

(בסרטון: קטע מהסרט באדיבות yes דוקו)

כשהיה בן חמש, ישב אלון שוורץ על הדשא ליד בית משפחתו בכפר ידידיה, ומישהו לחש לו סוד: לדוד שלו, יצחק, יש אח אבוד איפשהו בעולם. הוא רץ לסבא שלו לברר אם השמועה נכונה, והסב טלטל אותו, הבהיל אותו ובעיקר השתיק אותו, וגרם לו לא לשאול יותר בנושא.

כארבעה עשורים לאחר מכן, החליט שוורץ להתמודד עם טראומת הילדות ולגלות את האמת על יצחק, שעודנו בחיים. המסע בעקבות התשובות הוביל אותו לרצף של גילויים מפתיעים, חלקם בשטח וחלקם בארכיונים. חלקם גם כה דרמטיים, שאם היינו רואים אותם בסרט הוליוודי, היינו לועגים לתסריטאי וטוענים כי הוא הגזים. אך למרבה המזל, כולם קרו באמת ומתועדים בסרט הדוקו "הסודות של איידה", אז איש לא יכול לטעון כי הם לא מציאותיים.

הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל דוקאביב כבר בשנה שעברה, וזכה שם בפרס חביב הקהל, עיטור אותו קיבל גם באירוע הקולנוע הבינלאומי הוטדוקס. נוסף לכך, נהנה כאן גם מהפצה מסחרית מוצלחת, ומי שפיספס אותו על המסך הגדול יוכל להשלים בפערים ולצפות בו היום, ערב יום השואה, ב-yes דוקו. כדאי לעשות זאת, שכן "הסודות של איידה" מתגלה כיצירה מותחת, עשויה לעילא: ומעל הכל, מעוררת מחשבה.

למרות עיתוי השידור של "הסודות של איידה", שוורץ מתעקש בריאיון לוואלה! תרבות לרגל ההקרנה הטלוויזיונית: "זה לא סרט שואה, וחשוב לי שתציין את זה". מה שבטוח, מסמך הדוקו אכן לא מתמקד בתקופת מלחמת העולם השנייה עצמה, אלא בשנים שבאו מיד אחריה. זאת, כיוון שהמסע של הבמאי ושל דודו יצחק בעקבות הסודות המשפחתיים התמקד בראש ובראשונה בחקר הנעשה במחנה העקורים ברגן בלזן, שכמעט לא זכה כאן להנצחה תרבותית.

"נדהמתי מן הבורות של הציבור הישראלי". מתוך "הסודות של איידה" (צילום: באדיבות yesדוקו)

"נדהמתי מן הבורות של הציבור הישראלי בנוגע לברגן-בלזן", אומר שוורץ, שהיה נוכח ברבות מן ההקרנות של הסרט ושוחח לאחר מכן עם הקהל. "אנשים לא יודעים כלום על מחנות העקורים. לפעמים אפילו לא יודעים שהיו מאות כאלה. באחת ההקרנות, בני גנץ ישב בשורה הראשונה, ובסוף הוא קם וחיבק אותי בגופו הענק ואמר לי בהתרגשות 'אמא שלי יצאה מברגן-בלזן, ועד הצפייה בסרט שלך, לא היה לי מושג מה היה שם".

והיה שם המון.

"לגמרי, חיים שלמים וסוערים. הם העלו הצגות, הקרינו סרטים, עשו הכשרות בהמון מקצועיות, קיימו ליגת כדורגל בין המפלגות השונות, ניהלו שוק שחור תוסס ומה לא".

ובמחילה, לפחות לפי הסרט שלך, גם היתה שם פעילות מינית סוערת.

"המון חתונות, המון סקס, היה שם בייבי-בום. ככה זה כמעט תמיד אחרי המלחמה, ובמקרה הזה הם שברו שיא עולמי. היה להם יצר להוכיח שהם חיים, והדרך הכי טובה לעשות זאת היא באמצעות רבייה".

אז למה לא דיברו על זה פה?

"זה עניין של מערכת החינוך. מישהו, עוד בראשית ימי המדינה, ישב ובנה לנו נרטיב, שחסר בו משהו. מדברים על הזוועות במלחמת העולם השנייה ומשם קאט לריקודי העם בישראל, אבל מה עם מה שקרה באמצע? המלחמה נגמרה ב-1945, אנשים עלו ב-1948, ומה קרה בין לבין? אני לא יודע למה בנו את הנרטיב הזה ככה. אולי כי רצו להגיד שהתקומה היתה כאן בישראל ולהפוך אותה למשהו פה, שלנו, אבל כך או כך, נשכח פרק ממושך, כמעט כאורך המלחמה עצמה, שהיו בו תופעות מדהימות של בנייה מחודשת של עם".

בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר סרטים תיעודיים תוצרת הארץ שעוסקים בשנים שלפני או אחרי השואה. לא רק "הסודות של איידה" אלא גם "קפה נגלר" מן השנה שעברה למשל, איך אתה מסביר את זה?

"כי כבר נעשו מספיק סרטים על השואה. אין לי מה לחדש בנושא. הרבה יותר מעניין, לדעתי, להראות דברים שעוד לא שמענו עליהם. 'הסודות של איידה' מן הבחינה הזו הוא כמו סקופ קולנועי".

וזה לא בעייתי בעיניך שבסרטים הללו כמעט ולא מזכירים את העובדה שהיו נאצים? זה לא משהו שעוזר לגרמנים להשתחרר קצת מאחריות?

"אתה שואל, באופן ביקורתי, למה לא הזכירו נאצים ב'קפה נגלר', ואני אומר שטוב שלא הזכירו. ככה אנחנו רואים שבגרמניה, כמה שנים בלבד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, לא היה בכלל זכר לנאציזם ותחת זאת היתה בוהמה שוקקת. חשוב שנזכור כי גם אצל הבוהמיינים זה יכול לקרות. גם בישראל יכול להתפלק לנו איזה היטלר. חשוב להבין: זה שאתה מתקדם וליברל לא אומר שלא תהפוך למטורף ורצחני".

עוד באותו נושא

ישראל אחרת: איך נעלמו הנאצים מן הקולנוע הישראלי

לכתבה המלאה
"אף פסטיבל בגרמניה לא בחר להקרין את הסרט". מתוך "הסודות של איידה" (צילום: באדיבות yesדוקו)

הבעיה בכתיבה על "הסודות של איידה" היא שיש בו שלל נקודות מפנה, וקשה להתייחס אליו בלי לחשוף אותן ובכך אולי לפגום בחוויית הצפייה של מי שטרם ראה אותו. מה שברור כבר מעצם שמו ולכן מותר לספר, זה כי הוא נקרא בשם אמו הביולוגית של יצחק, שנולדה כפולנייה נוצרייה.

"ההקרנות בפולין היו מרגשות במיוחד, בגלל שהסיפור של איידה מסמל מבחינתם משהו", מספר שוורץ, "היא סמל לדור שלם, דור אבוד, של נוער פולני לא יהודי שהנאצים פשוט באו ושלפו אותו מהבתים והעלו אותו על משאיות בלי אפילו לתת לו הזדמנות להגיד שלום. בפולין ניגשו אליי בסערת רגשות כל מיני צופים שהסיפור הזה נוגע אליהם, אם זה אנשים שעברו את החוויה הזו בעצמם, או הנכדים שלהם".

תרשה לי להניח שבגרמניה לא הקרינו את הסרט. בדרך כלל לא אכפת להם ממה שלא נוגע בהם ישירות, לטוב או לרע.

"נכון, הסרט אמנם ישודר בטלוויזיה הגרמנית, אבל לא הוקרן עד עכשיו בשום פסטיבל שם".

ובאשר לפסטיבלים הבינלאומיים בהם כן הוקרן - מה ההבדל בין התגובות שם לתגובות בארץ?

"בישראל יש אובססיה לעניין של מי הוא יהודי. בעקבות הגילויים בסרט, לכולם נורא חשוב לדעת מי מן הדמויות בעצם יהודי ומי לא. כל העניינים הפורמליים הללו נורא חשובים לנו. במדינות שפויות, זה לא מעניין אף אחד".


אגב תגובות, אחת התגובות שראיתי היתה של ירון לונדון, שקרא לך "בן זונה" בשידור ישיר בגלל שצילמת בזמן אמת בו נודעות ליצחק האמיתות הלא בהכרח נעימות על חיי משפחתו.

"תראה, חובתו של יוצר קולנוע זה ליצור דרמה, אני לא חושב שיש עם זה בעיה. הרבה מן הכוח של הסרט הוא בזכות המפגשים שנוצרים מול המצלמה. הכל כאן בזמן אמת, שום דבר הוא לא שחזור. ברור שאתה, כבמאי, רוצה להראות את התגובה האמיתית של הדמות. עם זאת, אני חייב לציין שאף פעם לא עשינו אמבוש לאנשים. זו לא תוכנית ריאליטי. יש כאן דמויות שנפגשות לראשונה זו עם זו, ותמיד שאלנו אותן קודם לכן אם הן מעוניינות בכך, לא הכרחנו אותן".

אתה גם מקבל תגובות סטייל "בזכות הסרט גם אני מצאתי את אמא שלי?"

"יש לסרט עוד כברת דרך לעבור. רק עכשיו מתחיל ההפצה המסחרית שלו בחו"ל. לך תדע, אולי מישהו שיילך לקולנוע באמריקה יזהה באחת מתמונות הארכיון את סבא שלו או משהו כזה? כך או כך, בינתיים, הרבה אנשים פונים אליי בשאלות לגבי העבר של משפחתם וגם אם אני לא יכול לעזור להם ישירות, צברתי מספיק ידע בארכיונים כדי לתת להם טיפים שיוכלו לסייע להם בתהליך המחקר".

עוד באותו נושא

במאי "הדירה" מציג: מה סבא שלכם עשה בשואה?

לכתבה המלאה
"אני ביום השואה זה כמו אייל גולן ביום העצמאות". מתוך "הסודות של איידה" (צילום: באדיבות yesדוקו)

המקרה של שוורץ יוצא דופן בתעשייה המקומית. רוב היוצרים פה לומדים קולנוע, יוצרים סרטים קצרים ואז עוברים לשלב הסרט הארוך. הוא, לעומת זאת, לא עבר אף אחד מן השלבים הללו, אם כי אחיו שאול עובד מזה שנים כקולנוען בארצות הברית, והיה גם שותף לעשיית "הסודות של איידה".

אלון, לעומת זאת, עבד במשך השנים כמנהל בכיר ומצליח בהיי-טק ו"הסודות של איידה", על כל המורכבות שלו, הוא הסרט הראשון שביים. "אני לא מאמין גדול בהשכלה פורמלית", הוא אומר על כך, "אם ניהלת פרויקטים בסדרי גודל משמעותיים, ואם אתה משוגע מספיק לעשות סרט, אז אתה מסוגל. כל מה שחשוב זה שתהיה לך יכולת להבין מה הולך ומה לא הולך ומה חשוב ומה לא חשוב".

לקראת יום השואה, מספר שוורץ, הוא מסתובב במרץ בין הקרנה אחת לאחרת, ומלכתחילה אפילו בימי חול, הסרט מוקרן ללא הרף ברחבי הארץ, ועוד היד נטויה. לדברי היוצר, היו גם מגעים ליצור לו עיבוד מחודש תוצרת הוליווד. "פנו אלינו מחברה בינלאומית", הוא מספר, "יכול להיות מדהים לספר את הסיפור הזה עם פלאשבקים ועם שחזורים היסטוריים, אבל כרגע קצת עזבנו את המהלך הזה, כי חשוב קודם כל לסיים את המסע של הסרט התיעודי, ואז נראה מה יהיה".

לו כל הדמויות המוצגות בסרט היו בחיים, והיית יכול לדבר איתן, מה היית שואל?

"אני חושב שהאמת עוד יותר מורכבת מכפי שאנחנו מתארים בסרט. למשל, מי שראה אותו, יודע שיש שם איזה סיפור עם תמונה ועם גבר נוסף ומסתורי שמופיע בה. אנחנו מעלים השערה לגביו, אבל אני לא יודע אם היא נכונה, והייתי שמח לברר את האמת לגביה. יש הרבה דברים שלא ברורים לי לגבי כמה מן הדמויות, וחלק מהן כבר לא פה כדי לשאול אותן. למה עשו את מה שעשו, למה החליטו את מה שהחליטו, ואיך הן בכלל ניצלו. הסרט הותיר אותי עם הרבה שאלות".

"הסודות של איידה" יוקרן הערב (ראשון 23 באפריל) ב-22:05 ב-yes דוקו ויהיה זמין לצפייה ב-yesVOD.

סרט שכדאי לראות. מתוך "הסודות של איידה" (צילום: באדיבות yesדוקו)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully