(בסרטון: הטריילר של "בחירת המלך")
לפני 77 שנה, באפריל 1940, פלשו הנאצים לנורבגיה, ובניגוד למה שהתרחש במדינות אירופאיות רבות אחרות, במקרה זה לא התקבלו בזרועות פתוחות. הם דרשו מן המלך הוקון השביעי להיכנע, והפעילו עליו לחצים ואיומים משסירב לעשות זאת, אך הוא סירב לשתף עמם פעולה והניף את נס המרד.
השליט האמיץ הלך לעולמו בספטמבר 1957 וכעת, שישה עשורים לאחר מותו, מגיע "בחירת המלך" ("The King's Choice") סרט עלילתי המתרחש באותם ימים הרי גורל בתחילת שנות הארבעים ומתאר מנקודת מבטה של משפחת המלוכה את התגובה הנורבגית לפלישה הנאצית. הדרמה ההיסטורית הזו זכתה לשבחים רבים ברחבי העולם ואף היתה בין תשעת המועמדים הסופיים לאוסקר בקטגוריית השפה הזרה, אם כי לא השתלבה בסופו של דבר בחמישייה. עם זאת, היא לא הופצה כאן מסחרית, אך עכשיו אפשר לראותה כאן בפורמט ביתי ולהבין את הנסיבות שאפשרו לשני-שליש מיהדות נורבגיה להינצל.
הסרט הוקרן גם לפני חודשיים במסגרת פסטיבל ברלין, ולאחר הקרנתו פגשתי את יוצרו, אריק פופ, מבכירי הבמאים במדינתו כיום, שכבר יצר בעבר כמה עבודות עטורות שבחים, למשל "להיפרד כל פעם מחדש" בכיכובה של ז'ולייט בינוש, המבוסס על חוויותיו כצלם מלחמות.
פופ, גבר גבוה ומסביר פנים, מספר כי כל הנורבגים יודעים כמובן בקווים כללים על מה שהתרחש בשנות הארבעים, אבל לא מכירים את הסיפור מן הפרספקטיבה האינטימית של המלך ושל משפחתו הקרובה. "אני שמח שהחלטתי לצאת לדרך עם הפרויקט, כי הסיפור הזה נהיה עוד יותר רלוונטי מאז שסיימתי את הצילומים", הוא מוסיף. "אנחנו מוקפים כיום במנהיגים כמו דונלד טראמפ, שחושבים רק על טובתם שלהם, והמלך הוקון הוא דוגמה מעוררת השראה למנהיג שחשב קודם כל על טובת העם, והיה מוכן להקריב את חייו ואת חיי משפחתו למענה. הסיפור שלו מזכיר לנו מה זו מנהיגות אמיתית ומה מנהיג יכול וצריך להיות. אנחנו צריכים עוד מנהיגים כמו המלך הוקון".
עד כמה הסרט מבוסס על תחקיר היסטורי?
"השותפים שלי לעשייה ואני קראנו מעל 20 אלף דפים של מידע רלוונטי. כמו כן, שוחחנו עם אנשים שחוו את האירועים בזמן אמת למשל הנסיכה אסטריד, נכדתו של המלך הוקון השביעי ואחותו הבוגרת של המלך הנוכחי, האראלד. היא זוכרת כל פרט מן הימים הללו וסיפקה הרבה אינפורמציה, בעיקר על היחסים בין סבא שלה לאבא שלה, יורש העצר, שהיה אז בסוף שנות השלושים לחייו וב-1957 הפך למלך אולף החמישי".
המלך הוקון השביעי והמלך אולף החמישי כבר לא עמנו, אבל הצאצאים שלהם כן, ואני מניח שהם חיבבו את הסרט.
"כן, והם גם אירגנו לנו הקרנת בכורה מיוחדת תחת כיפת השמים בפארק שמסביב לארון המלוכה. זה היה הפנינג, ואפשר היה להרגיש את התכונה מסביב. הגיעו לא פחות מ-12 אלף איש, ומשפחת המלוכה ישבה בשורה הראשונה וצפתה עם כולם בסרט. בסוף ההקרנה, המלך האראלד ניגש אליי ואמר לי שהוא עבר חוויה חזקה וממש הרגיש כאילו שהוא רואה מולו, בשר ודם, את אביו המנוח".
דמות משמעותית נוספת בסיפור היא כמובן של מי שהשם שלו הפך לסמל עולמי של בוגדנות שפלה - הפוליטיקאי הנורבגי קוויזלינג, משתף הפעולה הראשי עם הנאצים ומי שהמליך את עצמו מטעמם במקום הוקאן השביעי. למה אנחנו לא רואים בסרט, אלא רק שומעים אותו? האם זה כי לקהל הנורבגי פחות נוח להתמודד עם הדמות שלו?
"לא, זה מפני שבחרתי בנקודת מבט ברורה מאוד, והחלטתי להיצמד אליה. זו הפרספקטיבה של המלך, ואנחנו רואים את מה שהוא רואה ולא רואים את מה שהוא לא רואה. המלך לא נפגש עם קוויזלינג באותו זמן, זו עובדה. מה שכן, הוא שמע אותו נואם ברדיו ומבצע את ההפיכה השלטונית הראשונה אי פעם שהתבצעה על גלי האתר, וגם אנחנו כמובן שומעים את הנאום הזה בסרט".
דמות מרתקת נוספת ומוכרת פחות היא של הדיפלומט הגרמני קורט ברוייר, שניסה לתווך בצורה ההוגנת ככל האפשר בין ממשלתו למלך הוקון השביעי, ולו אתה דווקא מעניק תשומת לב רבה.
"כן, היה לי חשוב להזכיר כי היו דיפלומטים רבים, כמוהו למשל, שחתרו בכל כוחם לצמצם ככל הניתן את נזקי המלחמה. גם הסיפור של ברוייר לא מוכר מספיק. הוא נשלח לכלא בזמן המלחמה בגלל שהעז לערער על פקודות הפיהרר, וחזר משם שבר כלי, פיזית ובעיקר נפשית. הוא חש, בצדק, שלא מעריכים דיו את הפעולות שלו, ומת כאדם מריר".
הניסיון של פופ כצלם בשדות קרב משפיע גם על סגנון העשייה האינטנסיבי של "בחירת המלך", המצולם כולו במצלמת יד תזזיתית. "לא הרשיתי להכניס חצובה לצילומים, כדי שהמצלמה לא תהיה יציבה לרגע", הוא אומר. "כצלם סטילס, רציתי להכניס את הקהל שלי לתוך הסיטואציה, לתת לו את התחושה שהוא היה שם איתי, וזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות גם בקולנוע".
במהלך עבודתו, פופ בילה גם בישראל ובאזורי הרשות הפלסטינית במהלך שנות השמונים. לדבריו, החוויה הזו הותירה בו רושם עז, על גבול הפוסט-טראומה, וגם סיכנה את חייו לא פעם. "כל כך אכפת לי מכם שם", הוא מכריז, "הלוואי שתצאו מזה, שני הצדדים, הלוואי שתצאו מן המעגל המסויט בו אתם נתונים".
אחד הדברים המעניינים בפסטיבל הנוכחי זה לראות איך אירופה נושאת את עיניה אל גרמניה ורואה בה כסמל של חופש ודמוקרטיה, וכל זה קורה בסך הכל כמה דורות אחרי האירועים המתוארים בסרט שלך, אז האומה הגרמנית כמובן סימלה משהו אחר לחלוטין.
"אתה יודע, סבא שלי היה בתנועת המחתרת בזמן המלחמה ונאבק בגרמנים בחירוף נפש. אך כשהמלחמה נגמרה, הוא וכל מי שהיו איתו אמרו 'זהו, זה נגמר, מה שהיה, היה, ועכשיו אנחנו צריכים לחשוב על אירופה אחת ומאוחדת, ולהזמין את הגרמנים לחזור אליה, כחברים שלנו, חייבים לנהל דיאלוג כדי להימנע מאסון נוסף'. אני חושב שגם אתם והפלסטינים יכולים ללמוד מזה משהו. צריך לסלוח, לשכוח ולהמשיך הלאה. זו הדרך היחידה למנוע מן הזוועות לחזור שוב".
