לקראת סיום הערב קרא מישהו מהגוש האמצעי בהיכל התרבות בת"א, "פול, אנחנו אוהבים אותך". פול יאנג לא התמהמה לפני שהשיב "גם אני אוהב אתכם". אלה לא היו מילים מהשפה אל החוץ, הזמר הבריטי, בהופעתו השלישית בישראל, באמת אהב מהרגע שעלה לבמה את האנשים שהגיעו לראותו בתל אביב. הקהל הזה, מצדו, היה מסוגר במשך יותר מחצי הופעה, עד שהבין שלאיש המקסים הזה פשוט חייבים להחזיר באותו מטבע.
יש משהו אמביוולנטי בלצפות בהופעה של יאנג. אם עורכים את ההשוואה לכדורגל, אפשר לראות בו קשר אחורי אפקטיבי לא אחד שקונים בשבילו כרטיס, אבל סוס יציב ומתמיד, עם מקום בטוח בסגל הנבחרת. בזמן אמת הוא לא היה מוחצן כמו כוכבים בריטים אחרים בני דורו, למשל ג'ורג' מייקל ובוי ג'ורג' או הוונדרבוי של האייטיז ניק קרשאו, אבל הוא כן אחראי ללא מעט להיטים איכותיים מהתקופה, והם אלה שהקנו לו כרטיס קבוע בהרכב של הגדולים. בן 61 פלוס, סימני הגיל, למעט השיער האפור, לא ניכרים עליו. הוא חטוב, אנרגטי, צלול, לא מפסיק להתנועע על הבמה ומפלרטט עם המעריצים. פעמיים כבר היה פה, ב-2009 וב-2010, ולא פלא שבשלישית יאנג הרגיש לחלוטין בבית.
בשלב זה חייבים להיות הוגנים, למתן את הסופרלטיבים ולהודות שההופעה הזו הייתה רחוקה מלהיות מושלמת. לצד הרגעים המרגשים, היו במהלך הערב לא מעט דקות מתות. אולי זה החומר שחלקו נשמע מיושן (הביצוע ל-"Everything Must Change", למשל, אחד מלהיטי אמצע האייטיז שלו, לא היה טוב, אך יש לזכור שזה שיר שמלכתחילה קשה לביצוע בהופעה חיה). ייתכן שזה היה הקהל, שציפה לערב סטרילי ובמשך חלקים ארוכים לא ממש שיתף פעולה והגשים את הנבואה.
יאנג פתח עם "Love of the Common People". הוא נכנס לעניינים מהר, אם כי כל גרסה של הלהיט הזה בלי זמרות הליווי המקוריות קים לזלי ומאז רוברטס הופכת אותו למעט פחות טוב. משם עבר ל-"Some People" האנמי והמשיך עם "Love will Tear Us Apart" של ג'וי דיוויז'ן. גם אם לא התקרב לנימה האובדנית של איאן קרטיס, יאנג ביצע אותו בצורה נפלאה. אחר כך חזר לשני השירים שהפכו אותו לקנון אייטיז שיר הנושא באלבום "No Parlez" ו-"Wherever I Lay My Hat".
דווקא במהלך השירים הללו היו באולם רגעים ארוכים של שלווה לא רצויה. האנרגיות של יאנג כבשו את הבמה, אבל לא הצליחו לחדור אל הכיסאות. כשנראה היה שהערב מתחיל ללכת לאיבוד, הגיע קאבר נוסף שלו, "Broken Hearted", אותו ביצע בפסקול של "עגבניות ירוקות ומטוגנות" ולדבריו הייתה זו הפעם הראשונה ששר אותו בהופעה. זה היה ביצוע נהדר ומרגש, והוא גם זה שפתח, סופסוף, את הקהל. התשואות שקיבלו יאנג וההרכב הדני שליווה אותו, בראשות הגיטריסט המצוין כריסטיאן ורבורג, הזכירו לנו מדוע אנחנו כל כך אוהבים את האיש הזה, שלא הוציא אף להיט משמעותי במשך למעלה משני עשורים ובכל זאת נחקק עמוק בלב.
באופן צפוי ביותר, יאנג סיים עם "Come Back and Stay", השיר שגרם לו להיצרב בתודעה מחוץ לבריטניה. זה היה הרגע שלו חיכו כל הנוכחים באולם, והוא לא הכזיב. יאנג עצמו ריחף על הבמה, משוחרר לחלוטין, חילק כיפים וקינח ערב שאולי לא התחיל מושלם, אבל הסתיים בטעם של עוד. לטוב ולרע, זו הייתה הופעה שאפשר להגדיר כמדויקת, יעילה ועוד שאר תארים שמעידים על יתרונותיה וחסרונותיה גם יחד. היא אולי לא הייתה מושלמת, אבל בהחלט גרמה לנו להיזכר בכך שיאנג לא צריך לחזור ולהישאר לתמיד. גם אם לפעמים נדמה שנעלם, הוא כבר יותר מ-35 שנה נמצא כאן. אתמול הוא בא להזכיר את זה גם בתל אביב.
