(בטריילר: הסרטון של "Double Lover")
בימים האחרונים התפשטה שמועה בריביירה "Double Lover" של פרנסואה אוזון, הוא משהו-משהו. אתמול, רגע לפני סיום הפסטיבל, הוצג המותחן הארוטי בהקרנת בכורה עולמית במסגרת התחרות הרשמית, והתקשורת לא התאכזבה: הסרט התקבל בהתלהבות, שכללה פרצי צחוק, מחיאות כפיים ושלל ציוצים מפרגנים.
זה לא מפתיע, כי התוצר הצרפתי מציג את החיבור האהוב על מבקרי קולנוע בעידן המודרני: קומבינציה בין עשייה ז'אנרית טראשית לכאורה לעומק פסיכולוגי וקולנוע מסוגנן, דרך בה הלכו בעבר בין השאר היצ'קוק, אלמודובר, קרוננברג ודה-פלמה לקול תשואות המדיה והאקדמיה.
אוזון עושה זאת דרך סיפורה של צעירה פריזאית, המתאהבת במטפל שלה, ואז מגלה שיש לו אח תאום מרושע ומתחילה לנהל רומן גם איתו. מכאן והלאה מתגלגל רצף אירועים הכולל מראות שבורות, חתולים מסתוריים וגם סצנות סקס עתירות תשוקה - בזוג, בשלישייה ואף ברביעייה.
את כל זה מתאר אוזון בשילוב של סליזיות ואלגנטיות. את התפקיד הראשי מגלמת מרין ואקט, שכבר כיכבה ב"צעירה ויפה" של הבמאי הצרפתי, וכמו אז, גם במקרה זה מתהדרת בנוכחות קולנועית מהפנטת. כזו, יש גם לשלל החתולים השונים שבסרט. בצד זאת, עבודת הבימוי כאן צלולה כקרח, מהוקצעת לחלוטין אך גם חצופה וממזרית, ופעם אחר פעם משכיל "Double Lover" ליצור דימויים מסחררי חושים עד כדי כך שבמהלך הבכורה, לנוכח מטאפורה שממציאה מחדש את הביטוי 'מונולוגים מהוואגינה', הקהל לא התאפק עד סוף ההקרנה ומחא כפיים לאחת המטאפורות הוויזואליות כבר בזמן הצפייה, משהו שלא קורה לעתים קרובות, אם בכלל.
לא פלא, אם כך, שקבלת הפנים של "Double Lover" כה חמה. עם זאת, היא נראית לי מעט מופרזת, כמו גם הדיבורים על כך כי אוזון, שזה כבר סרטו העלילתי ה-17 באורך מלא, עשוי אף לקטוף את דקל הזהב לראשונה בקריירה שלו. למרות כל השבחים, לפחות לאחר צפייה ראשונה לא ברור לי אם המותחן הזה הוא סתם מהתלה מבוצעת היטב או שבאמת יש לו מה לומר. חשוב מכך, נותרת בסופו תחושה כי גם אם הוא ראוי יחסית לסטנדרטים הנמוכים של מהדורה זו של הפסטיבל, הרי שבאופן אובייקטיבי, בריאן דה-פלמה אוכל סרטים כמוהו לארוחת בוקר כאילו היו מיני-קרואסון.
תוצר נוסף ומדובר שהוצג כאן במסגרת התחרות הרשמית הוא "The Beguiled", עיבוד מחודש של סופיה קופולה לסרטו בשם זהה במקור של דון סיגל בכיכובו של קלינט איסטווד מתחילת שנות השבעים, שבעברית נקרא בזמנו "הנקמניות".
כמו במקור, גם הגרסה החדשה מתרחשת במהלך מלחמת האזרחים, ועוקבת אחר חייל פצוע בגילומו של קולין פארל, המוצא מחסה בפנימייה לנשים בלבד, שאת השוהות בה מגלמות ניקול קידמן, קירסטן דאנסט, אל פאנינג ועוד כמה שחקניות אציליות.
לא פחות מאשר גלגול נוסף של הסרט של דון סיגל מתחילת שנות השבעים, נראית הדרמה הזו כתשובה הפמיניסטית ל"שמונת השנואים" של טרנטינו, ומתוך העומס והעומק הזה עולות הרבה דקויות המצריכות צפייה שנייה כדי לעמוד על כולן.
התגובות לסרט בריביירה היו מגוונות: בין אלה שקראו לו יצירת מופת ועד מי שהגדירו אותו כ"עבודתה הגרועה ביותר של קופולה". מבחינתי, הקובלנה העיקרית כלפיו יוצאת דופן: בשעה שרוב הסרטים, בפסטיבל ובכלל, ארוכים יתר על המידה, הרי שהוא קצר מדי, לא מפתח מספיק את הבשר שדווקא יש בו בשפע ונותר בגדר תרגיל קולנועי אינטלקטואלי.
עם זאת, גם כך, הצפייה בסרט מהנה ומעניינת, ומציגה נקודת מבט מרעננת, על ההיסטוריה של הוליווד ועל תולדותיה של ארצות הברית בכלל. אפשר יהיה להרחיב את הדיון הזה כש"The Beguiled" יעלה לאקרנים בישראל, אם כי צריך יהיה לעשות זאת בזריזות, שכן בשל אופיה של הדרמה המהורהרת והלא-מסחרית הזו, היא לבטח תשרוד על האקרנים רק כשבועיים בלבד.
ונסיים במשהו שמזה כמה ימים כל צופה בעולם יכול לראות על המסך הפרטי שלו, אך רק אמש הוקרן בריביירה, במסגרת הצדעה חגיגית לדיוויד לינץ': הפרקים החדשים של "טווין פיקס", שהוצגו כאן אמש סוף כל סוף.
ההקרנה המשונה הזו היתה דוגמה לכך שגם ב-2017, פסטיבלי הקולנוע עוד לא מצאו את הדרך הנכונה ליצור שיתופי פעולה עם עולם הטלוויזיה. לו הפרקים הראשונים במהדורה המחודשת של "טווין פיקס" היו נחשפים כאן בפרמיירה עולמית, מן הסתם היתה סביבה התרגשות גדולה וכולם היו מדברים עליה. אך כיוון שמסיבות לא ברורות הם הוצגו רק כמה ימים לאחר השידור הטלוויזיוני, הקרנתם התקיימה בשולי הפסטיבל וחלפה באדישות.
ובכל זאת, לפחות מבחינתי, "טווין פיקס" גנבה את ההצגה. כמעריץ מושבע, הפרקים הטריים לא איכזבו אותי בכלל, והתעלו מעל כל סרט שהוקרן בפסטיבל. אין כמובן טעם להרחיב את הדיבור, כי נחכה לביקורת המלאה, אך נאמר רק שמסך הקולנוע בריביירה הציג את העבודה הטלוויזיונית של לינץ' במלוא גדולתה החלומית.
תגידו מה שתגידו על המהדורה הנוכחית של פסטיבל קאן, אבל לפחות דבר אחד חיובי לבטח יצא ממנו: הוכחה מרגשת כי האש שדיוויד לינץ' הבעיר לפני יותר מעשרים שנה עדיין הולכת עמנו.
