אזור הדמדומים: רוברט פטינסון, חואקין פיניקס ורומן פולנסקי הסעירו את הריביירה

(בסרטון: קטע מ-"You Were Never Really Here")

רגע לפני סיום, הוצג אמש בקאן (שישי) האחרון מבין סרטי התחרות הרשמית, והוא התגלה כפינאלה ראויה. מדובר ב"You Were Never Really Here" של לין רמזי, מי שכבר כיכבה בריביירה לפני כמה שנים עם "חייבים לדבר על קווין", והפעם הציגה דרמת מתח אלימה וטורדת מנוחה עוד יותר.

את התפקיד הראשי בסרט הפקידה רמזי בידיו של חואקין פיניקס, המגלם חייל לשעבר שסובל מהלם קרב, ככל הנראה משדות הקרב במזרח התיכון. הוא עובד ברחובות ניו יורק כשכיר חרב, ובמסגרת עיסוקו נשלח למסע אפל ועקוב מדם בעקבות ילדתו בת ה-14 של פוליטיקאי מקומי, שנפלה לידיה של רשת סחר בנשים.

מה שמתפתח מכאן, הוא אחד הסרטים הקצרים והתמציתיים של הפסטיבל - "You Were Never Really Here" נמשך קצת פחות משעה וחצי, ואין בו כמעט דיאלוגים או התפתחויות עלילתיות, כך שהתסריט שלו לבטח מתפרש על פני כמה עשרות עמודים בלבד.

את מקומו של הטקסט מחליפות הבעות הפנים של פיניקס, שאומרות הכל; המוזיקה המקורית של ג'וני גרינווד, שמעניקה לסרט קצב מחשמל; ועבודת הבימוי המסוגננת של רמזי, היוצרת שרשרת בלתי פוסקת של דימויים השווים אלף מילים. אחד מהם, במהלכו מבצע הגיבור משהו בלתי נתפס, גרם לצופים להחסיר פעימה.

בודדים בקהל שרקו לסרט בוז, אך רבים התפעמו ממנו וכמה מהם כל כך אהבו אותו, שאף נקלעו לתגרת ידיים קצרה עם המקטרגים. באופן אישי, הבעיה היחידה שלי עמו היא שהוא נראה כשילוב של "לוגאן", "דרייב" ו"נהג מונית", לטוב ולרע. לטוב – כי אלה כמובן אילנות עילאיים להיתלות בהם. לרע – כי התוצר הטרי הזה דומה מדי ליצירות שכבר ראינו לפניו. כך או כך, במהלך השנה הקרובה "You Were Never Really Here" יופץ גם בארץ, ואז אפשר יהיה להמשיך להתקוטט סביבו.

לפני כן, גם כן במסגרת התחרות הרשמית, הוקרן סרט פשע המתרחש ברחובות ניו יורק, וגם הוא גרר השוואות לסקורסזה. במקרה זה, הכוונה ל"Good Time" של האחים בן וג'וש ספדי, מן הלוהטים ביוצרי האינדי הצעירים בארצות הברית. בשל התנגשויות לוח זמנים לא יכולתי לצפות במותחן האינטנסיבי הזה עד סופו, אז עד שאשלים אותו, נספר כי הוא מעורר התלהבות רבה בריביירה: גם בשל עבודת הבמאים וגם בשל הופעתו של רוברט פטינסון, המככב בו כשודד בנק.

תצוגת המשחק של כוכב "דמדומים" לשעבר הוציאה כאן את התקשורת האמריקאית מגדרה. "רוברט פטינסון נולד מחדש", "קבלו את רוברט דה-נירו של 2017", "תנו לו את פרס השחקן בקאן/באוסקר" הן רק חלק מן הכותרות בנושא.

עוד סרט אמריקאי שהתקבל בתשואות הוא "$Patti Cakes", מעין גרסה נשית של "8 מייל", על דרכה לצמרת של ראפרית מניו ג'רזי. התוצאה מהנה לצפייה, אפילו מרגשת לפרקים, ויש בה כמה רגעים נהדרים: למשל מסיבת בר-מצווה ברוח ההיפ-הופ. עם זאת, היא גם שגרתית למדי ובעיקר מתחנחנת, והמוזיקה בה לא משהו. בהתחשב בכך שמדובר בדרמה מוזיקלית, זה כמובן חסרון משמעותי.

עם זאת, נקודה אחת כן מייחדת את הסרט והיא שכיאה ל-2017, צוות השחקנים שלו מציג פנים וקולות מהסוג שהוליווד הדירה רוב השנים: כמעט כל הדמויות המרכזיות בו הן נשים, הגיבורה שלו לא רזה ומקיפים אותה צעירים שחורים, כאלה שמוצאם הודי וכיוצא בכך.

בכל מקרה, הקהל בריביירה התמוגג. "$Patti Cakes" הוצג כסרט הסיום של השבועיים של הבמאים, מסגרת צד יוקרתית בפסטיבל, ובסיום ההקרנה בה הייתי, הקהל נעמד על הרגליים ומחא כפיים במשך דקות ארוכות. אחד מהם אף צעק - "אני בן 61, ובזכותם לראשונה בחיי התאהבתי בראפ".

היום (שבת) בשעות הבוקר נחשף לעיתונאים גם הסרט האחרון שיוקרן בפסטיבל בהצגת בכורה עולמית – "מבוסס על סיפור אמיתי" של רומן פולנסקי. המותחן הזה מוצג כאן מחוץ לתחרות, ככל הנראה כדי לצמצם ככל האפשר את הסקנדלים הציבוריים הפוטנציאליים סביב הבמאי, המבוקש בידי הרשויות האמריקאיות בעוון אונס קטינה בשנות השבעים. לפני כמה חודשים, היה אמור הקולנוען לשמש נשיא כבוד של האוסקר הצרפתי אך נאלץ לוותר על המעמד בשל מחאת ארגוני נשים, ובריביירה ביקשו מן הסתם להימנע משערורייה גדולה גם אצלם.

בסרט מככבות אווה גרין עם עיני החתול שלה ועמנואל סנייה, זוגתו של פולנסקי, והן שסיפקו על השטיח האדום את הנשיקה הלוהטת עד כה בפסטיבל. השתיים מפגינות תצוגות משחק עתירות קלאסה, אך הסיפור שהקולנוען השנוי במחלוקת תפר להן נדוש למדי: עוד מעשייה על סופרת מצליחה ומעריצה פסיכוטית שלה. כתוצאה מכך, הסרט אמנם אלגנטי ולפרקים אף מותח ומשעשע לצפייה, אך בסופו של דבר מתגלה כצפוי לעייפה ומיותר למדי – מעין שילוב של "מיזרי" ו"בריכת שחייה" שלא ברור מי היה צריך אותו.

כל מה שאזכור מן הסרט זה את הרגע בתחילתו בו שואלת הגיבורה את בן זוגה, גם הוא מעולם הספרות, למה איחר לפגישה, והמאחר המתנצל עונה לה – "מצטער, נתקעתי בפגישה עם עמוס עוז".

במסגרת ניסיונותיו להישאר כמה שיותר מתחת לראדר, לא קיים פולונסקי ראיונות אישיים, אלא אך ורק מסיבת עיתונאים המונית בה נמנע מלהתייחס לפרשיות בהן הוא מעורב. במהלך האירוע נשאל בידי אחד העיתונאים "מה קשה יותר – לעבוד עם שחקניות או לחיות איתן?" ובתגובה השיב: "איך אדם אינטליגנטי יכול לשאול שאלה כל כך טיפשית", מה שעורר פרצי צחוק באולם.

ועכשיו, אחרי שהסתיימו כמעט כל הקרנות הבכורה, נותר לצוות השופטים בראשותו של פדרו אלמודובר להתבודד ולהחליט על חלוקת הפרסים של התחרות הרשמית, שתוכרז מחר (ראשון) בערב.

בינתיים, הקולנוען הספרדי סעד את לבו עם שותפיו לחבר השופטים בארוחת הצהריים החגיגית המסורתית של הפסטיבל, ובילה אותה בניסיונות להתמודד עם השמועה שהתקשורת הספרדית הפיצה עליו: הדיווחים גרסו שהקולנוען אמנם הכריז על הרתיעה שלו מנטפליקס, אבל עשה לאחרונה עסקה עם "השטן" ועומד לביים סדרה בשירות ענק הסטרימינג. זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי ואכן, כרגע נראה שמדובר בפייק ניוז.

אז נסיים במשהו שבאמת קרה: כמיטב המסורת, יומיים לפני חלוקת דקל הזהב, ה-Palm D'or, הוענק ה-Palm Dog, למצטיין מבין הכלבים שכיכבו בסרטי הפסטיבל. השנה, התגלה הזוכה המאושר כברונו, הפודל הלבן מ"סיפורי מאירוביץ'", וכיוון שהיה עסוק מכדי לבוא ולקבל את העיטור בעצמו, שלח כפיל שחור פרווה לקחת אותו במקומו. כמו כן, לראשונה אי פעם, הוענק פרס מיוחד לכלבני המשטרה, הכוכבים האמיתיים של מערך האבטחה, המרחרחים ללא הרף במתחם הפסטיבל. חבל שלא מאפשרים להם לשבת עמנו באולם ולצפות גם כן בסרטים, אבל לפחות מישהו טרח בכל זאת להוקיר להם תודה.