כמעט קל מדי לעשות את ההקבלה הזו, אבל "האמריקנים" הגישה לנו אותה על מגש של כסף: לקראת סוף הפרק הראשון בעונה החמישית ישנה סצנה שבה המרגלים האהובים עלינו, פיליפ ואליזבת' ג'נינגס, חודרים יחד עם מספר פעילים נוספים לאזור מגודר ושמור כדי למצוא גופה שנקברה שם. הם מוצאים את המיקום המדויק ומתחילים לחפור. וחופרים. וחופרים. וחופרים. וחופרים. חלק עוצרים לנוח, שותים מים, אוכלים משהו, אחרים מחליפים אותם, מישהו מתצפת, אף גורם עוין לא מגיע, הם מנגבים זיעה וחופרים וחופרים בלי הרף ובלי מילים.
המוזיקה בסצנה הזו הייתה מותחת, מבשרת רעות, אך הדבר היחיד שנמתח שם הוא הסבלנות שלנו. שמונה דקות וארבעים שניות (!!!) תמימות, נשרכות, ארכניות ומיותרות נמשך הקטע הזה מהרגע שפיליפ ואליזבת' יורדים מהרכב ועד שנחשפת הגופה. ולא שהסצנה נגמרת שם. עד שבאמת קורה בה משהו בעל משמעות - היחשפותו של אחד מחברי הצוות לדם המזוהם של המנוח - אנו נאלצים לעבור שתי דקות נוספות של מלאכות טכניות. רק בסוף, 12 דקות אחרי נקודת ההתחלה מגיע הפאנץ': אליזבת' נאלצת להוציא להורג את הבחור הזניח שנחשף למחלה.
אי אפשר להאשים אותנו בחוסר אהדה ל"האמריקנים", שכיכבה אצלנו במקום השישי במצעד סדרות 2015 ובמקום השני במצעד סדרות 2016. אלא שהסיקוונס הארוך הזה משקף את העונה החמישית בכללותה. החפירה הבלתי נגמרת מסמלת משהו קלוקל עד מאוד בגישה של היוצרים, משהו שהוא על גבול הזלזול בצופים. אנחנו סדרה רצינית, נושמת עמוק, לוקחת את הזמן, מקפידה על פרטים - בואו נוכיח לכם את זה באופן המייגע ביותר שניתן להעלות על הדעת. למה הסצנה הזאת הייתה חשובה? אוקיי, היא הייתה מעין סמן לכל השיבושים הצפויים בהמשך העונה ולמחירים הנפשיים שייגבו מפיליפ ואליזבת', אולם אין בכך שום חדש. באמת נזקקנו לרבע פרק כדי להבין משהו שהוא מהותה של "האמריקנים" כבר מאז תחילתה?
אפשר להניח את האצבע על לא מעט גורמים לחולשתה של העונה הזו. בראש ובראשונה - היעדרותן של נינה הי"ד ומרת'ה. לא זאת בלבד שהן דמויות שאהבנו, אלא גם היוו נקודת חיבור קריטיות בין חלקים שונים של העלילה. נינה קישרה בין סטן לאולג, כלומר בין הרזידנטורה ל-FBI, ואילו מרת'ה נקרעה בין אהבתה לסוכן רוסי לבין עבודתה בבולשת. עכשיו הן אינן, וכך כל אגף בסדרה הזו מתרחש כמעט בלי ממשק ביחס לאחר.
זה עשוי היה להיות בסדר אילולא הגורם השני לכשלי העונה: החבל שניתן ליוצרים כאשר קיבלו מועד לסיום הסדרה. אם יש משהו ברור בתום 13 פרקים מתוך ה-23 שקיבלו השואוראנרים ג'ו וויסברג וג'ואל פילדס, זה שלא באמת היה להם מה לעשות איתם. אמנם כן, היו כמה רגעים טובים לאורך העונה. זה תמיד רב עוצמה כאשר הג'נינגסים הורגים אנשים שאינם רוצים להרוג או מגלים שהסנטר הטעה אותם (איש הצוות הצעיר בסצנת החפירה, טכנאי המעבדה שבדיעבד התברר כי רק ניסה לעשות טוב, הרוסיה העריקה שרק ניסתה לשרוד במלחמה וכו'). הסיפור של פייג', שדשדש רוב הזמן, בכל זאת הניב שתי סצנות מצוינות: גבריאל מפטיר באגביות שפיליפ צדק ושפייג' הייתה צריכה להישאר מחוץ לזה, והדברים שכתב עליה הכומר טים ביומנו נחשפים בפני הוריה. אבל זהו בגדול. רוב רובו של הזמן בעונה הועבר במה שנראה כהנחה מדוקדקת של דברים במקומם לקראת המערכה האחרונה, תוך התעלמות מהצורך לספק במהלכה שיאים רגשיים או אינטלקטואליים או בכלל. בהתאם, גם פרק הסיום אנטיקליימקטי בעליל.
כמעט כל מה שהיה בעונה הזו נעשה תוך חזרה על מוטיבים שכבר הכרנו, ובניגוד לעבר, לא הייתה שום תחושת סיכון כרקע להתמודדות הפסיכולוגית הבלתי נדלית של גיבוריה - שוב תולדה של היעדר נינה ומרת'ה. פיליפ ואליזבת' אמנם כבר לא באותו מקום שהיו בו בעבר, כבר לא פשוט מבחינתם לנהל מערכות יחסים מיניות עם אחרים לטובת המטרה, ועדיין אלה בדיוק אותם נושאים שראינו מהם בעבר. כלומר, פיליפ סובל מהדברים הרעים שהוא עושה בערך מאז שאנחנו מכירים אותו, ואליזבת תמיד מושכת לכיוון השני, גם אם כרגע פחות.
מי יודע, אולי נקבל תגמול מופתי ומרעיש בעונה החותמת על כל פרט ופרט שראינו בעונה החמישית. סביר יותר להניח שזה לא יקרה כך. סביר יותר שאפשר היה לדחוס את העונה הזו לכדי ארבעה פרקים בלחץ בלי לוותר על אף דבר חשוב, הן עלילתית והן פסיכולוגית. מה שאפשר לשער במידה גדולה של ביטחון הוא ששירת הברבור אכן תהיה מעולה בואכה מדהימה. גם כי אנחנו מכירים את הסדרה ואת כותביה, וגם כי אחרי כל ההכנות לא תהיה ל"האמריקנים" ברירה אלא להביא אל השולחן את כל התבשילים שהתחממו עד כה על אש קטנה, בכללם אולי גם כאלה שהיו איתנו מאז ההתחלה, כמו גילוי של סטן על זהות שכניו. אך אפילו אם כך יהיה, העונה החולפת לא תהפוך לפחות מתסכלת ומשמימה.
הפרק האחרון לעונה החמישית של "האמריקנים" ישודר ביום שלישי ב-21:15 ב-yes Oh, וכבר זמין יחד עם יתר העונה ב-yes VOD.