סערה שלמה התעוררה מסביב להפקת "פשוט לאהוב", המחזמר של תיאטרון הקאמרי על פי שירי אריק איינשטיין וחבורת לול. אי הסכמות עם משפחת איינשטיין, יענקלה רוטבליט ומנהלי העיזבון של שמוליק קראוס העיבו על כל התהליך. אחרי שהמחזמר עלה סוף סוף, ניתן לומר בבירור שהוא לא פגע במורשתו של אריק איינשטיין, וזאת משום שמלבד תמונתו ושמו על תוכניית המחזה אין קשר בינו לבין המופע. דמותו לא מופיעה ולא מוזכרת, ורוחו אינה שורה על הבמה. רוחות אחרות מרחפת מעליה.
גם בפעם הקודמת שצפיתי במחזה בקאמרי זה היה מחזמר, וגם הוא היה בכיכובו של עוז זהבי. זה היה "שיער", מחזמר הרוק משנות ה-60 שתיאר את עלייתה ונפילתה של חבורת ביטניקים בעולם של הזיות, מוזיקה ומלחמה. מדהים כמה "פשוט לאהוב" מבקש להיות דומה לאותו מחזה. שוב חבורה של ביטניקים בין הזיות ומוזיקה ומלחמה. שוב הקאמרי מהלך בין הטיפות: נימה אנטי-מלחמתית, אבל מספיק מרוככת כדי שלא תאיים על איש, ושוב, מדובר בהחמצה בממדים כבירים.
"פשוט לאהוב" (זהירות, ספוילרים), בבימויה של דדי ברון, מגולל בעיקר את פרשת יחסיהם של עקיבא (עוז זהבי), זכר אלפא, "חשישניק" ובטלן, ורחל (אליאנה תדהר), בת עשירים מסביון, קפוצה ומצטיינת בפקולטה למשפטים. מדחייה וסלידה צומחת מהר מאוד אהבה לא משכנעת בין השניים, לאכזבתה של רונה (דר רוזנבאום), האקסית המיתולוגית של עקיבא, משוררת בעלת הרס עצמי אוי, הקלישאה שכל תפקידה בהצגה למרבה הצער הוא להתעקש לפתות ללא הצלחה את עקיבא ולהיעלב ממנו כשהוא פוגע בכבודה. עוד בחבורה שני רעיו של עקיבא: מאיר (איתמר זהר המרשים), האמן האידיאליסט המאוהב ברונה בסתר (קו עלילה שלא מוביל לשום מקום) ואסי (דוד שאול החינני), גיטריסט שמהווה אתנחתא קומית. לצידם מופיעים גם הורי הכלה ולהקה מוכשרת של זמרים-רקדנים.
אחרי שהשניים מתאהבים, עקיבא מתגייס למלחמת ששת הימים, חוזר עם הלם קרב ובעיקר עם צל"ש, שמשכנע את הוריה של רחל שמדובר בכל זאת בבחור טוב. השניים נישאים - לא לפני ניסיון התאבדות של רונה, שאמנם לא מצליח - אבל מאוחר יותר היא תמצא את מותה, איך לא, כזונה שנטלה מנת יתר. לאחר החתונה עקיבא האידיאליסט זונח בהדרגה את כל עקרונותיו ונעשה שותף בחברה של חמיו, מעורב בעסקאות נשק עם דרום אפריקה וחמור מכך בנה בית עם בריכה. עם היוודע מותה של רונה, תוקפים אותו רעיו לשעבר על שאיבד את מצפונו וערכיו, ומעט אחר כך הוא נקרא להילחם במלחמת יום הכיפורים, נהרג ומכפר בכך על כל חטאיו. הלהקה נפרדת על קברו בגרסה חלופית ל-"Let the sunshine in" "היא תבוא" של איינשטיין, כשברקע וידאו ארט של יונת שלום.
הסיפור הזה למעשה נתפר מסביב ללהיטים של איינשטיין ואחרים (ג'וזי כץ, שמוליק קראוס וקצת אחרים), כאשר לא ברור מה מאולץ יותר השירים במקום שלא מתאים להם או העלילה שמתאימה את עצמה בכוח לשירים. מסובך להחליט כשגם העלילה וגם הביצועים כל כך חיוורים. הנה דוגמה: כשעקיבא חוזר מהמלחמה הראשונה אנחנו רואים אותו בוכה בתוך אמבט, וחיש קל הוא עובר ל"כל השבוע לך", בנימוק שבזמן הלחימה הוא חשב עליה כל יום. נו באמת. יש גם רגעים חזקים בהקשר הזה, עם כמה עיבודים מקוריים ממש: "אצלי הכל בסדר", ששרה רונה בבכי רגע לפני שהיא קופצת מהגג, והופכת את המשמעות שלו בזכות משחק טוב ועבודת וידאו ארט מצוינת. "יחזקאל" לעומת זאת, שנהפך לכדי שיר מחאה זועם ולא לגמרי ברור על מה, הוא עוד דוגמה לתפירה גסה.
כמה מילים לגבי השחקנים הראשיים הכרחיות כאן. אין לי בעיה עם עוז זהבי כשחקן במחזות זמר, הוא השתפר מאוד כווקאליסט וההופעה שלו מביעה ביטחון. יחד עם זאת, ואפילו בממלכת האובר-אקטינג של מחזות הזמר, הוא מתקשה לסחוב הצגה שלמה על גבו. זה מורגש כמובן בשירה: זהבי שר את רוב השירים במחזה, ובטח ובטח שהוא אינו קרוב לאריק איינשטיין. זה לא שזהבי זמר כל כך בעייתי כאמור, הוא בסדר גמור כמו שלתפקיד כזה ראוי היה ללהק זמר יותר מרשים. הדברים אמורים גם לגבי תדהר, ששרה יפה אך נותרת אנמית למשך רוב ההצגה, הרבה באשמת הדמות שנכתבה לה. לגבי דמויות המשנה הסיפור חריף בהרבה: איתמר זהר, דוד שאול ודר רוזנבאום הם שלישייה מאוד מוכשרת שמנסה להציל את ההצגה הזאת מעצמה, אבל זו משימה בלתי אפשרית בהתחשב באופן בו הדמויות שלהם נכתבו. הדמות של רונה כתובה כולה כקלישאה ריקה, ותרומתה לעלילה אפסית; איתמר זהר נפלא אבל אנחנו לא יודעים על דמותו כמעט כלום; והכי גרוע זה המקרה של דוד שאול בתור אסי.
המחזאי שלומי מושקוביץ אפיין את הדמות של אסי יותר מכל כמזרחית. זו הדמות המזרחית הכמעט יחידה במחזה (בנוסף לו יש גם מנקה בבית ההורים שעושה "קולולו"). איך אסי מביע מזרחיותו? בשורת משפטים תמוהים שמוכנסים לפיו ומעידים כביכול על ביקורת חברתית, ולמעשה הופכים אותו לליצן. דוגמאות נבחרות: "אני יודע שלא מתייחסים פה לאבחנות של שווערצעס", "סביון זה גטו של אשכנזים" (כמה טעם רע במשפט אחד), "אתה יודע שלא כדאי להוציא ממני את המרוקאי". חבריו לועגים על כישרון הנגינה שלו ומכנים אותו "שימי הנדריקס". כדי להעצים את האפקט אסי מונגד בעיקר לרחלי האשכנזיה, ולכן הוא מקלל אותה. בחתונה הם מתפייסים בנאום מזעזע שכולל מילים כגון (ציטוט חופשי): "אני שחור, ואת לבנה, ולא יכולתי שלא לבחור בהתנשאות ובשנאה". אסי איננו מזרחי בעל תרבות משלו, הוא מזרחי מחמד ליצני שמזרחיותו היא קישוט בעיני חבריו. כל פעם שאמר משפט כזה לא נותר אלא להתכווץ במושב ממבוכה.
כל המחזה הזה הוא געגוע לישראל הישנה והטובה של פעם, לשירים, לבגדים, לאמונה הלא-נסדקת בצדקת הדרך, ובעיקר, למרבה הבחילה, לתקופה שבה גברים היו גברים ואיש לא פקפק במה שמותר ואסור להם לעשות (למשל לטפוח לנשים על הישבן, כמו שקורה באחד הריקודים); המלחמות היו אמיתיות, הקוצים היו קוצים והשוחות היו שוחות. המחזה מטפל בנושאים האלה בלי שמץ של ביקורת ואפילו לא אירוניה, ומתמקד בפאתוס בלתי נגמר. בנראטיב הזה, הנוח מאוד אך גם השקרי, רק אחרי מלחמת ששת הימים החלה החברה הישראלית להסתאב ולאבד את ערכיה, כאילו לפני כן היה כאן גן עדן גם למי שלא החזיק בעמדות הכוח.
הציר העיקרי כאן הוא פוליטי, וככזה הוא מתגלה כקשקוש מבולבל, צדקני ומטיפני. כביכול נושא המחזה נימה שמאלית נגד סיאוב, ניהליזם בורגני, אי-שוויון ולאומנות. דימוי אחד היה עוצמתי מאוד בהקשר הזה, כאשר רחל מספרת להוריה על אירוסיה לעקיבא בעוד הם מסדרים פרחים בתוך פגזים. אולם, המחזאי והבמאית פשוט סירבו ללכת עד הסוף, אולי כדי לא להכעיס יותר מדי את הקהל. לזהבי יש לאורך המחזה כמה מונולוגים אנטי-לאומניים מלאי פאתוס שאיש סביבו אינו לוקח ברצינות, אבל כשהוא נקרא לצבא הוא אפילו לא מתלבט או מעלה על דעתו את האופציה להתנגד למלחמה. ביטניקיות ועורכי דין, חשישניקים ובורגניות, כולם הולכים לצבא וכולן יושבות בבית ומחכות לאהובן שיחזור - "אחכה לך", בביצוע כל בנות הלהקה, הוא הנאמבר הכי טוב ומרגש במופע, וגם זה שחושף כי אין באמת כל מאבק אידיאולוגי אמיתי בין אלה לאלה, אפילו שעקיבא מכנה את חמיו אייכמן. גם נאום התוכחה של אסי ומאיר כלפי עקיבא לקראת סוף המחזה ("סוחר נשק עם האפרטהייד"!) אינו אלא מירוק מצפון חלול. השניים קוראים לעקיבא לערוך חשבון נפש, אבל מה איתם? האמנם ניתן להטיל את כל האשמה על טיפוסים כמו עקיבא, ולהתעלם מחלקם של אלו בסיאוב הישראלי?
עקיבא אולי נהרג ומשלם על מעשיו, אבל חשבון נפש אמיתי אין כאן, גם לא מוסר השכל. עדיף אולי להתבונן על המוות המיותר של רונה, משום שהוא הרבה יותר נאמן: משוררת שירדה לזנות, ומתה מוות לא הירואי, בלי אותות גבורה וציונים לשבח. לא עורכים לה הלוויה מכובדת, איש אינו דורש חשבון נפש בעקבות מותה. סופה של רונה הוא אות קלון חברתי לא פחות חמור ממסחר בנשק, אבל גם הנושא הזה מוצג ללא כל ביקורת או התייחסות מעבר לשטחית. "פשוט לאהוב" אינו "שיער" שהציג מגוון של מחאות מול הממסד. זה אפילו לא "בלוז לחופש הגדול" שמטפל פחות או יותר באותם נושאים ובאותה תקופה, והדגים דילמות מוסריות אמיתיות. לא, "פשוט לאהוב" הוא מחזמר אפל ששתי דמויות מתות בו לשווא, אבל גם אלה שנותרו בו חיים לשווא, בלי מסר ובלי תוחלת, מלבד קריאה חסרת משמעות לשלום. כמו גדול המרחק בין "Let the sunshine in" או "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום", לבין "קוקו היא תבוא עם עלה של זית". אפילו שורה אקטיבית תחתונה אין כאן.
נקודת האור של המופע לכל אורכה הייתה מיצגי הוידאו ארט היפים, שכללו תמונות וסרטונים מתל אביב של פעם ומשחקי צלליות מרהיבים. על הלוח הוקרנה כמה פעמים לאורך המחזה ילדה קטנה, בשמלה אדומה. חשבתי כי אולי מדובר באותה קטנה, יחידה ותמה ששאלה למה - אף שלא נאמר לנו דבר בנושא וטוב שכך, כי הפאתוס החלול והנאומים הגסים נראו חסרי משמעות אמש - וילדה אחת שכמעט בלי מילים מביכה את הטנקים והצבא כולו הייתה חזקה מהם בהרבה. ואנחנו, שיודעים את הסוף, יודעים כמה חיים בוזבזו במלחמה ההיא ומה מחירן של המלחמות הללו, מוטב שנצא מהערב הזה עם שאלה אחת: למה?
