פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון של "נוגה" מאת נד באומן

      ראף, צעיר לונדוני חובב מסיבות בן 22 עם הפרעת שינה נדירה, עומד לגלות את הקשר בין סמים, אנשים מסתוריים בחולצות לבנות ועוד. בניסיון לאתר את חברו הטוב שנעלם בלי להותיר עקבות, הוא חושף קונספירציה תאגידית מסוכנת חובקת עולם ומתאהב באישה המסעירה ביותר שפגש מימיו

      00:49
      בפעם הראשונה שר?אף רואה אותה הוא יושב על מכונת כביסה, בדרך לבלוע שמינית גרם של משהו, כנראה תערובת של ספיד, מונוסודיום גלוטמט ותרופה ניסיונית לטיפול בהפרעת חרדה חברתית בכלבים. ככה, בכל אופן, נשמע מה שאייזיק אמר לו, אבל המוזיקה במכבסה די חזקה, והוא תוהה אם יש אפשרות שהוא שמע לא נכון. האבקה חולקה בין שני ניירות גלגול, שקופלו ונסגרו כמו אריזות חתומות ותמיד הזכירו לו וון טון עם בשר, ואייזיק כבר הוריד את הוון טון שלו, אבל ראף עוד החזיק את שלו ביד כי הוא לא הצליח להפסיק לנעוץ מבטים בבחורה שליד הדלת. היא חצי לבנה וחצי משהו אחר, אולי חצי תאילנדית; ויש לה מין פנים כאלה שנדמה שכל מבנה העצמות בהן מסתעף מעצמות הלחיים, עד שהתוצאה נראית כמו גרפיקת תלת?ממד ממוחשבת משנות השמונים — כי היא מורכבת ממספר חסכוני כל כך של מישורים שטוחים חדים — רק שכאן הזוויות מטושטשות בקווצות שחורות ארוכות שחמקו מהמקום שבו הידקה את הש??ער, במרומי הראש מאחורה; ויש לה פה קטן, מקופל במגמה של חצי העוויה טבעית, צורה טובה, מן הסתם, במקרים שהיא מעמידה פנים שהיא לא מרוצה ממשהו ובאותו הזמן מנסה
      לא לצחוק; והיא לובשת קפושון שחור עם הריצ'רץ' פתוח ומתחת לו וסט אפור רפוי. בערך שישים איש רוקדים בחלל הצר והמוארך כמו מסדרון שבין ראף והבחורה הזאת, כמו שעת עומס בקרון של רכבת תחתית שלמד לרטוט לפי קצב קבוע, והוא שוקל להידחק בין כולם ולדבר אתה — "תתחתני אתי עכשיו ברגע זה?" — אלא שאז אייזיק מכה בידו בבקבוק מים מפלסטיק בשביל להאיץ בו. בלי להרפות מהמעקב הוא לוקח את הבקבוק, שם את הוון טון בפה, בולע אותו בלגימה מהמים ורוכן וצועק באוזן של אייזיק, "מה אמרת שיש בזה?"
      "מה?"
      "מה אמרת שיש בזה?"
      "ספיד, מונוסודיום גלוטמט ותרופה ניסיונית לטיפול בהפרעת חרדה חברתית בכלבים".
      "מה זה הפרעת חרדה חברתית?"
      "מה?"
      הסאונד אפילו לא כל כך חזק, אבל החדר קטן, והצלילים הגבוהים נמעכים בשוליים כמו תינוק שמן שנדחס למושב במכונית. "מה זה הפרעת חרדה חברתית?"
      "אני לא מצליח לשמוע אותך. בוא החוצה".

      ראף יוצא באי?רצון אחרי אייזיק אל החצר המרוצפת הקטנה שמאחורי המכבסה. כמה אנשים מדברים ומעשנים שם. בפינה מוטל הפוך אחד מכיסאות הפוליפרופילן הלבנים בעל הפסים במשענת, מאלה שמשתלטים על מקום יותר מהר מחולדות, בתנוחת השתאות של חפץ שכמעט בלתי אפשרי להפיל אותו ואף על פי כן מתברר שהופל.
      "מה זה הפרעת חרדה חברתית?" ראף שואל שוב. מכאן הוא לא מצליח לראות את הבחורה.
      "ביישנות, בעצם".

      בשנים האחרונות, אייזיק מסביר, הרבה וטרינרים אמריקאים מאבחנים את ההפרעה הזאת אצל כלבים, ובעקבות זה התחילו לשווק עכשיו מבחר מרשמים פסיכיאטריים מתחרים. בכל הנוגע ליתר מרכיבי התערובת, אין לו הסבר למונוסודיום גלוטמט, אלא אם כן הוא נועד רק להגדיל את הנפח, אבל במקרה כזה קשה לומר מדוע בחרו היצרנים, מתוך כל האבקות הלבנות הבלתי פעילות הזמינות, להשתמש דווקא במונוסודיום גלוטמט )ראף כמעט תוהה אם יכול להיות שמדובר בבדיחה על וון טונים(. ויש בה קצת ספיד כי בכל דבר יש קצת ספיד.
      "מה זה הולך לעשות?" אומר ראף.
      "זה כמו אקסטזי רצחני בטירוף".

      הרבה זמן ראה ראף באקסטזי חומר כל כך סינתטי, כמעט עד כדי הפשטה טהורה, לכן הופתע לשמוע מאייזיק בחודש שעבר שהסיבה לזה שכרגע אין אקסטזי טוב בלונדון היא שמאתיים וחמישים חביות של שמן ס?ס?פ?ר?ס, שפעם חשבו שהוא מרפא עגבת, הוחרמו בנמל בתאילנד. לגלות שאקסטזי — כמו קוקאין, כמו אופיום, כמו מריחואנה — בא מצמח שגד?ל באדמה, זה לגלות שלמלאכים יש פופיק (ספידים, לעומת זאת, עשויים מא?פ?ד?רין, שאפשר להפיק משיחים מסוימים, אבל במקום זה כיום הם כמעט תמיד עשויים מחומרים כימיים שנוצרו במעבדה, אז כמו אי?אלו תאורמות באלגברה לינארית, הסם לא חב דבר לעולם החיצון, אלא אם כן הולכים אחורה לאורך כל השרשרת עד לפחמימות שמוציאים מנפט גולמי). מוזר גם לחשוב על מיליון הרומנים שלא ימומשו, על מיליון הזריחות שאף אחד לא יצפה בהן, על מיליון מפחי הנפש שאף אחד לא ייאלץ לעמוד בהם, רק מפני שמישהו בל?ם צ?'ב??נ?ג שכח לשלם שוחד או שמישהו אחר סירב לקחת אותו. לשום פוליטיקאי בארגון הסחר העולמי מעולם לא הייתה כל כך הרבה ע?צמה. הסחר בסמים, סיפר לו אייזיק, הוא הגלובליזציה הראשונה של חיי הרגש.
      "מתי יהיה עוד פעם אקסטזי טוב?" שואל ראף.
      "יכול להיות שאף פעם", אומר אייזיק. "צריך להשיג קצת נוגה".
      "מה זה?"
      "נו, אתה יודע. החומר החדש הזה. ב??ר?קי אומר שזה הדבר הכי טוב שהוא לקח בחיים שלו".
      "עוד יש לו משהו?"
      "נדמה לי".
      "הוא יבוא הנה?"
      אייזיק מושך בכתפיים. "הטלפון שלו סגור".

      בעלי המכבסה הזאת מרשים לערוך פה הלילה רייב קטן בשביל שיוכלו למכור סמים לקהל, אבל יש להם רק קוקאין, קטמין ותחליף חדש לאקסטזי שנקרא א?תילב?ו?פ?ד?רו?ן ואפשר לקנות אותו באינטרנט באופן חוקי ממעבדות בסין, חומרים שאף אחד מהם לא מעניין את ראף בשום צורה. הוא מביט סביבו וחש, לא בפעם הראשונה, מרירות קלה על שלא נולד עשרים שנה קודם, כשהיו מקדישים ליל יציאה שלם ל? MDMA הולנדי צח כשלג במחסן יבוא ענקי ליד כביש ,M11 תרבות סמים שהייתה כל כך טובה עד שאנשים כתבו עליה ספרי זיכרונות, ולא ניסויי הס?מיו?ת הכפולה האלה על עצמך במבנה שירות עירוני של עשרים על עשרים. איך לונדון הדרדרה ככה?
      די מהר אייזיק בא אחריו בחזרה פנימה, וראף רואה בחור ובחורה שהתפשטו עד התחתונים וטיפסו אל תוך אחד ממייבשי הכביסה הגדולים בשביל להתנשק, הגפיים הכחושים שלהם נאבקים למצוא אחיזה בתוך התוף, כמו נבדקים בניסוי באיזה מחקר אסטרונאוטי על אפשרויות מיניות בחללים גליליים קטנים. הם, לפחות, לקחו משהו טוב, או שאולי לא משהו טוב אבל לפחות משהו שהם אף פעם לא לקחו לפני זה. הדי ג'יי מנגן רצועה שראף שמע כבר הרבה במיתוס FM . הוא מטפס אל גג המייבש, מעל לשכבת הט?רו?פ?ו?ס?פ?רה של הזיעה, כדי לחפש את הבחורה שראה קודם, אבל הוא לא רואה אותה בשום מקום, אז הוא פשוט נשאר שם למעלה ורוקד.

      02:12
      כשברקי מגיע סוף?סוף, הוא עדיין עונד פתיתים של קצף גילוח על שני התנוכים, כמו עגילי פנינה קטנים, אז אולי, כמו ראף, הוא קם מהמיטה רק לא מזמן. בארנק שלו יש עוד שלושה וון טונים ארוזים בקרעי שקית כתומה של סופרמרקט, מנה של נוגה לכל אחד מהם. בערך חצי שעה אחרי שראף לקח את התרכובת הקודמת ההיא הוא התחיל להרגיש שינוי, אבל קלוש כל כך שהוא אפילו לא היה בטוח, כמו כשנכנסים לחדר וחושבים שיש רוח קרה, אבל שום חלון לא פתוח ובהחלט יכול להיות שדמיינת הכול. ואז זה התפוגג שוב. בגלל זה הוא מתלהב לנסות את החידוש של ברקי, והוא עומד לבלוע את זה ולעלות בחזרה על המייבש, ואז חש נגיעה ביד. הוא מסתובב.
      זאת הבחורה.

      היא רוכנת לדבר לו באוזן, והוא מבחין בניצוץ רך מחליק על דו?ק הזיעה שעל עצם הבריח שלה.
      "מה זה?" היא אומרת, וזה הרבה יותר טוב מאשר "למה נעצת בי קודם מבטים של פסיכופת?" שהוא ציפה לו. היא בטח ראתה אותו לוקח את הוון טון מברקי.
      "נוגה", הוא אומר.
      "החבר שלך מוכר את זה?" יש לה מבטא אמריקאי.
      "לא".

      אבל אין מצב שראף נותן לזה להיגמר בזה. כבר קרה לו, כמובן, שבחורות התחילו אתו רק בשביל סמים, ואולי זה מה שהיא עושה, אבל במקרה כזה היא לא בקיאה בכללים, כי אין שום חיוך ריק ושום יד לא נוחתת קלות במורד הגב שלו. וחוץ מזה, מה אם כן? פעם הוא שכב עם בחורה איסלנדית שהוא פגש ככה במסיבה. אז הוא מקווה שהוא לא נשמע כמו טמבל גמור כשהוא אומר, "את רוצה קצת?"
      עכשיו היא מחייכת. "לא, זה בסדר".
      אבל הוא תופס לה את היד ודוחף לתוכה את הוון טון. "אומרים שזה חומר מדהים".
      "מה?"
      הוא צריך להציע לצאת החוצה כדי שיוכלו לשמוע אחד את השנייה? לא, עוד לא. "איך קוראים לך?"
      "צ?'ריש", היא אומרת, או שככה זה נשמע. זה בכלל שם? "ולך?"
      "ראף".
      "יש לך מים?"
      "רק שנייה".

      הוא פונה אל אייזיק, אבל הבקבוק כבר לא אצלו, וגם לברקי אין. ראף חושב שראה בקבוק לימונדה חצי ריק על אחת ממכונות הכביסה, אבל הוא לא רואה אותו עכשיו. וכשהוא פונה לאחור, הבחורה כבר נעלמה שוב, כמו ההשפעה המעורפלת של החומר הפסיכוטרופי המתורבת. הוא שואל את אייזיק ואת ברקי לאן היא הלכה, אבל אף אחד מהם לא הסתכל. ולברקי אין יותר נוגה לחלק.

      05:37
      ראף כושל החוצה מהמכבסה ומוצא את עצמו עטוף בפרחים. כאילו א?נו?ד?ה פנומנולוגית כלשהי בתוכו הוחלפה בק?תו?ד?ה, וכל תחושה מומרת בתחושה אחרת בעלת איכות הפוכה בתכלית ועצמה זהה: עלי כותרת במקום עור, ניחוח במקום זיעה, קור במקום חום, דממה במקום רעש, אנתוציאנין במקום אורות דיסקו. עובר רגע עד שהוא קולט שבכל שבת יש שוק פרחים ברחוב הזה, והם פורקים את הצבעונים והנרקיסים — ובאמת, ממש באותו הרגע מופרת הדממה בשקשוק של עגלת פלדה שמתגלגלת למטה מכ??ב?ש? מאחוריו. הוא נושם נשימה עמוקה וממשיך ללכת ברחוב אל תחנת האוטובוס שבה יתפוס את אוטובוס הלילה שלו.

      אייזיק וברקי כבר פרשו מהמסיבה. קודם הם אמרו שהנוגה לא עושה להם כלום, ולברקי גם היה גרם של אתילבופדרון, אז שלושתם נאלצו להציל את המצב ולשים מזה קצת על החניכיים, ולראף זה תמיד הזכיר את הצורה שמשפשפים סטייק פ?ל?ד?ה במלח ופלפל. אבל אז, ישר אחר כך, מהר מדי בשביל לייחס את זה לאתילבופדרון, שניהם רצו החוצה לחצר והתחילו להקיא כמו מכונות ירייה על הבטון. בין העוויתות אמר ברקי שהנוגה שהם לקחו בטח היה מזויף. עלה בדעתו של ראף שאם רק הערב הוא שמע בפעם הראשונה על נוגה, ובכל זאת כבר יש איזה אופורטוניסט שמוכר גרסה מזויפת, זה סימן שהוא כנראה מפגר אנו?שו?ת אחרי כולם. ואז הוא קלט באימה שגם הבחורה האמריקאית בטח מקיאה את הנשמה איפשהו בגלל הסמים שהוא דחף לה, ושהמ?ס?ה של הגוף שלה היא בערך רק חצי מזו של ברקי, ככה שרעל עלול להתפשט אצלה פי שניים יותר חזק. אפילו אם הוא ימצא שוב את צ'ריש, היא בחיים לא תרצה לדבר אתו.

      עכשיו, שהאתילבופדרון כבר התחיל לרדת, ראף מרגיש סתם דהוי ועצבני ומחליט שבטח בכל מקרה לא היה לו סיכוי אתה. כשהאוטובוס מגיע סוף?סוף, החלונות שלו קורנים בעליזות כמו משאית גדולה שלא מובילה פרחים לשוק אלא חלקיקי אור בתפזורת. הוא עולה, מהנהן לנהג, מעביר את כרטיס האויסטר המצפצף ומטפס במדרגות הלולייניות אל הקומה השנייה. מה שהוא רואה שם מבהיל אותו כל כך שהוא שוכח לתפוס במוט האחיזה, וכשהאוטובוס עוצר בצומת הוא כמעט עף על הרצפה.
      שועל יושב שם, אולי שש שורות ממנו. כל שערה בפרווה הכתומה שלו בוערת בלהבה משלה, ובתוך כל עין מהעיניים השחורות העגולות שלו מצונפת לה השתקפות של פנס רחוב מבחוץ כמו בחורה חיוורת במייבש כביסה. ראף אף פעם לא שם לב עד עכשיו שאותה פרווה לבנה שיש לשועלים על האף והבטן מפוזרת להם גם מעל לעיניים ויוצרת שתי גבות מוגזמות, ושהשועל הזה פה, שמתבונן בו, עוטה ארשת של עניין מדעי מרוחק. לא יכול להיות שהחיה נכנסה בדלת שליד הנהג, הוא חושב, אז היא בטח קפצה פנימה דרך הדלת האחורית כשמישהו ירד. האוטובוס מאיץ שוב והוא מתיישב, והשועל פונה ממנו ומסתכל החוצה מהחלון. ריח עולה באפו של ראף, מזיגה של בוץ ונפט, פחמימן פראי בלי נגזרים. לא עולה שום נוסע אחר, וכשהכריזה האוטומטית מבשרת בהגייה שבורה שהם הגיעו לק?מ?ב??רוול ג?רין, השועל קופץ ממקומו ומדלג למטה כדי לרדת.

      06:20
      בששת החודשים הראשונים שהוא גר בדירה הנוכחית שלו, ראף באמת האמין שהחנות הפינתית בקצה הרחוב שייכת לבחור איראני שעובד עשרים ושתיים או עשרים ושלוש שעות ביממה. הוא היה שם בכל זמן שהוא, ותמיד אלה אותן פנים בקופה, בדיוק כמו שתמיד רואים אל?ג'זירה בטלוויזיה הקבועה בקיר מעל לסוכריות הגומי. פעם אחת ראף דווקא הציג את עצמו, אבל בפעם הבאה שהוא נכנס, הבחור לא הראה אפילו סימן קלוש לקרבה החדשה ביניהם. ואז, כעבור שבוע בערך, הוא עבר שם והציץ פנימה וראה את שני הבעלים מתווכחים על משהו. כמו פיתול בעלילה של תעלומת רצח גרועה, התברר שהם אחים תאומים. היום ראף קונה שלוש בננות וקרטון מיץ תפוזים, נהנה מדרכו המוקפדת והפקידותית כמעט של הבחור בדלפק ללחלח את קצה האצבע האמצעית בספוגית רטובה, כמו מין בלוטה תותבת, כדי להפריד ולפתוח את שקית הניילון; ואז ראף הולך לבניין הדירות שהוא גר בו, שמזרן ישן ומוכתם נשען בו על הקיר ליד הכניסה בהמתנה לאיסוף האשפה בשבוע הבא. מספר המזרנים שאנשים משאירים פה בחוץ בכל חודש נראה חסר כל קנה מידה לקיבולת האנושית של הבניין, כמו פסולת שנפלטת מתהליך תעשייתי חשאי כלשהו.

      גם אם לא היו הסמים, הוא ידע שיעברו עוד תשע או עשר שעות עד שיהיה מסוגל לישון, אבל הוא תשוש כל כך שבכל מקרה הוא נכנס קצת למיטה. הווילונות השחורים הכבדים עוד סגורים מאז שהתעורר בסביבות אחת עשרה, והחדר שרוי בחשכה מוחלטת פרט למנורת הל?ד האדומה שבמערכת. כל פריטי ציוד המחלה שלו פזורים סביבו: כיסוי עיניים, אוזניות מגן, מכשיר רעש לבן וכעשרים אטמי אוזניים מלוכלכים זרוקים מתחת למיטה כמו גללים של אוגר שאוכל רק פ?ו?ליאו?ריתן מוקצף.

      הבעיה של ראף נקראת תסמונת מחזור ערות–שינה שונה מ? 24 שעות. בגיל שש עשרה הוא התחיל להבחין שדפוסי השינה שלו דפוקים אפילו יותר משל כל נער ממוצע, אבל נדרשו ארבעה רופאים שונים עד שקיבל אבחנה. המוח בריא, העיניים אומרות להיפותלמוס מתי מחשיך ומתי יש אור, ההיפותלמוס אומר לבלוטת האצטרובל מתי להפריש מלטונין, והמלטונין גורם לך להירדם בערך באותה שעה בכל יום. השעון הביולוגי הנורמלי אצל בני אדם מכוון למחזורים של עשרים וארבע שעות כדי להתאים לסיבוב מלא של כדור הארץ. אבל לא במקרה של ראף. במקרה של ראף הוא מכוון למחזור של עשרים וחמש שעות בערך. כאילו למוח שלו יש שעון חדשני.

      רוב האנשים שסובלים מתסמונת מחזור ערות–שינה שונה מ? 24 שעות סובלים מזה כי הם עיוורים, ואז ההיפותלמוס שלהם אף פעם לא מוצא איפה השמש. אבל במקרה של ראף זה בטח משהו אחר, ושום בדיקת דם או אא"ג אף פעם לא הצליחה לקבוע בדיוק מה. סרוטונין הוא הקו?דמן, שמן הסספרס של המלטונין, אז יכול להיות שיש לו מוטציה בג?נים שגורמת לאנזימים להמיר אותם אחד בשני, אם כי מזה משתמע בעקיפין שעודפים גדולים של סרוטונין משתכשכים לו במוח, בדיוק מה שקורה כשלוקחים MDMA , והוא דווקא בכלל לא באיפוריה כל הזמן. יכול להיות גם שמשהו משובש בגרעין העל?ת??צלו?בתי שלו, אזור בהיפותלמוס בגודל של גרגיר אורז.

      מה שלא תהיה הסיבה, התוצאה היא שבכל בוקר הוא מפספס את הסנכרון עם העולם בעוד שעה, כאילו בכל יום בחייו הוא לוקח טיסה קצרה מערבה בכלל בלי לצאת מלונדון. בתחילת המחזור שלו אין שום בעיה להתעורר בשמונה בבוקר; אחרי ארבעה ימים, זה כמו להתעורר בארבע לפנות בוקר; אחרי שמונה ימים הוא צריך ללכת לישון ב"לילה" בשמונה בבוקר; אחרי שבועיים, לקראת סוף "אחר הצהריים" שלו; אחרי עשרים יום, לקראת סוף ה"בוקר"; ואחרי עשרים וחמישה ימים יש לו עוד יום רגיל. המחזור שלו הוא לא בדיוק עשרים וחמש שעות, הוא לא דופק כמו שעון, אבל הוא כל כך קרוב לזה שזה לא משנה. היה מתאים לו יותר לחיות במאדים, שם אורך היממה השמשית הוא עשרים וארבע שעות ושלושים ותשע דקות, מספיק קרוב למחזור שלו, שיוכל לפצות על אי?ההתאמה בהרבה נמנומים בסוף השבוע בזוהר העמום של פו?ב?ו?ס. בשנה שעברה אישה במשרד תיווך, שלא ממש עקבה אחרי הסבר שבכלל התחרט שניסה לספק לה, אמרה לו, "ואו, עשרים וחמש שעות — אתה בטח מספיק כל כך הרבה!"

      לתסמונת מחזור ערות–שינה שונה מ? 24 שעות גם אין שום פתרון רפואי מוכר. הוא ניסה קופסאות אור, היפ?נו?תרפיה וזריקות של ויטמין בי 12 , אבל שום דבר לא עוזר. כמה חודשים הוא לקח טבליות מלטונין, וזה דווקא קצת עזר, אבל רופא אמר לו שאם ממשיכים לקחת מלטונין לאורך זמן, בכל פעם צריך לקחת יותר כדי להגיע לאותה תוצאה, בדיוק כמו עם MDMA , ושאחרי כמה זמן המלטונין מתחיל לכווץ את בלוטת האצטרובל כמו שתוספי טסטוסטרון עלולים לכווץ את הביצים. הוא קרא שבלוטת האצטרובל הייתה פעם מין אדמומית של תאים רגישים לאור במצח של דג בלי עיניים, אבל מאז האבולוציה כבר דחפה אותה לתוך הגולגולת. הוא לא רוצה לאבד את המונוקל העתיק שלו, החלון המוגף בתריס.

      ראף קיווה פעם להיות הראשון במשפחה שלו שילך לאוניברסיטה, אבל בסוף הוא עזב את בית הספר לפני הבגרויות כי בערך שבועיים מתוך כל ארבעה שבועות הוא לא הצליח להישאר ער בשיעורים. מעולם לא הייתה לו עבודה של ממש. והוא לא חושב שהוא אי?פעם יתחתן. אייזיק אומר שהוא צריך פשוט לסרוק את הפורום של המרכז לסיוע להפרעות שינה ולחפש חברה שיש לה אותה תסמונת. אבל הבעיה היא שאין כמעט סיכויים שלמישהו אחר יש מחזור בדיוק כמו שלו. וכמו להכעיס, ככל שהמחזור שלו יהיה קרוב יותר לזה של האהובה ההיפותטית, כן זה ירחיק אותם יותר אחד מהשני. אם מחזור השינה שלה יהיה עשרים ושש שעות ושלו עשרים וחמש שעות, הם יסתנכרנו בכל שש מאות וחמישים שעות (ועד אז יעברו עליו עשרים ושישה ימים לבד, ועליה — עשרים וחמישה). אבל אם יהיה לה מחזור של בערך עשרים וחמש שעות וחמש עשרה דקות, ולו יהיה מחזור של בערך עשרים וחמש שעות, הם יסתנכרנו רק בכל 2,525
      שעות (ועד אז יעברו עליו מאה ואחד ימים לבד, ועליה — מאה), ובהשוואה לזה נראה הניכור הבסיסי שלו מהשעון הביולוגי הנורמלי עניין של מה בכך.

      במילים אחרות, המחזורים שלהם יהיו הפוכים שבועות שלמים לפני שייתקלו זה בזה שוב, כאילו כל אחד מהם יצא לנסיעות עסקים ארוכות אל תוך הלילה של השני. והסנכרון בין שניהם עצמו יסתנכרן רק עם שעון גריניץ' — אז יוכלו להיות בדיוק כמו זוג רגיל, מספיק זמן לאכול ארוחת בוקר, ארוחת צהריים וארוחת ערב בעיתוי הנכון — בכל 60,600 שעות, או בכל שבע שנים בערך, או בערך פעם וחצי ביובל. ומה אם לאחד מהם תהיה שפעת באותו שבוע? וזה בלי להביא בחשבון את כוח המשיכה שיפעיל כל אחד מהם על המחזור של השני. ראף יכול לבצע את החישובים האלה בקלות כי כשניסה ללמד את עצמו תכנות הוא התאים תוכנת מחשבון ב??יו?ריתמי עם קוד פתוח לאפליקציה חדשה שמציגה בגרף באיזו נקודה במחזור שלו הוא יהיה בכל שעה ותאריך נתונים בעתיד. הוא תכנן להשתמש בזה כדי לקבוע לוח זמנים לפגישות חשובות. אבל חיים של בחור עם תסמונת מחזור ערות–שינה שונה מ? 24 שעות לא בדיוק מפוצצים בפגישות כאלה.

      כל זה לא אומר שהוא היה רווק וחש?וך חברות כל הזמן הזה. הוא בן עשרים ושתיים, גיל שבו הרבה אנשים עוד מנגנים בפוליריתמיקה בגוף שלהם ימים שלמים ברציפות; סמים עוזרים לזה. החברה האחרונה שלו הייתה די ג'יי, כמו אייזיק, והייתה מנגנת מחצות עד ארבע והולכת לישון בחמש, או הולכת לישון בשמונה בערב ויוצאת שוב לנגן באפטר פארטי בארבע בבוקר, או נשארת ערה כל סוף השבוע ואז ישנה כל יום שני. די ג'יי שרוצה להתאים שני מקצבים צריך בדרך כלל רק לשחק בבקרת המהירות, אבל בחיים הממשיים הם לא הסתנכרנו לעתים קרובות מאוד; אם כי מבחינתה זה היה נכון לגבי כל מי שהיא הכירה, אז ראף לא היה בעמדת נחיתות. לפעמים הם היו מאלתרים מין משק בית מפגר: כשהיא הייתה חוזרת לפנות בוקר במונית לדירה שלה, הוא כבר היה מבשל קארי, והם היו אוכלים במרפסת כשעלתה השמש, מטיילים בפארק הסמוך המכוסה טל, חוזרים להזדיין ולעשן גראס ולראות די?וי?די עד הצהריים, נרדמים עד שהחשיך שוב, ואז פוגשים חברים בפאב. היא הייתה נהדרת, היו לה עיניים ירוקות גדולות כמו אבני ירקן מרוסקות, אבל הוא הכי אהב את הניתוק שלה מהעולם: היא הייתה ערפלית, כמעט מאו?ידת, נבוכה מכל דבר אבל לא מופתעת מכלום. הוא מעולם לא היה כל כך מאושר כל כך הרבה זמן.

      ואז, במרץ, היא סיפרה לו שהחליטה לעבור לברלין. ראף חיכה שהיא תרגיע אותו ותגיד לו שהטיסות מספיק זולות שהוא יוכל לבקר אצלה כל שבועיים, בכל מקרה זאת פחות או יותר התכיפות שבה הצליחו להתראות כמו שצריך. אבל אז הוא הבין שלא קיבל רמז לשום הזמנה. זאת השיחה הכי מעשית שהייתה לו אתה אי?פעם. אחר כך הוא שמע מאייזיק שהיא כבר יוצאת עם מישהו חדש, מפיק טכנו ברזילאי שהיה מוכר בתור די ג'יי שמנגן ס?טים של ארבע עשרה שעות. אייזיק לא התכוון לספר על זה לראף, אבל באותו לילה הוא לקח שני כדורים טובים והוא לא יכול לשמור סודות כשהוא מסטול, בגלל זה רוב הזמן הוא עושה כמיטב יכולתו המצפונית לא לשמוע סודות מלכתחילה, כמו מרגל ששולל את הסיווג הביטחוני שלו עצמו.

      ששת השבועות האלה מאז שהיא נסעה היו כמו הנקודה הכי נמוכה בנפילה הכי גרועה מהאמפטמינים הסיניים הכי מטונפים שמישהו לקח מאז ומעולם, אם כי לפחות פעם אחת בחיים של ראף נדמה היה שהציפיות החברתיות מצליחות להסתנכרן עם המחזור שלו: היא זרקה אותו, אז טבעי שלפעמים הוא יישן כל היום וישתה כל הלילה. רוב הזמן, השינוי נראה חיצוני, לא פנימי. השינוי הוא בעולם הסובב אותו. כשלוקחים אקסטזי טוב, יש הרגשה שהסם יכול לשאוב מתוך חפצים מוצקים שמחה שתמיד מתחבאת בהם, ושגם ככה הייתה מפעפעת אל פני השטח, רק לאט מאוד ובהדרגה. עכשיו הוא מרגיש להפך: החפצים מיובשים, כאילו אפשר היה לעמוד שם ימים שלמים עם לשון בחוץ, ואף טיפה לא הייתה מטפטפת. וזה לא נעשה יותר טוב.

      פעם אחת הודה אייזיק שהוא פוחד שלילה אחד הוא עלול לקחת כל כך הרבה MDMA עד שכל קולטני הסרוטונין בראש שלו ייפרצו כמו טורבינות של סכר, ושאחרי השיטפון האחרון הזה הוא לא יהיה מסוגל יותר ליהנות מכלום. ככה ראף מרגיש עכשיו. ואפילו שאייזיק אומר כל הזמן שהוא יתגבר, הייאוש התהומי הזה עושה רושם קבוע וטריטוריאלי גם יחד, כאילו השמחה בהחלט עשויה להתקיים איפשהו, אבל אף פעם לא תחזור לרחובות המסוימים האלה, למדבר המסוים הזה, אף על פי שהיא אפילו לא גרה כאן יותר.

      לפני חמישה ימים, כשטיפס במדרגות לדירה שלו, חדר מדרגות שהוא מתעב עכשיו בגלל כל הפעמים שנישק אותה שם, הוא תהה מה יהיה אם הוא עצמו יעזוב את לונדון, ולעצם המחשבה על זה התלוותה תחושת הקלה עצומה כל כך, שעל המקום הוא החלי שבתוך חודש הוא עוזב את לונדון. הוא פרסם מודעה על הדירה שלו. הבוקר, יום שבת, נותרו לו עשרים וחמישה ימים, מחזור אחד, עד שיגיד שלום לעיר שגר בה כל חייו. הוא עוד לא סיפר לאייזיק ואפילו לא בחר לאן לנסוע. ברלין נשמעה מדליקה, וזולה, ולפי מה ששמע היא המקום היחיד שככל הנראה נחשב בו נורמלי ללכת לרקוד ישר כשקמים מהמיטה, אבל גם המקום היחיד שאסור לו לנסוע אליו. יש בו חלק שמקווה שיקרה משהו וישנה את דעתו בחודש הזה, אבל המשהו הזה מן הסתם לא יהיה לנדב סם הקאה לבחורה יפהפייה. או שאולי שועל באוטובוס הוא התחלה של משהו, אבל זה אפילו לא מתקרב ל?מה שצריך.