חופשת הקיץ אמורה להיות התקופה בה בתי הקולנוע מציגים סרטים קלילים ומבדרים, כאלה שמספקים משב רוח קריר כנגד החום. ברוב העולם זה באמת כך, אבל בישראל, מתברר כי כל יום הוא יום השואה, גם יום תמים באמצע החמסין.
וכך, שני סרטים העוסקים בהשלכותיה של מלחמת העולם השנייה מציגים כרגע באולמות המסחריים. בשבוע שעבר עלה "להתראות גרמניה", המתרחש בפרנקפורט של 1946, והיום (חמישי) עולה "תולדות האהבה", המדלג בין פולין של שנות השלושים והארבעים לניו יורק של ימינו. גיבורו, בגילומו של דרק ג'קובי, הוא קשיש החושב שאיבד בשואה את אהבת חייו ואת הספר שכתב לה, אך מתברר לו שהאמת קצת מורכבת יותר.
הסרט מבוסס על רב המכר של ניקול קראוס, שעלילתו המפותלת מדלגת לא רק בין זמנים ומקומות אלא גם בין מציאות לבדיון, מילים ותמונות, חיים ומוות. מסובך לתמצת אותה ועוד יותר קשה לדמיין איך להביא אותה אל הבד, אך הבמאי ראדו מיכאלינו בכל זאת לקח על עצמו את האתגר. לטעמי, התוצאה קיטשית ולא קוהרנטית, אך הקהל חושב אחרת: "תולדות האהבה" ערך את הטרום-בכורה הישראלית שלו בסינמטק ירושלים לפני שנה, ובתחילת השבוע פתח את פסטיבל הקולנוע היהודי של ברלין, ובשני המקרים התרגשו הנוכחים באולם ומחאו כף.
מיכאליאנו, רומני ממוצא יהודי שעלה לישראל בתחילת שנות השמונים ואז השתקע בצרפת, הוא שם מוכר לשוחרי הקולנוע בישראל. כמעט כל סרטיו הופצו פה, למשל "רכבת החיים" (1998), "הקונצרט" (2009) ו"מים ואהבה" (2001), ואת "תחיה ותהיה" (2005) פרי עטו אף צילם בארץ. כל אחד מהם שונה מן האחר, והבמאי מסביר זאת בצורך שלו לגוון ולהסתכן כדי לא להשתעמם.
מתוך התעוזה הזו, נולד גם הרצון שלו לעבד את "תולדות האהבה", אף שידע כי זה יהיה אתגר גדול. "ידעתי שהמשימה הזו תדרוש ממני לפרק ולהרכיב הכל מחדש, אבל לא יכולתי לעמוד בפיתוי, כי הספר הוא יצירת מופת", הוא אומר לי בראיון לקראת צאת הסרט בארץ. "ניקול גאון בעיני, והרומן שלה הוא מן הספרים הגדולים של דורנו. הייתי המום בזמן הקריאה מן העומק שלו, מן הסגנון המיוחד ומכל הציטוטים הספרותיים והבסיס ההיסטורי. המפגש עמו המם אותי, במובן החיובי של המילה".
עד כמה ניקול היתה מעורבת בתהליך העשייה?
"היא שמרה מרחק. בתחילה, אלפונסו קוארון היה אמור לביים את הסרט בשירות אולפני וורנר, ובזמנו ניקול כן היתה מעורבת בעיבוד, מה שהותיר בה טעם מר: בכל פעם שקוארון שלח לה עמוד חדש מן התסריט, היא קיבלה מצב רוח.
"שמחתי שניקול לא לקחה שום חלק בעיבוד שלי, כי זה הרגיע אותי. אמרתי לה מראש 'אין לי את הכוח של העט שלך, אני כותב עם המצלמה, ואצטרך לשנות הרבה דברים'. הוספתי 'הגיוני שתהיי מצוברחת גם מהסרט שלי, כי הספר שלך הוא יצירת מופת שלמה ובקולנוע לעולם לא נוכל לשמור עליו כפי שהוא על הדף, אלה שני דקדוקים שונים לחלוטין'. סיכמתי: 'אין לי את המילים החזקות שלך, רק דימויים וקולות, ומה שלא יהיה, את הולכת להתייסר מהסרט שלי".
והיא באמת התייסרה?
"היא אמרה לי שאהבה מאוד את הסרט, אבל אני לא מאמין לה. הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה 'לא יכול להיות שאהבת את הסרט. אני בגדתי בך ובגדתי בו. גדעתי לו את השורשים ושיניתי לו את הצבע. לא יכול להיות שלא התייסרת'".
ואיזה מין תגובות קיבלת בירושלים? היית הרי בטרום-בכורה בישראל. התגובות כאן שונות מאשר במדינות אחרות?
"מה שהיה כיף בישראל, זה שכל הקהל הבין את הכל. הרי לסרט יש מבנה מסובך, ובכל מקום אחר, בסוף ההקרנה מישהו תמיד הרים את היד ואמר שלא הבין כלום. בירושלים, אף אחד לא ביקש ממני הסברים. אולי כי כולם קראו את הספר הבנתי שהוא פופולרי אצלכם".
אתה יודע שלמעשה אתה אחד הבמאים הצרפתיים העכשוויים עם החשיפה הכי גדולה ועקבית בישראל?
"הכי הפתיעה ההצלחה של 'מים ואהבה', שמתרחש בצפון אפריקה ודובר ערבית. חשבתי שהיהודים בארץ ישנאו את זה וירגישו שבגדתי בהם. חברים מישראל הסבירו לי שקולנוע של מדינות ערביות כמעט לא מגיע אליכם, אז הסרט שלי היה הדבר הכי קרוב לזה שאפשר לקבל, ולכן כל כך הרבה אנשים התעניינו בו".
וביימת גם סרט דובר עברית ברובו, "תחיה ותהיה" מאמצע העשור הקודם, שעסק בעלייה האתיופית ובגזענות כלפי העולים.
"אני גאה בסרט, כי לדעתי הרבה ישראלים שלא הכירו את הסיפור הזה, למדו דרכו על העלייה האתיופית. האירוניה היא שבישראל עצמה כעסו עליי, בגלל שהיתה בו ביקורת על הגזענות של החברה המקומית ועל הכשלים בקליטת העלייה, אבל השגרירויות הישראליות ברחבי העולם הזמינו אותי בגאווה להציג אותו".
אתה מעודכן בהתרחשויות בישראל? עקבת אחר המחאה של הקהילה האתיופית וההפגנות שלה לאחרונה?
"אני חושב שבכל זאת יש התקדמות מסוימת. בתחילת העשור הקודם, כמעט ולא היו אתיופים בתל אביב. כשהכוכב של הסרט, סירק מ. סבהאט, רצה לגור בה, אף בעל בית לא היה מוכן לשמוע מזה, ויעל אבקסיס שכיכבה בו בצדו היתה צריכה להתקשר בשמו ולהגיד שהיא ערבה לו. היום, המצב לדעתי קצת השתפר ויש יותר אתיופים בעיר. ובכל זאת - ברור שיש בארץ גזענות כלפי אתיופים, וסביר להניח היא לעולם לא תיעלם. הם הכושים האחרונים. קודם היה את התימנים, לפני כן המרוקאים ועכשיו זה הם.
"עצוב כי דווקא היהודים, שתמיד היו בעצמם קורבן לגזענות, מפגינים מאז ומעולם גילויי גזענות, אם זה האשכנזים נגד הספרדים או הפולנים נגד הרומנים. יש הרי את הסיפור של דימונה. אמרו לעולים מצפון אפריקה שמביאים אותם לעיר מפותחת, והביאו אותם למדבר עם אוהלים. גם כל ראשי הממשלה היו אשכנזים, עד בגין המרוקאי".
מר מיכאליאנו, ברשותך, האמת שבגין היה פולני.
"הא, באמת? לא ידעתי. בכל מקרה, הוא הראשון שהגן על המרוקאים, והוא גם מי שהעלה את האתיופים לישראל".
