לצופה הקולנוע הממוצע, זה שאיבד כבר מזמן את היכולת והרצון להבדיל בין אולפני ומותגי קומיקס, יקומים מורחבים וקרוס-אוברים - "ספיידרמן: השיבה הביתה" נראה כמו עוד סרט ספיידרמן, השישי ב-15 השנים האחרונות. משהו בשחיקת המותג האינטנסיבית הזאת - על חילופי השחקנים, הבמאים ובעיקר המעגליות הבלתי נסבלת של התחלות מחודשות - מייצר תחושת לאות עוד לפני שהתחלנו. זהו אתגר שהסרט החדש צריך להתמודד איתו עוד הרבה לפני שהתחלנו לעסוק בעלילה ונבלים. השאלה של איך מציגים שוב דמות שכבר הוצגה כל כך הרבה פעמים, וכל זאת כשהפעם באמת יש סיבה להתרגש. משחק המילים על "Homecoming" (שמה של אחת מהחוברות הכי מוצלחות בתולדות ספיידרמן, הכינוי באנגלית לנשף סיום התיכון שמאפיין את הסרט, ויותר מכל הקריצה לשובו הביתה של אחד הגיבורים הגדולים ביותר של מארוול), לא עובר היטב בעברית. קשה להסביר את החשיבות של ספיידרמן ביקום של מארוול, ולכן אם כל זה לא ממש מדבר אליכם, פשוט תצטרכו לסמוך עלינו: זה אכן דרמטי.
אם לסכם בקצרה את השתלשלות האירועים: הזכויות הקולנועיות על ספיידרמן שייכות לאולפני סוני, שמודעים היטב לכוחו המסחרי של איש העכביש. יחד עם זאת הם מודעים גם לפרויקטים הלא מוצלחים בשנים האחרונות, שהפרידו את ספיידרמן מיתר חבריו גיבורי העל. כאן נכנסה עסקת הענק בין אולפני מארוול לסוני, שהתחילה עוד ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", במטרה להחזיר את ספיידי לשטח המחייה שלו. שני האולפנים מימנו, אבל המוח היצירתי היה זה של קברניטי מארוול. טום הולנד, צעיר בריטי אלמוני, לוהק לתפקיד הראשי. ג'ון וואטס האלמוני לא פחות (שביים רק שני סרטים קטנטנים לפני הסרט הזה) הושב בכיסא הבמאי, ואיירון מן בכבודו ובעצמו (רוברט דאוני ג'וניור) לקח את הגיבור הצעיר תחת חסותו. לצד כל אלה התקבלה עוד החלטה דרמטית: בלי סיפורי מקור. אין נשיכות עכביש, אין תאונות מעבדה - כולנו יודעים איך ספיידרמן הפך להיות ספיידרמן, בואו נתקדם.
ההחלטה הזאת מאפשרת ל"ספיידרמן: השיבה הביתה" לצאת לדרך מבלי להשתהות. וכך, אחרי תזכורת קצרצרה ומשעשעת מהופעת האורח ב"קפטן אמריקה", פיטר פארקר מנסה להתחיל ללכת בדרך שמביאה לתהילת הגיבור, אבל אינו יודע איך. טוני סטארק מותיר אותו בשכונה הבורגנית שלו, תחת השגחתו של מקורבו, הפי הוגאן (ג'ון פאברו) ושלל אמצעי מעקב טכנולוגיים מתקדמים. במציאות הזאת פארקר הוא בסך הכל חנון תיכון עם סוד גדול ואפס תהילה, שמנסה נואשות להרשים את אהובת לבו ולרצות את דודתו, מיי (מריסה טומיי). דווקא מתוך הפסטורליה חסרת ההשראה הזאת צומח האתגר הגדול הראשון שלו, מול אדם שאיבד אמון ברשויות ולא יבחל באמצעים כדי להגן על הפרויקט המסוכן שלו.
אחד הקריטריונים העיקריים של מארוול לבחירת במאים צעירים לסרטיה (מעבר לעובדה שהם כנראה לא מכבידים יותר מדי על התקציב) הוא הרצון לבדל את אופיו של כל אחד מגיבוריה בעולמו שלו. וואטס לקח את ספיידרמן עמוק אל ז'אנר קומדיית התיכון, על יחסי הבנים-בנות, חנונים-מגניבים ומורים-תלמידים שבו. הכיוון בהחלט מבדל את הסרט מבחינת טון וסגנון מסרטי מארוול האחרים, אבל כאן נגמרים השבחים להחלטה הזאת. סרטי תיכון מהשנים האחרונות ("Edge of Seventeen" למשל) ידעו לקחת את הנוסחה הלעוסה הזאת, ולהפיח בה חיים מחודשים בזכות נקודת מבט חדשה או טוויסט סיפורי. ב"ספיידרמן: השיבה הביתה" מדובר פשוט במחזור של כל קלישאות הז'אנר. לדוגמה, ליז, אהובתו המקובלת של פיטר, היא דמות פלקטית שכמעט כל קיומה מסתכם בהיותה נאה. זהו הדין לגבי כל יתר חבריו ומוריו של פיטר לספסל הלימודים, אסופה של דמויות שכיחות וחסרות כל ייחוד - כולם למעט נד (ג'ייקוב בטאלון), הסייד קיק החמוד מאוד שלו.
העובדה שחלק ניכר מהסרט מתרחש בתיכון, מעיבה במעט על תחושת הרעננות שמארוול ביקשה לייצר סביב ספיידי המחודש. היא אף גורמת לפיטר פארקר של הולנד להיות פחות מעניין משהיה יכול להיות עם כתיבה טובה יותר. למרבה המזל, התחושות הללו מתהפכות כשפארקר הופך לאלטר אגו שלו. עוד ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" זכינו לטעימה מהגרסה החצופה/קלולסית הזו, שקרובה הרבה יותר לגרסת הקומיקס של הדמות. ב"ספיידרמן: השיבה הביתה", השילוב הזה נראה ומרגיש נכון. עבור סרט שמתרחק כמו מאש מהמילה "אוריג'ין", הדרך הטובה ביותר להתחיל היא עם גיבור שלא בטוח בעצמו ובכוחותיו, ומתנסה בשלל הרפתקאות מוצלחות פחות וחלקן אף הרבה פחות. בסצנות הללו מוכיח וואטס את יכולותיו כיוצר-במאי (בכתיבת התסריט השתתפו עוד חמישה כותבים בנוסף לוואטס), ומשלב בתוכן אקשן והומור למכביר. באחת הטובות שבהן, למשל, מפעיל פארקר חלק מתקדם בחליפה ומסתבך לחלוטין כשהוא מגלה את כמות האפשרויות שיש לו לטוות קורים ולתקוף את מטרותיו.
נדמה שלמארוול יש בינגו עם הולנד כאיש העכביש. הוא ניחן ביכולת להביע רגשות ולשכנע גם כשהוא מכוסה בחליפה האדומה האיקונית, כמו גם חוש קומי מפותח. העובדה שרוברט דאוני ג'וניור מפזר את אבק הכוכבים הטבעי שלו מסביבו, בוודאי רק מועילה להולנד. ועל אף זאת, נדמה שהחלק המוצלח ביותר בסרט הוא דווקא הנבל שלו. אחרי אינספור נבלי קומיקס בנאליים עם אספירציות מעוררות פיהוק על שליטה ביקום, וולצ'ר (מייקל קיטון) הוא סוף סוף נבל שאפשר להעריך ואף להזדהות עמו. איש משפחה ערכי ובעל עסק קטן, שנבעט על ידי הרשויות ובוערת בו התשוקה לקחת את גורלו בידיו. בהרבה מובנים המפגש בין ספיידרמן לבינו דוחף את וולצ'ר אל הצד האפל, והדינמיקה הזאת מסקרנת ובנויה נהדר. ככל שפיטר משוכנע שהוא עושה טוב ברדיפת הצדק, כך וולצ'ר משוכנע בצדקתו להמשיך בשלו. מעבר לתפיסת העולם הפשוטה והיעילה, מייקל קיטון נהדר בתפקיד שלא כולל צעקות, ברקים ורעמים. הזעם שלו שקט ויעיל, הפעולות הגיוניות ואפילו הערכיות שבו זורחת ברגעים מפתיעים.
עוד נקודה לזכותו של הסרט היא שימוש סולידי יחסית באפקטים ממוחשבים. אף שהוא מערב את איירון מן, נבל מעופף ואת ספיידרמן עצמו, הוא קוהרנטי ופשוט למעקב. זה לא עניין טריוויאלי בתוך סלט ה-CGI שאליו הפכו סרטי גיבורים לאחרונה. ואם כבר שטיקים של סרטי גיבורים, מומלץ בחום להמתין הפעם באולם עד שהכתוביות (הארוכות) יסתיימו. סצנת הפוסט-קרדיטים של "ספיידרמן: השיבה הביתה" היא מהשנונות, המבריקות והמצחיקות ביותר שנראו אי פעם בז'אנר.
כמו הגיבור שבמרכזו, "ספיידרמן: השיבה הביתה" הוא סרט בשלב ההתבגרות. לעתים הוא עדיין מבולבל לגבי עצמו ומנסה לחקות את המוכר והידוע, אבל לבו נמצא במקום הנכון. אם הפרסומים נכונים והעתיד צופן לנו עוד 5 סרטים בכיכובו של איש העכביש (לא מדובר בהכרח בסרטי סולו), אפשר לראות בסרט הזה התחלה טובה לדמות שצריכה ויכולה להתפתח לגיבור מצוין.
