ב-2004 עלה וויליאם האנג, צעיר אמריקאי ממוצא הונג-קונגי, לבמת "אמריקן איידול", אז בשיא כוחה. באקט של חוסר מודעות משווע, ביצע האנג בצורה מחרידה את השיר "She Bangs" של ריקי מרטין. הוא היה כל כך מגוחך, שאפילו גדול הציניקנים סיימון קאוול לא יכול היה להתאפק. בימים קדומים יותר היה האנג הופך לבדיחה רגעית וכנראה גם נשכחת, אבל בתחילת שנות ה-2000 לריאליטי היה כוח עצום והרשת הוויראלית עשתה את צעדיה הראשונים. השילוב הקטלני הזה הרים את האנג, שהפך בן לילה לכוכב. במשך שבע שנים כיכב בקליפים, בפרסומות, בסרטים ובקיצור "חי את החלום", כהגדרתו. על הדרך הוא גרף מיליוני דולרים.
לפחות לאחר ההופעה המביכה, האנג היה מודע לעצמו, מה שאי אפשר לומר על פלורנס פוסטר ג'נקינס, גיבורת ההצגה החדשה "מהוללת" של תיאטרון חיפה, שנכתבה במקור על ידי פיטר קווילטר ובוימה לאחרונה על ידי נועה רבן בתרגום רנה ורבין.
1943. פלורנס פוסטר ג'נקינס (ליאורה ריבלין) היא אישה שירשה הרבה מאוד כסף מאביה. עם הכסף הזה היא מקימה עמותות, רוכשת ידידים רבים ועושה מה שהיא הכי אוהבת לעשות: לשיר. ג'נקינס מחפשת מוזיקאי שילווה אותה ומאתרת את קוזמה מק'מון (עידן אלתרמן), פסנתרן מתחיל והומוסקסואל שחולם להגיע רחוק. מק'מון נדהם מכמה שג'נקינס גרועה, אבל עבור הכסף משתף פעולה עם הפיאסקו. השילוב ביניהם מוביל אותם באופן מעוות להופיע בקרנגי הול, קודש הקודשים של עולם התרבות. מה שיפה בכל הסיפור הזה: הוא אמיתי לחלוטין.
פוסטר ג'נקינס יכלה להיות דמות חסרת משמעות בדברי ימי ההיסטוריה, אבל הצליחה להפוך לתופעה אפילו בימים שבהם למדיה היה הרבה פחות כוח. בשנות ה-40 רדיו היה כלי התקשורת ההמוני היחיד, ובכל זאת היא הצליחה להגיע להשמעות בלתי פוסקות, במיוחד מצד חיילים שחוו מלחמה ורק רצו לצחוק.
אז היא לא הייתה פופולארית מהסיבות הנכונות, אבל מדוע בעצם זה משנה? באחת התמונות הראשונות מנסה קוזמה לבקר את פלורנס באוזני בת חסותה המגוננת, דורותי (מגולמת על ידי יעל לבנטל המקסימה באחד משלושת תפקידיה במחזה), וטוען כי עבודתו איתה נוגדת את עקרונותיו ומסכנת את עתידו. "אני מוזיקאי, וזה מה שחשוב", הוא מטיח בה ונענה בקרירות: "מי קובע מה חשוב?"
לא רק שקשה לקבוע מה חשוב, קשה גם לדעת מה טוב ומה רע. כנראה שהכול בעיני המתבונן. זחיחותה של פלורנס, היעדר חוש הביקורת העצמית והצורך האובססיבי עד להכעיס שלה להרחיק ממנה את ה"אויבים", הופכים אותה, לכאורה, לדמות סמי-טראגית ולא ממש מצחיקה. מהצד היא נראית כמו ליצן עצוב, אישה נלעגת עד רחמים עם נפש פגועה. אבל פלורנס הייתה, למען האמת, מאוד מאושרת עד יומה האחרון. מדוע שלא תהיה? הרי היא הלכה עם חלומה הכי רחוק שאפשר. כמה מאיתנו יכולים להגיד את זה?
רק לפני שנה יצא הסרט "פלורנס פוסטר ג'נקינס" בכיכובם של מריל סטריפ, יו גרנט וסיימון הלברג. קשה לראות הצגה זמן קצר לאחר שצפית בסרט באותו נושא, אבל לזכותה של נועה רבן ייאמר שהצליחה ליצור מחזה מוצלח ושונה יחסית בכלים המעטים שעמדו לרשותה. מההצגה נעדרת דמותו של בן לווייתה של פלורנס סנט קלייר (בסרט יו גרנט), שדווקא כן מופיע ב-"!Glorious" המקורי של קווילטר. באופן כללי ההצגה מינימליסטית מאוד ברמת התפאורה והוידאו ארט (שבו הצליח נמרוד צין לייצר בכל זאת כמה גימיקים יפים), ניגוד זועק ומורגש לדמותה האקסטרווגנזית של פוסטר ג'נקינס. הפחת הזה פוגע במיוחד בתמונת ההופעה בקרנגי הול, שמיוצגת היטב בסרט ומתפספסת לחלוטין בהצגה.
למרות זאת, "מהוללת" היא מחזה טוב ומהנה, גם בזכות השחקנים. ליאורה ריבלין, עם עיניה המצועפות תמידית, היא קאסט מעולה ונכון לנפש המסתורית של ג'נקינס. עידן אלתרמן מלא חן ומזכיר מאוד, חיצונית ובאופן המשחק, את הלברג, במיוחד ברגע החביב שבו שניהם נחשפים לראשונה לקולה המעוות של סטריפ/ריבלין. בסך הכול, למרות כמה הבדלים מהותיים, השורה התחתונה של "מהוללת" דומה מאוד לזו של "פלורנס פוסטר ג'נקינס". גם ההצגה וגם הסרט לא יוציאו אותך בתחושה שזה עתה ראית יצירה בלתי נשכחת, אבל בהחלט מספקים חוויה מעוררת מחשבה, שבו הכוכבות הראשיות מבהירות את מה שלא כל כך מובן מאליו בעולם המשחק: גם כדי להיות גרוע אתה צריך להיות ממש טוב.
