בצד הקרנות הבכורה של סרטים שכבר הושלמו, נחשפו השבוע בפסטיבל הקולנוע ירושלים כמה פרויקטים עתידיים. המסקרן שבהם הוא "הרבעים", אנתולוגיה של ארבעה סרטים קצרים בהפקת החברה הישראלית המשגשגת גרין פרודקשנס. כל אחד מהם יעסוק ברובע אחר של ירושלים, ואת כל אחד מהם יביים או תביים קולנוען או קולנוענית עם שם בינלאומי: טוד סולונדז יופקד על הרובע היהודי, מוחסן מחמלבף על המוסלמי, ארסינה חנג'יאן על הארמני ואנה מוילארט על הנוצרי.
כל הארבעה הגיעו לעיר הבירה גם כדי לחשוף את הפרויקט במסגרת הפסטיבל, וגם לשם סיור בזירות הצילום הרלוונטיות. מבחינת מוילארט, זו היתה התרשמות הרת גורל. "היתה לי כבר טיוטה של תסריט, אבל עכשיו הבנתי שאני צריכה לשנות אותה לגמרי", אומרת הבמאית הברזילאית בריאיון לוואלה! תרבות. "אחזור הביתה ואתחיל לשכתב אותו".
סרטה הקודם של מוילארט, "אמא שנייה", זכה לתהודה בינלאומית רבה וגם היה להיט קופתי קטן בישראל. הוא עסק, כמשתמע משמו, ביחסים בין אם לבתה, ואלה גם הדמויות שיעמדו במרכז הסרט הירושלמי שלה. "חשוב לי כיום לעשות סרטים על נשים", היא אומרת. "בעבר, השאלות המגדריות לא כל כך עניינו אותי, ובמרכז הסרט הראשון שלי, 'Durval Records', עמד גבר. אבל אז עשיתי את 'אמא שנייה', ודווקא בגלל ההצלחה שלו הבנתי לראשונה עד כמה היחס לנשים מפלה ומדיר, בעיקר כשהן מצליחות. הבנתי שעומדת מעלינו תקרת קריסטל, כמו שאומרים בספרדית, וצריך לעשות כל מה שאפשר כדי לסדוק אותה יותר ויותר".
סקרין, כתב העת הבינלאומי שמסקר את פסטיבל ירושלים, בדיוק פרסם מאמר על כך כי כמות הנשים שמביימות סרטים בישראל גדול מאי פעם. מה המצב אצלכם?
"הנתון היבש אומר כי את 17 אחוז מהסרטים ביימו נשים, אבל אני תמיד אומרת בוא נסתכל מעבר למספר הזה. איזה תקציבים היו לסרטים שהן ביימו? מה הנתח האמיתי של העוגה שהן קיבלו? אני מניחה שבדרך כלל הן ביימו את הפרויקטים הצנועים יותר. ההפקות גדולות התקציב הולכות בדרך כלל לגברים. כמו כן, גם אם בקולנוע אנחנו מדברים על 17 אחוז, הרי שרק שבעה אחוזים מחברי הפרלמנט הברזילאי הן נשים. זו בדיחה, אפילו בסעודיה יש יותר.
"עם זאת, אין ספק כי דברים מתחילים להשתנות, אצלנו ובמקומות אחרים. אני חושבת שהמאה הזו תהיה המאה של הנשים. אתה יודע, במהלך הסיור שלי ראיתי פעילות משותפת של ילדים יהודים וערבים, והיה רוב נשי מובהק בחבורה. למה זה כך? כי משחר ההיסטוריה, גברים כבר רגילים לעשות מלחמה, אבל נשים לא. רק נשים יביאו פה את השלום, אני אומרת לך".
ועד שמוילארט תחזור לארץ ותצלם את הפרק שלה בפרויקט הרבעים, נעבור לסרטים שכבר נעשו. אמש (שלישי), במסגרת התחרות התיעודית הישראלית, נחשף התוצר הכי מסקרן ומדובר שלה "המוזיאון" של רן טל, מבכירי היוצרים התיעודיים בישראל, ומי שהיה חתום בעבר על "גן עדן", "ילדי השמש" וסרטי דוקו מהוללים נוספים.
המעמד של טל היה ניכר בהמולה סביב ההקרנה, שבניגוד לשאר הבכורות של סרטי הדוקו התקיימה באולם הגדול ביותר של הסינמטק, בנוכחות המוני צופים, שגם התרגשותם היתה ניכרת.
כל אלה זכו לראות כיצד מתעד טל את המתרחש בתוך מוזיאון ישראל ומסביב לו. הוא מצייר דיוקן מקיף שלו, המציג גלריה עשירה של דמויות, מן ההנהלה ועד אנשי האבטחה, ועושה זאת בטביעת האצבע המוכרת והאהובה שלו: סגנון מופשט ופיוטי, המבוסס על הקשבה והתבוננות ועל שילוב בין דימויים לקולות.
לטל סייעו במלאכתו כמה מבכירי הצלמים והצלמות בישראל: דניאל קדם, אוריאל סיני, איתי מרום, גיורא ביח, זיו ברקוביץ וצבי לנצמן. יחד עמם חיבר הבמאי את הפואמה הקולנועית הזו, שהתקבלה בהתלהבות בקרב הקהל הירושלמי ולבטח תזכה ליחס דומה גם בהמשך. הציבור הישראלי, כפי שההצלחה הקופתית המרשימה של "הרקדן" מוכיחה כעת, אוהב סרטים תיעודיים על אמנות, ואם "המוזיאון" יזכה להפצה מסחרית לפני הקרנתו ב-yes דוקו, הוא ודאי יהיה להיט גם כן.
בין הצופות ב"המוזיאון" היתה גם נחמה ריבלין, שישבה מאחוריי וכך זכיתי לשמוע אותה מספרת לחברתה על שלל הסרטים בהם כבר צפתה בפסטיבל. בין אלה, גם "האשה שעזבה", דרמה פיליפינית באורך 227 דקות, שלדבריה היא נהנתה מכל שנייה שלה.
יותר מכך לא אומר כדי לא לפגוע בפרטיותה של ריבלין, הצנועה באדם. נאמר רק כי ישראל היא ככל הנראה המדינה היחידה בה הגברת הראשונה היא גם הגברת הראשונה של הקולנוע. אהבת הקולנוע שלה מעוררת השראה, וכך גם הצניעות והאדיבות בהן היא מתנהלת בפסטיבל.
גם על זה לא נפרט, כי ריבלין לא היתה רוצה בכך, וכמובן גם מיותר להשוות את הליכותיה לאלה של דמויות ציבוריות אחרות. נאמר רק כי בהתנהגותה היומיומית היא מוכיחה את צדקתה של אנה מוילארט: רק נשים יביאו שלום.
