נושאים חמים

בבקשה תרגיעו: "דנקרק" הוא ספקטקל מרשים ופורץ דרך, אבל לא יצירת מופת מושלמת

אין ספק: כדאי לראות את "דנקרק" וחובה לעשות זאת באיימקס, אבל הסרט חסר לב, נשמה ועוקץ, ואם זה אמנם העתיד של הקולנוע, אז מצבנו לא כל כך טוב

דירוג כוכבים לסרטים -3.5 כוכבים

בשבעים ומשהו השנה שחלפו מאז כניעת הנאצים, נהיו סרטי מלחמת העולם השנייה לאחד הז'אנרים הקולנועיים הנפוצים ביותר. עם הזמן, הסוגה הזו גיבשה לעצמה כללים מוכרים, נוקשים ונדושים. "דנקרק", הלהיט הטרי של כריסטופר נולאן על אחד המבצעים ההירואיים ביותר של המלחמה ההיא, מקפיד על כלל אחד: לא למלא אחר אף אחד מחוקי הז'אנר. הקולנוען המוביל, שכבר המציא מחדש את עולם גיבורי-העל בסדרת "האביר האפל", עושה זאת כאן שוב. עוד לא ראינו דרמה מלחמתית כזו. למעשה, מעולם לא ראינו סרט כזה בכלל.

ראשית כל, הסרט מעלה מן האוב אפיזודה מלחמתית שעד כה בקושי זכתה לייצוג קולנועי, אולי כי תחילתו באחת המפלות הצורבות של בעלות הברית. בקיץ 1940, מצאו עצמם מאות אלפים מחייליהן לכודים על חופי דנקרק שבצרפת כמו ברווזים במטווח. הכוחות הגרמניים צרו עליהם, ובמצב חסר התקווה הזה, נראה כי כל מה שנותר לעשות הוא לחכות לטבח הבלתי נמנע, שיקרב גם את סוף המלחמה ואת סופו של העולם החופשי. כוחות האור היו זקוקים לנס, וזה אכן הגיע בדמות מבצע הצלה, אותו משחזר כאן נולאן.

מי שכבר ראה סרט מלחמת עולם שנייה אחד או שניים, מצפה אולי לפגוש גם הפעם אותו מבנה המשותף לכולם. כלומר, ש"דנקרק" יתחיל באקספוזיציה המבודדת סיפורים של אישיים של כמה מן החיילים, ידלג לסצנות בהם צ'רצ'יל יושב בחדר אפוף עשן סיגרים ומתדיין על המשך הדרך, ומכאן והלאה ימשיך בקו לינארי, שיתאר צעד אחר צעד את מהלך המבצע, עם חלוקת קשב זהה בין הגיבורים הבריטיים לנבלים הנאצים.

אך ב"דנקרק", אין את כל זה. מדובר ביצירה מופשטת לחלוטין: כמעט בלי קונטקסט, בלי שום מונולוגים וכמעט בלי דיאלוגים. התסריט שלה ודאי התפרש על פני כמה עשרות עמודים בלבד. גם מפני שמלכתחילה, מדובר בסרט קצר יחסית לאפוס מלחמתי (כשעה וארבעים בלבד), וגם מפני שבשום הזדמנות, אף דמות לא אומרת יותר משני משפטים ברצף. גם אקספוזיציה אין. מעט המידע שמתגלה על הדמויות, אותן מגלמים טים הרדי, קנת בראנה, הארי סטיילס מוואן דיירקשן, מארק ריילנס (זוכה האוסקר על "גשר המרגלים") והרבה שחקנים אלמוניים, נמסר תוך כדי ההתרחשויות. נוסף לכך, זו כנראה דרמת מלחמת העולם השנייה הראשונה אי פעם בה לא רואים ולו צלב קרס אחד, או דימוי כלשהו הקשור בנאצים.

דנקרק (יח"צ)
סרט מלחמת עולם שנייה בלי נאצים. מתוך "דנקרק" (צילום: יח"צ)

משמעותי מכל, נולאן ממשיך בדרך שהתווה בעבודותיו הקודמות, וגם כאן מותח את גבולות הזמן והמקום. "דנקרק", באופן המבדיל אותו מן הסרטים שקדמו לו, מתרחש בשלוש זירות נפרדות – באוויר, בים וביבשה, וביחידות זמן שונות: האחת נמשכת שעה, השנייה יום והשלישית שבוע, ובאמצעות העריכה, כולן מוצגות לנו בו זמנית. זה נשמע מבלבל, ואכן הסרט מצליח ליצור דיסאוריינטציה, היוצרת אצל הקהל תחושת אי-נוחות.

צפיתי בו פעמיים, בפעם השנייה בנוכחות אולם מלא ברוכשי כרטיסים, ולא נראה היה כי הסחרור המטריד שיוצר "דנקרק" מפריע למישהו. להפך, כולם התמוגגו, אולי גם כי במדינה כמו שלנו, ובעולם כזה, סרט המיטיב לשקף מה זו תחושה של הלם קרב מגיע בזמן הנכון ובמקום הנכון. איש גם לא התקומם על כך שלמרות התקציב הגדול וההפצה הרחבה, התוצאה כאן לעתים דומה יותר למחול או לווידאו-ארט מאשר להפקה הוליוודית במובן המקובל של המילה. עוד הוכחה כי הקהל הרבה יותר נכון לאתגרים מכפי שמקבלי ההחלטות אוהבים לחשוב, ומוכן ומזומן לחוויות אינטנסיביות וחדשניות שכאלה.

הקהל באותה הקרנה בה נכחתי, מחא כפיים בסיום. המבקרים ברחבי העולם, מצדם, הולכים צעד נוסף, יוצאים מגדרם ומריעים בחצוצרות. בתקשורת הצרפתית נעלבו קצת מכך ש"דנקרק" מתעלם מן התרומה הצרפתית למבצע, אבל בזה תמו פחות או יותר ההשגות, והסרט מסתמן כקונצנזוס ביקורתי סוחף ונדיר. המורה תמיד היתה אומרת שמאה זה רק לאלוהים, אבל מתברר שהוא גם לנולאן.

בסך הכל, רק מתבקש שאנשי קולנוע יגיבו כך, שכן "דנקרק" הוא היצירה הכי קולנועית שיש, ועובדת היותה להיט מסחרי לא תמנע ממנה להפוך לחומר עזר בתוכנית הלימודים של החוגים הרלוונטיים באוניברסיטאות. נולאן משתמש כאן בכל אמצעי המבע, ואף אחד מהם אינו פחות חשוב מן האחר. כמו במבצע עצמו, בו לטייסים, לכלי השיט ולכוחות היבשה יש אותה חשיבות, כך גם בסרט, בו עבודת העריכה כותבת את התסריט מחדש, והמוזיקה המלחיצה של האנס צימר מלווה אותה לאורך כל הדרך ומוסיפה לה משמעויות משלה, וכך הלאה.

לפנינו, אם כן, ספקטקל קולנועי מרשים ומיוחד. חובה לראותו באיימקס, בו עבודת הבימוי של נולאן והצילומים המרהיבים של הויט ואן הויטמה הגדול באים לידי ביטוי במלוא הדרם. הלהיט הזה מאיר מנקודת מבט חדשות את אחד הפרקים החשובים בהיסטוריה המודרנית, שבזכותו אנחנו בכלל קיימים ויכולים ליהנות מן הפריבילגיה ללכת לקולנוע, ובהחלט משכיל לייצור חוויה אפקטיבית ולעורר בקהל מחלת ים, ורטיגו וכיוצא בכך. מובן גם שהסרט יהיה אחד התוצרים התרבותיים של השנה, וככל הנראה הדיון בו ימשיך עד עונת האוסקרים, בה ודאי יהיה מועמד לשלל פרסים. כלומר, אם אתם רוצים להיות בעניינים אין לכם מנוס אלא לצפות בו.

דנקרק (יח"צ)
התקף חרדה מתמשך. מתוך "דנקרק" (צילום: יח"צ)

אך למרות כל האמור לעיל, אעשה שקר בנפשי אם אמהר גם כן להכריז על "דנקרק" כיצירת מופת מושלמת. העובדה שגישתו הקולנועית רואה בתסריט שווה ערך לשאר אמצעי המבע, לא אומרת כי יש להקל ראש באלמנט הזה, שהוא בסופו של דבר הבסיס של כל יצירה, וכאן היסודות העלילתיים חלשים ודלים. הסרט, אם כך, הוא אמנם מופע אור-קולי מחשמל, אבל חסרים בו לב ועוקץ, ולכן לא אוכל לומר שהצפייה בו היתה לי מעניינת במיוחד, או שהתרגשתי במהלכה. לעומת זאת, השילוב שיש כאן בין התחכמות יתר לפשטנות קיצונית עוררו אצלי תחושות של לאות ושעמום - בדיוק כפי שקרה ב"האיש שנולד מחדש" של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, שהיתה לו בעיה דומה.

נולאן ואיניאריטו הם בכלל צמד חמד – שני הבמאים הכי מאותרגים שפועלים היום. התקשורת מגנה עליהם ומהללת אותם, יעשו מה שלא יעשו, שכן הספקטקלים המרהיבים ביצירתם הם התירוץ הקל ביותר להמשיך להצדיק את קיומם של הקולנוע ושל ההכרח לצפות בסרטים על מסך גדול. לשמוט את הקרקע מתחת לרגליהם, לפיכך, יהיה כמו לכרות את הענף כולו.

אך השאלה היא, האם אין סכנה באמירות כמו "בשביל סרטים כמו 'דנקרק' שווה ללכת לקולנוע" הרי בשביל לעשות סרטים כאלה, צריך משאבים עצומים שאין לכל אחד וגם לא לכל תעשייה. אם זה באמת העתיד של הקולנוע, המשמעות היא שעתידו נראה כך: מדי שנה יגיעו לאקרנים רק מספר מצומצם של תוצרים קולנועיים, כולם הוליוודיים וכולם עתירי תקציב. גם מחירי הכרטיסים יעלו בהתאם, והאמנות הזו, שהחלה את דרכה כתשובה הפופולריות לאמנויות הבמה, תסגור מעגל ותהפוך לאופרה – בידור של עשירים למען עשירים.

לא הוגן, כמובן, להפיל את כל האחריות הזו על הכתפיים של "דנקרק", ומלכתחילה גם לא יהיה נכון לבטל לחלוטין את ערכו ואת חשיבותו. מצד אחר, גם כמה הסתייגויות לא יזיקו. לעניות דעתי, בפרספקטיבה הוא ייזכר כפורץ דרך, אבל לא כסרט לפנתיאון בפני עצמו. נולאן כתב כאן את הכללים מחדש, אבל את הקלאסיקה האמיתית הוא כבר יביים בפעם אחרת, או שמישהו אחר יתפרץ לדלת שפתח ויעשה זאת במקומו.

דנקרק (יח"צ)
קנת בראנה והרבה שחקנים אלמוניים. מתוך "דנקרק" (צילום: יח"צ)
דנקרק (יח"צ)
הלם קרב. מתוך "דנקרק" (צילום: יח"צ)
דנקרק (צילום מסך)
נתראה באוסקרים. מתוך "דנקרק" (צילום: יח"צ)