הבאזז שהקדים את ההופעה של פיקסיז בישראל לפני שלוש שנים, מזכיר את זה שליווה את הביקור של רדיוהד בשבוע שעבר. הציפיה לראות את הלהקה בארץ הייתה כל כך עזה, בטח אחרי הביטול המפורסם בדקה ה-90 בשנת 2010, עד שהציבור היה בטירוף עליה. בזכות זה פיקסיז הצליחה למלא בביקור הקודם איצטדיון כדורגל, בדיוק כמו שרדיוהד הביאו את הכמות המטורפת הזאת לפארק הירקון לאחרונה.
והנה עוברות להן שלוש שנים, והלהקה שהופיעה בפעם הקודמת לפני כמעט עשרים אלף איש, מופיעה הפעם באמפיתאטרון של קיסריה, לפני פחות מארבעת אלפים צופים. אז נכון, לפיקסיז נקבעה הופעה גם להערב, אבל עדיין, במצטבר, יראו אותם הפעם פחות ממחצית האנשים שצפו בהם בפעם הקודמת. וזה הגיוני. בלי הבאזז המשוגע, העניינים חוזרים למימדים הטבעיים שלהם. כמות האנשים שצפתה בפיקסיז השבוע מייצגת בצורה הרבה יותר טובה את מידת הפופולריות של הלהקה בארץ מאשר ההופעה הקודמת.
מבחינת המתקן קיסריה נכונה לפיקסיז כיום. רוב הקהל שלהם הוא בשנות הארבעים לחייו וגודל המקום, הראות, הנגישות והסאונד, עושים טוב לקהל כזה, כמו גם להרכב כזה. מה שכן, ההתנהלות הארגונית בקיסריה גורעת מאוד מההנאה. זה לא הסדרניות הדודות מ"רשות הטבע והגנים" שמלוות אותך למושבך, הן דווקא נהדרות. זה משהו אחר לגמרי, זה היעדר האלכוהול במתחם. בתור לדוכני השתייה והמזון, השאלה שחזרה על עצמה שוב ושוב ובפליאה גדולה הייתה, "מה, אין בירה?!". אז כן, לא הייתה בירה בהופעה של הרכב רוק אלטרנטיבי. זה נשמע לא חשוב, אבל זה כן. כל מי שצופה בהופעות של הרכבי רוק בכל מקום בעולם יודע שבירה ואלכוהול הם חלק מהחוויה. בקיסריה אין את זה ובמקום זה אפשר לקנות אורנג'דה ובמבה, כאילו הגענו לפסטיגל. הסולן פרנק בלאק אמנם שר, כהרגלו, "Politics goes so good with Beer", בשיר "I've Been Tired" שבוצע באמצע ההופעה, אבל לא הפעם. לא בקיסריה.
בלי אלכוהול, פיקסיז היו צריכים לעלות להופיע מול קהל סחי וכנראה גם להתאמץ יותר. הם עלו לבמה באיחור של עשרים דקות, אבל מרגע שהגיעו, לא נחו לשנייה. כידוע, השירים של פיקסיז קצרים, רובם נמשכים כשתי דקות. זה מאפשר להם לתת לא פחות מ-31 קטעים בשעה וחצי של הופעה.
בניגוד לרוב האמנים ששומרים על רשימת שירים אחידה בכל סיבוב ההופעות שלהם, פיקסיז, שהגיעו לארץ אחרי תשע הופעות באירופה, משנים את השירים והסדר מהופעה להופעה. בגלל זה הקהל בקיסריה לא ידע למה בדיוק לצפות. אחרי שהם ביצעו את הלהיטים "Wave of Mutilation" ו-"Monkey Gone to Heaven" כבר בארבעת השירים הראשונים, החשש הגדול היה שהם לא ישאירו כלום להדרן.
החשש הזה התבדה, כשפיקסיז עברו לנגן בהמשך קטעי אלבומים שונים שלהם, בעיקר מהאלבומים מהאייטיז ומאלבומם האחרון, "Head Carrier". ההופעה כמעט התעלמה לחלוטין מ-"Bossanova" ו-"Trompe le Monde", עם קטע אחד בלבד מכל אחד מהאלבומים האלו.
על הבמה בלאק, הגיטריסט ג'ואי סנטיאגו, המתופף דיוויד לאברינג והבאסיסטית פז לנצ'נטין (שהחליפה את קים דיל), לא מפסיקים לשנייה. הם עוברים משיר לשיר במהירות, כמעט לא נותנים זמן למחוא כפיים, הכל בשיא המקצועיות. אם בלאק לא היה דופק זיוף קטן פה ושם, היה אפשר לחשוב שמכונות מנגנות לפנינו ולא הרכב האינדי הרגיש שאנחנו מכירים מהתקליטים.
והרגש הזה זה מה שהיה הכי חסר בהופעה. מבלי לומר מילה לקהל, מבלי, אפילו, לדפוק חיוך, פיקסיז המשיכו והמשיכו. רוב התאורה בהופעה הגיעה מהגב של הלהקה, כך שהצופים ראו רק את הצללית שלהם ומול זה הצופים ניסו לתקשר, להעניק אהבה ללהקה, ללא תגובה מההרכב. לא משנה עם הקהל אדיש לאחד השירים מאלבומם האחרון או לחלופין מתעלף מלהיטים כמו "Ana", "Here Comes Your Man" ו"Where is My Mind?", פיקסיז בשלהם מנגנים כמו רובוטים סקסיים.
למרות זאת, רוב הקהל נהנה מאוד מההופעה. על הטראסות אפשר היה לראות אנשים עם טישרטים של הקיור, ג'וי דיוויז'ן, הסמיתס וכמובן גם לא מעט כאלו עם חולצה של פיקסיז. עבור הקהל הזה, ההופעה הזאת הייתה חזרה בזמן למוזיקה שגדל איתה, ומהסיבה הזו כל האלפים היו על הרגליים מתחילת ההופעה ועד סופה. זאת לא הייתה הופעה מושלמת, אבל פיקסיז ניגנו נהדר, והקהל חיפה על החמימות שלא הגיעה מכיוון פיקסיז - שר איתם, רקד, התרגש ויצר חוויה טובה.
הקרירות של פיקסיז נשברה קצת בשיר "La La Love You", שכל חברי הלהקה שרים ביחד, עם דגש על המתופף לאברינג שדופק שם סולו מונוטוני מהפנט. לאברינג, באנושיות שלו, בחוסר המקצוענות שלו מול המיקרופון, שובר את ההופעה האובר-מקצועית של בלאק, נותן פן אנושי ורגיש לשואו, דבר שהיה כל כך חסר.
רגע לפני הסיום, גם הבסיסטית לנצ'נטין נשברה ואמרה את המילה היחידה לקהל באותו הערב: "שלום". בטח היא תקבל על כך בראש מפרנק בלאק. אחרי השלום הזה הגיעו עוד שני להיטים, "Debaser" ו-"Hey", שסיימו את ההופעה. חברי הלהקה לא ירדו מהבמה, הם הגיעו לקדמתה, קדו קידה ובלאק אף הלך מצד לצד ועשה שלום לקהל, שהתעלף ממעט תשומת הלב.
אחרי ההדרן "Into the White", הביסייד של "Wave of Mutilation", בביצוע של לנצ'נטין, הקהל התפזר הביתה. כולם נהגו ממש בזהירות, כי אף אחד לא שתה כלום.
