כשפיקסיז היו כאן ב-2014 הם אמנם לא טרחו להגיד אפילו "שלום" לקהל, אבל הרימו את בלומפילד עם סטליסט אגדי. לא פלא אם ככה שההתרגשות לקראת שתי ההופעות הקרובות שלהם בקיסריה, ב-25-26 ביולי, מרקיעה לשחקים. אם זה לא מספיק, היה לנו העונג לתפוס את מתופף הלהקה, דיוויד לאברינג, לשיחה לקראת בואם.
"עצם ההגעה לישראל הייתה מיוחדת עבורנו, חיכינו כבר המון זמן להגיע אליכם", הוא אומר בריאיון עם וואלה! תרבות.
כן, גם אנחנו חיכינו לכם די הרבה זמן.
"כן, אני יודע, בגלל זה אנחנו חוזרים כל-כך מהר. שנית, היינו בהלם מקבלת הפנים של הקהל, הם הפכו את ההופעה ליותר טובה. ושלישית, סוף סוף פגשנו את שתי הנשים (ליטל מייזל ועדי פרימרמן) שעשו את הקליפ הוויראלי ל-'Hey' מלפני עשר שנים בערך, זה היה מלהיב עד כדי כך שהן ביימו לנו קליפ יפהפה לשיר מהאלבום הקודם ('Indie Cindy')".
אתם חוזרים לכאן הפעם לשתי הופעות, האם צפוי לנו סטליסט שונה בכל הופעה? איך אתם בוחרים מה לנגן?
"אנחנו לא כל כך אוהבים סטליסטים ותמיד מנסים לזרום על הבמה לאן שמתאים לנו בערב ספציפי, אף הופעה לא דומה להופעה הקודמת".
מעניין. אז איך בכל זאת אתם בוחרים את השירים לערב נתון?
"יש לנו כ-70 שירים לבחור מהם. אנחנו רושמים את השירים שאנחנו חייבים לנגן, כדי לא לשכוח אותם. שאר הסט בדרך כלל מורכב מהשירים הישנים ונציגות לאלבום האחרון, 'Head Carrier'".
אז בחירת השירים מתבצעת באופן ספונטני על הבמה?
"כן! זה גם מה שכיף כל כך. כל הופעה היא כמו הרפתקה חדשה. אנחנו מחליטים על השירים דרך סימני ידיים, וגם יש לנו מיקרופונים שמאפשרים לנו לדבר בינינו על הבמה בלי שאף אחד ישמע!".
וואו, הנה סקופ.
"כן, אנחנו מופיעים בצורה הזאת כבר די הרבה זמן וזה עובד לא רע בכלל, השירים מהאלבום החדש משתלבים יפה עם השירים הישנים. אני מבטיח שההופעות הולכות להיות טובות".
באלבום החדש עבדתם לראשונה באולפן ביחד עם פז לנצ'נטין (הבסיסטית שהחליפה את קים דיל, שפרשה לפני כארבע שנים) איך הייתה ההרגשה, במיוחד לך כמתופף? היית צריך לעשות התאמות מיוחדות?
"עד האלבום הזה עבדתי בעיקר עם קים באולפן, אז זאת הייתה חוויה חדשה ומדהימה עבורי. פז כבר ממש חלק מאיתנו. בכל זאת היא מנגנת איתנו כבר ארבע שנים. חיכיתי ממש לנגן איתה דברים חדשים ולראות אותה יוצרת. היא נגנית בס כל כך טובה ומקצועית. אין ספק שבזכותה ניגנתי הרבה יותר טוב. פשוט לא רציתי לעשות פדיחות".
נשמע שהקלטת האלבום הייתה חוויה די נעימה.
"באלבומים הקודמים של הפיקסיז היה לחץ, כי לא היה לנו בכלל זמן לעבוד עליהם. הפעם היו לנו שבעה שבועות של חזרות והכנות לעבוד על השירים, אז העבודה הייתה הרבה יותר נוחה ומהנה. הכרנו את השירים וידענו איך לנגן אותם כשנכנסו להקליט. למעשה הקלטתי את כל תפקידי התופים בשלושה ימים בלבד. זה שיא חדש בשבילי. שכרנו את האולפן למשך שלושה שבועות, אז בשאר הזמן הייתי צריך לחפש לעצמי דברים מה לעשות".
עשיתם גם שינוי בעמדת המפיק. הבאתם את טום דאלגטי במקומו של גיל נורטון הוותיק, מה קרה?
"עשינו חמישה אלבומים ביחד עם גיל. הוא כבר חלק מאיתנו, אבל פתחנו פרק חדש, קים עזבה ופז הגיעה. חשבנו, למה לא להכניס מישהו חדש שיכול לתת זווית מרעננת ושונה לגבי השירים החדשים".
ואיך החלטתם על טום?
"טום היה מעריץ. הכרנו אותו עוד לפני כן ואהבנו את מה שהוא עשה לפנינו (Royal Blood, Ghost ועוד) והוא עשה עבודה מעולה. עבודת מפיק היא בעייתית, חוץ מהצד המקצועי אתה צריך להיות דיפלומט ולדעת איך לעבוד עם אנשים, ולהיות בשליטה על כל דבר. טום היה נפלא בזה. כשהוא בא ואומר לנו שיש שירים שהוא לא אוהב והם צריכים להישאר בחוץ, חייבים להקשיב לו, והוא צדק בסופו של דבר".
אז זה נשמע שזה כנראה האלבום הכי מהנה שעבדת עליו. מה השיר שאתה הכי אוהב ממנו?
"זה די מצחיק, זה השיר שנשמע הכי שיר פיקסיז קלאסי ופז כתבה אותו! 'All I Think About Now' נולד יומיים לפני שסיימנו להקליט, בשונה מכל שאר השירים שכבר היו מוכנים. פז אמרה שיש לה רעיון לשיר, אז נפגשנו ארבעתנו באותו לילה, למדנו אותו, פיתחנו אותו וביום למחרת הקלטנו אותו, ולדעתי קיבלנו את אחד השירים הכי טובים של הפיקסיז".
אפשר לומר על הפיקסיז שהיא מעין ולווט אנדרגאורנד של שנות ה-80. תמיד מזכירים אתכם בתור אחת הלהקות המשפיעות בכל הזמנים, היום כשאתה פוגש להקות צעירות בפסטיבלים ובהופעות, אתם עדיין מקבלים מהם פידבקים דומים?
"זה תמיד נחמד לקבל מחמאות מאנשים. כשאני פוגש להקות צעירות יותר הרבה פעמים באמת מדברים איתנו ומודים לנו, וזה כיף לשמוע. הרבה פעמים כשאני מקשיב למוזיקה של אותן להקות, אני לא שומע את ההשפעה שלנו עליהם. אם אני מקשיב ממש בקפידה, אולי אני יכול לזהות מאיתנו קצת פה ושם".
אז תן לי לחדש לך, אני שומע אתכם כמעט בכל להקה חדשה.
"אני חייב להודות שאפילו אם יש פיקסיז ברדיו או משהו אני לא שם לב. זה פשוט עובר מעלי".
אתה יכול להמליץ לנו על כמה מהלהקות החדשות שאתה שומע?
"אני לא כל כך שומע מוזיקה בזמני הפנוי, אני בעיקר מאזין בזמן נהיגה לתחנות אלטרנטיביות אז יש כל מיני דברים, קשה לי למנות כרגע שמות. אני גם שומע עדיין את כל הדברים שאהבתי בתור נער בן 17 כמו Rush, סטילי דן ודיוויד בואי".
אפרופו בואי, איך הרגשת ששמעת את בואי מדבר עליכם בתור מעריץ נלהב? הוא אפילו עשה לכם קאבר!
"לחשוב שבואי אוהב את מה שאני עושה היה די משוגע. לפגוש אותו בפעם הראשונה היה דבר הזוי ומאוד מרגש. אבל בסופו של דבר, אחרי שנפגשנו לאורך השנים עוד כמה פעמים, הבנתי שהוא בן אדם כמו כולם וזה לא מוריד ממנו, להפך! עולם המוזיקה מלא באגו, והיה נחמד לגלות שמישהו שאתה מעריץ, לא תופס מעצמו כדבר הכי גדול בעולם. יש כאלה בעולם הזה. בואי היה צנוע ומאוד נחמד".
השנה תציינו 30 שנה להוצאת האי.פי הראשון שלכם, "Come On Pilgrim". חשבת אז ששלושים שנה אחר כך עדיין תנגן בלהקה, ושהשירים יהיו רלוונטיים וישמעו חדשים ורעננים כמו בשנה שהם יצאו?
"בחיים לא חשבתי על זה. אתה לא חושב על דברים כאלה כשאתה בן 25 ורק מתחיל. אני מרגיש בר מזל שאנחנו עדיין מנגנים ועדיין יש לנו קהל שאוהב את השירים האלה. אני די משוחד, אני גם ממש אוהב את השירים האלה ולא נמאס לי מהם, ולמזלנו כנראה גם לקהל לא".
במשך 30 השנים שלך בפיקסיז אתה שר רק בשני שירים ("La La Love You" ו-"Make Believe"). חשבת פעם לקחת צעד קדימה ולהוציא אלבום סולו, או לפחות לשיר עוד קצת במסגרת הלהקה?
"לא כל כך. אני עסוק בלהיות המתופף של הפיקסיז, אז לעבור לקדמת הבמה ולשיר לבד זה לא באמת משהו שחשבתי עליו, או שיש לי שאיפה לגביו. במסגרת הלהקה אני אחראי להרבה קולות רקע, אז קולי נשמע. אם צ'ארלס (תומפסון, הידוע גם בשם פרנק בלאק - סולן הלהקה) יביא שיר שהוא חושב שמתאים לי, אני אקשיב לו ואשיר, אבל אני לא כל כך מתעסק בזה".
הקריירה שלך בתור קוסם לא עשתה לך חשק? הרי אתה כבר יודע מה זה להיות בקדמת הבמה.
"זה היה כיף אדיר. ובאמת עשיתי את זה כי ידעתי ששום דבר מוזיקלי שאני אעשה לא יכול לעקוף את העבודה שלי עם הפיקסיז".
אתה עדיין מופיע לפעמים עם מופע הקסמים שלך.
"עברתי לא מזמן לבית מחוץ ללוס אנג'לס והפיקסיז כל כך עסוקים בשנים האחרונות, מה גם שמופע הקסמים שלי די גדול ודורש הרבה עבודה, אז אני עדיין עושה קסמים למשפחה וחברים. אבל מבחינת מופע זה קצת נותר מאחור. חוץ מזה קסמים לא משלמים את החשבונות כמו הפיקסיז".
צפיתי ביוטיוב בקטעים מהמופע שלך, ואתה חצי קומיקאי. אתה ורבלי ומצחיק מאוד. איך אתה מסביר שזה בדיוק ההפך מהמופע של הפיקסיז, שיותר מתרכזים במוזיקה עצמה ופחות בדיבורים?
"בפיקסיז אני מאחורי מערכת תופים שלמה ומאחורי שלושה אנשים, אז זה קצת קשה להתחיל לדבר עם הקהל. זה משהו שעבדתי עליו. בחיים שלי לא פחדתי כמו כשהתחלתי עם מופע הקסמים שלי לפני 15 שנה, והופעתי מול 10 אנשים בלבד, אבל עם הזמן אתה מתרגל ומוצא את הדרך שלך להופיע. אני חושב שבפיקסיז זה אחרת המוזיקה הדבר המרכזי וזה מה שאנחנו באים לתת".
לדעתי אחד קטעי התופים הכי טובים שלך בפיקסיז היא ההתחלה של "Bone Machine", אתה יכול קצת לספר על זה? איך זה נולד?
"אני לא מאמין שאתה אומר לי את זה. מישהו אמר לי את אותו דבר לפני שבוע! בחיים לא נתתי לפתיחה שם יותר מדי משמעות. אני לא כל-כך זוכר איך זה התחיל ומי הביא את הרעיון. רוב השירים נכתבו כמה חודשים לפני שהקלטנו אותם. מה שכן אני יכול להגיד עליו שאני מאוד אוהב את הסאונד של התופים שלי שם, ובכלל בכל "Surfer Rosa". הקלטתי אותו עם מיקרופונים מרוחקים (Room Mic) שנתנו צליל אמביינטי ויותר חי. אני מניח שבגלל זה אנשים גם מאוד אוהבים את האלבום".
לשאלה האחרונה הכנתי שאלה מאתגרת. התראיינת כבר אין סוף פעמים, נשאלת את אותן שאלות בדרכים שונות. יש שאלה אחת שעוד לא שאלו אותך ותמיד רצית שישאלו?
"וואו, לזה לא הייתי מוכן. אני צריך לחשוב על זה".
אמרתי לך מאתגרת.
"יש משהו שכבר נשאלתי כמה פעמים אבל באמת חשוב לי להדגיש את זה. הדבר הכי נפלא לגבי הפיקסיז בימים אלה שאנחנו קרובים אחד לשני יותר מבעבר, והסיבה לכך היא פז. היא הדבק שמחזיק אותנו ביחד. בזכותה הפסקנו להיות להקה לא מתפקדת".