פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הקרניים של המדינה: הצצה ראשונה לאחורי הקלעים של קרן הקולנוע הישראלי

      לאחר שנים של דיונים עתירי ססמאות אך חפים מנתונים, הנה הצצה ראשונה לדרך בה מחלקת קרן הקולנוע הישראלי את תמיכותיה, הודות למידע שמסרה התנועה לחופש המידע. מצד אחד, שיקולים עניינים ולא פוליטיים. מצד אחר, לקטורה ארסית, חוסר כבוד לוותיקים והרבה סימני שאלה

      בשנים האחרונות מתחולל דיון סוער סביב קרן הקולנוע הישראלי והדרך בה היא מקבלת החלטות. הסערות המתמשכות סביב הנושא רק מתבקשות, בהתחשב בעובדה שהגוף מתקיים מכספי ציבור, חולש על תקציבים גדולים ומקבל החלטות הרות גורל: למעשה, קשה עד בלתי אפשרי להפיק כאן סרט בלי התמיכה שלה או של אחותה במגדל השן, קרן רבינוביץ'.

      בדיונים הללו תמיד שמו על השולחן כל אלמנט אפשרי: ימין ושמאל, אשכנזים ומזרחים, גברים ונשים, יהודים וערבים ובעיקר הרבה ססמאות. רק דבר אחד היה חסר בהם: נתונים ועובדות, שכן עד כה הליכי קבלת ההחלטות של הקרן התנהלו במחשכים, בלי שקיפות.

      כמה פרויקטים מבקשים מדי שנה תמיכה מהקרן, וכמה מהם מקבלים אותה? מי האנשים שקוראים את התסריטים, ועל סמך מה הם פוסלים או מאשרים אותה? ובכן, בעקבות פנייה של התנועה לחופש המידע, הגיעו לידי וואלה! תרבות כל חוות הדעות הרלוונטיות של הקרן מן השנתיים האחרונות, וכך מתאפשרת כאן הצצה ראשונית לאחורי הקלעים של אחד המוסדות הכי מרכזיים בעולם התרבות הישראלי.

      אז הנה המסקנות העיקריות, אך ורק כמובן בהתבסס על החומרים שהובאו בפנינו:

      לא פה לא שם (יח"צ)
      הלהיט הגדול של הקרן בשנה האחרונה. מתוך "לא פה, לא שם" (צילום: יח"צ)

      כמות הפרויקטים אסטרונומית

      זה לא חדש או מפתיע שמדי שנה נכתבים כאן אינספור תסריטים. מספיק לסור לאחד מבתי הקפה הסמוכים בשעת אחר הצהריים ולבדוק כמה מן היושבים בהם מתקתקים קומדיה על פי חיי משפחתם כדי להבין זאת. ידוע שישראל מדינה יצירתית, שהוצאות הספרים מתפקעות מרוב כתבי יד ותחנות הרדיו מעודף סינגלים, וברור שזה גם המצב בעולם הקולנוע.

      ובכל זאת, כמות ההצעות שהגיעו לשולחנה של הקרן מדהימה ואף מחרידה באסטרונומיות שלה. רק בשנתיים האחרונות, אפשר לספור 436 חוות דעת: חלקן של תסריטים שנפסלו פעם אחת ואז הוגשו פעם שנייה, חלקן על סרטים שהופקו באופן עצמאי ופנו לשם מענקי השלמה, ועדיין מדובר במסה קריטית.

      מתוך המאות הללו רק כעשרים אושרו, ובין הפרויקטים הדחויים אפשר גם למצוא כאלה של קולנוענים וקולנועיות עם רזומה עשיר. כלומר, הסיכויים לקבל מימון מן הקרן שווים פחות או יותר להסתברות הזכייה בלוטו.

      צריך לקחת בחשבון כי הנתון המאיים הזה, כארבע מאות חוות דעות בפרק זמן של שנתיים, מתייחס אך ורק לתסריטאים ותסריטאיות שהצליחו להשלים תסריט - משימה לא מובנת מאליה - ולמצוא מפיק/ה שייקחו עליהם חסות, שכן רק כך אפשר לעשות את ההגשה הרלוונטית.

      כלומר, כדי לחשב את כמות הפרויקטים הקולנועיים בהתהוות כאן, צריך לקחת בחשבון גם עוד גורמים במשוואה: תסריטים שעדיין בתהליכי כתיבה, כאלה שמתקשים למצוא לעצמם קורת גג של חברת הפקה, וכאלה שמלכתחילה ויתרו על הפריבילגיה של להידחות בידי הקרן (למשל קומדיות קיציות מסחריות תוצרת הארץ, שרובן מופקות כיום בלי מימון ציבורי). אם ניקח את כל הפקטורים האלה בחשבון, נגיע למסקנה אחת: בישראל של היום, כבר עדיף ללמוד משפטים ולא קולנוע.

      כתרי שחורי (עומר מירון)
      חולש על תקציבי ענק. מנהל הקרן כתרי שחורי (צילום: יח"צ)

      השיקולים, לפחות על הנייר, אינם פוליטיים

      הטענה המרכזית נגד הקרן, בטח בקדנציה של מירי רגב, היא שהלקטורים, אותם יועצים אמנותיים המעריכים את התסריטים, שופטים סרט לשבט או לחסד לפי עמדותיהם ובהתאם לאג'נדות שלהם. ובמילים פחות יפות: שבגוף הציבורי הזה יושבים אך ורק אנשי שמאל, ואלה מצ'פרים כל תסריט עם נימה אנטי-ישראלית ומשליכים לפח המחזור כל פרויקט שמביע אמפטיה לצה"ל.

      חוות הדעת בהן עיינתי מציירות תמונה אחרת. לא ניתן למצוא בהן ביטוי לעמדות כאלה או אחרות – ואגב, לא רק בהקשר לסכסוך, אלא לכל סוגיה פוליטית וחברתית אחרת. פעם אחר פעם, הלקטורה מתייחסת בעיקר לעיצוב הדמויות, בניית העלילה ואלמנטים ענייניים אחרים.

      השלב הבא היה לחפש את האקדח המעשן בציטוטים מכובסים למיניהם, המסתירים פסילה פוליטית מאחורי משפטים כמו "הסרט מראה רק את הסבל של צד אחד" וכיוצא בכך, אבל גם כאלה אין, לפחות לא בסבבים העכשוויים.

      יש להוסיף שתי הסתייגויות: קודם כל, מסיבות שונות ומשונות, כמות התסריטים שנכתבים כאן על הסכסוך פחתה משמעותית בשנים האחרונות, אז מלכתחילה יש פחות פוליטיקה להתייחס אליה. כמו כן, יהיו כמובן גם כאלה שיאמרו כי ייתכן והלקטורים מסתירים את הרתיעה שלהם מן התכנים מאחורי תירוצים אמנותיים. כך או כך, לפחות לפי הראיות הנ"ל, אין שום עדות לפסילות על רקע הזדהות עם מחנה מסוים.

      מירי רגב (יח"צ)
      עד כמה הפוליטיקה מרכזית בקולנוע הישראלי? מירי רגב בקאן (צילום: יח"צ)

      חוות הדעת לא פעם ארסיות

      אותן ביקורות ענייניות נוטות לפעמים להיות גם חריפות ביותר. יוצרים הם אנשים רגישים ורבים מן המגישים בשלבים מוקדמים של הקריירה שלהם, אז השאלה היא האם הניסוחים הללו לא עלולים להוציא את הרוח מן המפרשים של התסריטאים.

      העברנו את כל הנקודות העולות בכתבה לקרן, וזה היה הסעיף היחיד שבחרה להתייחס אליו. תגובתה: "חוות הדעת הן ענייניות ולגופו של הפרויקט".

      בכל מקרה, אם לא די לכם בתגובות הסרקסטיות של השופטים בתוכניות הריאליטי, הנה טעימה מן המקלחת הקרה שציפתה לכמה וכמה מן המגישים בשנתיים האחרונות:

      "תסריט אלים על גבול הפורנוגרפיה, מצריך שכתוב נוסף"

      "מפוזר מדי, גחמתי ותמוה"

      "התסריט מתיימר להיות קומדיה מוטרפת. בפועל עלילה מפוזרת, דמויות עילגות, סיטואציות אבסורדיות וסגנון לא ברור"

      "קומדיה רומנטית קלישאתית ושטחית. לא מצחיקה, סובלת מהיעדר מקוריות בולט ובעיקר לא רומנטית מספיק."

      "סרט ניסיוני שנפתולי עלילתו תמוהים ואינם מצליחים להעביר את הרעיון העומד בבסיס היצירה"

      "קומדיה פרועה שנעה בין הרומנטי לעממי, בין הריאליסטי למופרך"

      "תסריט מבולגן ומאוד לא ברור"

      "בנוי ברישול, צפוי ומפוספס"

      "סרט מבולבל וכאוטי, העשוי ללא יד מכוונת הן מבחינת הנרטיב והן מבחינת הבימוי. בוסרי מאד"

      "התסריט כתוב בצורה יבשה, שאינה מצליחה לרגש או לגעת".

      לסיכום: רוב הלקטורים הרי יוצרים בעצמם, והם ועמיתיהם נוהגים לטעון כי מבקרי הקולנוע המקומיים והמגיבים ברשתות החברתיות נוטים לקטול אותם במילים בוטות, מוגזמות ולא ראויות. אך הנה, מתברר כי בשעת הצורך, גם אותם תסריטאים-במאים-מפיקים משתמשים בדיוק באותו לקסיקון. אז יכול להיות שכל הצדדים נוהגים שלא כהלכה, וייתכן שפשוט אין דרך אחרת. מה שבטוח: גם המבקרים וגם מושאי הביקורת נוהגים לדבר באותה צורה.

      אודישן (עיבוד תמונה)
      אכזרי כמו בריאליטי (צילום אילוסטרציה על פי "לה לה לנד")

      הישגי העבר לא מסייעים בהכרח לפרויקט העתידי

      בשלב זה לא נפרסם את שמות המגישים שנדחו, אך בלי להיכנס ליותר מדי פרטים, מעניין לציין כי בין הדחיות אפשר למצוא תסריטים של יוצרים שהיו מועמדים לאוסקר, זכו בפרסים בקאן וכיוצא בכך, אבל בכל זאת לא הצליחו לשכנע את הלקטורים בנחיצות הפרויקט החדש שלהם.

      לעומת זאת, אלמונים מוחלטים ואאוטסיידרים גמורים דווקא כן הצליחו לקבל כתף חמה מן הקרן, אף שלא הוכיחו את עצמם בעבר. למעשה, אחד הנתונים המעניינים ביותר מסקירת החומר היא שכשלושת/רבעי מן הפרויקטים המאושרים הם של יוצרי ביכורים.

      האובססיה הישראלית לכל מה שחדש היא לא דבר חדש. היא באה לידי ביטוי בפוליטיקה, בצרכנות וגם בקולנוע – מזה שנים, האקדמיה הישראלית לקולנוע נוהגת להעניק את פרס הסרט הטוב לעבודות ביכורים, למשל "באבא ג'ון" ו"סופת חול".

      מצד אחד, אפשר לומר שיש בגישה של הלקטורים משהו נכון: הם לא עושים איפה ואיפה, שופטים את הקנקן לפי מה שיש בתוכו ולא לפי החותמת שמעליו ונותנים הד לקולות מרעננים. מצד אחר, מה הטעם לטפח יוצרים צעירים אם אחר כך לא תהיה להם הזדמנות לביים סרט נוסף?

      דבר אחד בטוח: השאלות הללו ראויות לדיון רציני ומגובה בעובדות, ואפשר רק לקוות כי הנתונים שנחשפו כאן יסייעו לנהל אותו באופן ענייני ומפרה. שיהיה לכולנו בהצלחה.

      ולסיכום, שוב יש לתת את הקרדיט על חשיפת החומרים לתנועה לחופש המידע ולמנכ"לית שלה נירית בלייר, שמסרה: "סערת הלקטורים ומשרד התרבות הביאה אותנו להגשת בקשת חופש מידע לפירוט המלצות הלקטורים בשנתיים האחרונות. זכינו לגלות בתגובה לבקשה, שהמידע נאסף ונשמר בקרן הקולנוע הישראלי באופן מסודר ובפירוט השמות המעורבים בתהליך, והתרשמנו לטובה מאיכות התיעוד".

      נירית בלייר (יח"צ)
      "התרשמנו לטובה". נירית בלייר, מנכ"לית התנועה לחופש המידע (צילום: יח"צ)