על העטיפה של אלבום הבכורה של אביתר בנאי יש תמונה שלו שטושטשה, והדימוי הוא מושלם. מדהים עד כמה הוא רחוק מהתמונה המדויקת שלו על עטיפת "עומד על נייר". עד כמה גדול ההבדל בין שתי התמונות הוא ההבדל עשר שנים של התכנסות מאביתר הבנאי המטושטש, חסר העוגנים, המבולבל, נטול המעצורים, הראשון לשמו וכו', ליוצר המגובש והשלם שהתפתח ממנו.
זה היה רגע נדיר במוזיקה הישראלית, שמתרחש רק לעתים נדירות: מופיע אמן שהוא הדבר האמיתי מהרגע הראשון, שמצליח להצחיק ולהכאיב בבת אחת לכל כך הרבה אנשים, שהוא מלחין מבריק וכותב כל כך לא צפוי, שנשמע כמו התכה מקומית של הנוכחות של טום יורק, הטוהר של ניק דרייק והדרמטיות של ניק קייב בלי להתחכם, בלי לדבר מעל לראש ישר מהלב ללב של מישהו אחר. כל סופרלטיב נדון לכישלון, וממילא כל כך הרבה מילים כבר נשפכו על האלבום הזה שכמעט כל אחת נוספת תהיה מיותרת.
ובכל זאת, נדמה לי שכדאי להגיד: אלבומי בכורה הם בדרך כלל שואוקייס של פוטנציאל. כשהוקלט "אביתר בנאי", הוא עצמו עוד לא ידע מה הן יכולותיו ומה מגבלות כוחו. כן, זה היה אלבום יפהפה, אבל לא סתם החליט בנאי המבוגר להתרחק ממנו. ממרחק 20 שנה הוא נשמע פצוע מדי, אלים, כמעט מרושע, כמה רחוק מאביתר בנאי המלאכי של "לילה כיום יאיר", או מבקש התיקון של "עומד על נייר". הנס של אביתר בנאי הוא שהוא הצליח לעלות מהרגע ההוא אל אלבומים אפילו טובים יותר. זאת כבר קלישאה, אבל בנאי לקח את הסיכוי שלו להינצל, וניצח.
איך נחגוג לו בכל זאת? אם כן, ננצל את ההזדמנות ונדרג באופן פרובוקטיבי את כל 12 שירי האלבום ההוא, מן החלש ביותר ועד למושלם ביותר. לא דורגו: קטע הפתיחה ורצועות הבונוס הגנוזות שיצאו בהוצאה המחודשת. כולם/ן מוזמנות ומוזמנים להתווכח בתגובות. רק קחו קודם בחשבון: גם מקום שביעי בכזה אלבום זו לא פחיתות כבוד.
השירים שכבר אי אפשר לשמוע
12. כלום לא עצוב
האם מותר כבר להגיד שזה שיר בלתי נסבל? מבין כל ההזדמנויות לחגוג את הגאונות של בנאי, הרבה חגגו דווקא על השיר המעצבן הזה, על המחאה השטחית שלו, התיאורים הגסים שלו, והפזמון הכל-כך מעצבן. זה אולי השיר הכי בוסרי באלבום הזה, שממחיש עד כמה לא ידע בנאי הצעיר מה לעשות עם כל הכעס שלו על העולם. פרט טריוויה נחמד: חלק מקולות הרקע הם של אורנה בנאי.
11. שמח שבאת
אביתר בנאי כאיש שכולו אוקוורדנס בשיר המוזר הזה. יש רגע אחד מקסים ותמוה בשיר, כשבנאי שר "ואיך אני משונה, משתנה כל הזמן". באלבום שכל כולו אקספלוסיביות, זה רגע קטן ומקסים, אם כי בתוך שיר די משעמם, שממצה את עצמו מאוד מאוד מהר.
10. מתי נתנשק
עוד אחד מן השירים המנג'סים. הפעם בנאי בתפקיד הנער שרק רוצה להשכיב עם הדייט שלו, כמו שאומר השיר, "תשוקה גדולה במסווה של רומנטיקה". זאת ביקורת חדה, אבל גם אכזרית. כמו ב"כלום לא עצוב", שוב האמת המלוכלכת בקול עליז וילדותי, ושוב בלי תיקון, בלי תקווה ובלי נחמה. זה שיר מאוד לא מייצג ברפרטואר של בנאי, אבל עומדת לזכותו הפקה מבריקה של קורין אלאל.
9. אקדח
ובהמשך ישיר, אל השיר הזה שהיום כבר כמעט אי אפשר לשמוע. מה שנראה בזמן אמת כיצירה חלוצית, כתיאור מבעית, בוטה ואלים מנקודת מבט בלתי נתפשת של מעשה שלא ייעשה (אם כי, כמובן, יש את תקדים "בחצרות בחושך" של טאטו, שעשו את זה כמעט עשור לפני) היום מרגיש לא נעים: בשביל מה נקודת המבט הזאת נחוצה? זה שיא האכזריות באלבום של בנאי, ולא הפעם היחידה שמתואר בו אונס (יש גם ב"כלום לא עצוב"). "אקדח" הוא עדיין יצירה חד-פעמית, וירטואוזית, אבל היום כבר אי אפשר להקשיב לו.
8. שמתי לי פודרה
והנה בנאי שוב מלהטט בנקודות המבט עם המונולוג מ"אמא אווזה", אל האישה שמחכה ומחכה ומחכה לאוהב שאולי יגיע. זה היה יכול להיות שיר הנושא של "לעבור את הקיר" שכיכב השנה באולמות הקולנוע. איכשהו הדואט הקטן הזה עם אפרת בן צור הפך להרבה יותר גדול ממה שניתן היה לצפות, אולי בגלל הפקת הדיסקו של אסף אמדורסקי.
הלב של האלבום
7. מנגינה יקרה
בושה שזה כל כך נמוך, אבל מכאן ואילך זה רק קלאסיקות גדולות מהחיים. הביצוע הקולי הכי מרשים באלבום, וזה המייצג יותר מכל את הסאונד הייחודי לו כל כך הפסנתר העירום, הקול שנמתח ונמתח עד אינסוף. בשיר הזה אין אלימות, אין אהבה נכזבת, אין זעם על העולם, אבל זה עדיין אחד השירים הכי קשים וכואבים באלבום. אין מי שלא מזדהה עם השורה "אין לי ברירה, תמיד זה אני מולי", ואין מי שלא נשבר איתה.
6. תיאטרון רוסי
אין כמעט במוסיקה הישראלית עוד סערות רגשות כמו זו שבשיר הזה, שמתחיל לאט ומשנה צורה מבית לבית, מפזמון לפזמון. "תיאטרון רוסי" ממחיש יותר משירים אחרים את הגדולה של בנאי: אמן שלא משקר, שלא מתחנף, שלא מזייף. הזעם שלו אותנטי, הכעס שלו בלתי ניתן לעצירה, והכל מתפרק רק על הפסנתר, כלומר על עראק ופסנתר, לחץ באוזניים וסרטים כחולים בראש. עברו מאז כבר כמה וכמה אלבומים, הטונים השתנו ובנאי כבר לא שר כמעט את השיר הזה, אבל הלהט ההוא, הרגעי, הוא עדיין אחד הרגעים הכי אייקוניים ומופלאים שלו.
5. תתחנני אלי
אקורד הסיום המרהיב של האלבום. לא צריך להקשיב המון לאלבום הזה כדי לדעת שכשאביתר בנאי שר על עולם קשוח שהוא יכול עליו רק בכוח, הוא יודע על מה הוא מדבר. הסיפור של כל האלבום הזה הוא המאבק הבלתי נגמר הזה בין האמן לעולם, מאבק כל כך חסר סיכוי, שלבנאי היה את האומץ ללכת אליו בראש מורם ולהפסיד שוב ושוב, ולהתייאש ולצרוח שיישרף הכול בלחש ולנסות שוב עוד פעם אחת אחרונה. מה שעושה את השיר אולי יותר מכל זאת הפינאלה האייקונית, הקטנה והשקטה שלו, עם הפסנתר, הגיטרה והפרחים, הדמעות והגשם, ובסוף האקורד הנמהר הזה שבורח מן הפסנתר, ומשאירו את כולנו שוב מבולבלים.
4. הדוב והנחש
הפקה מהפנטת של אסף אמדורסקי. אפשר רק לדמיין מה עבר בראשם של השניים כשלקחו את השיר הקטן הזה והפכו אותו לפצצת רוקנרול. היום, זה השיר שאני הכי נהנה ממנו באלבום. לכל אורכו של "אביתר בנאי" הוא משחק בין הדוב הביישן והמגושם, והנחש היצרי, האלים, הבלתי נשלט. זה אותו קרב בין הבור למים שהתגלגל אחרי שנים למה שבעיניי הוא גדול שיריו "לילה כיום יאיר". פעם היה רק בור, והנחש ניצח בלי תחרות.
יצירות המופת
3. אבות ובנים
שיר הזיכרון האולטימטיבי של התקופה, של האדם המתפרק מול כל המטענים של המקום הזה. "מי אשם לה? מי אשם לי? מי ייפרד ממי?" הוא אחד המשפטים החותכים באלבום קורע לב ממילא. הוא נולד כשיר נדיר, אבל אחרי הביצוע בסרט "בופור" של סידר, השיר הזה הפך מפנינה למפלצת מונומנטלית. כל מילה נוספת תהיה מיותרת.
2. שן לידי
ושוב אבות ואמהות. זה לא הלהיט הכי גדול באלבום, אבל השיר הכי חזק מתוכו. הקצר בתקשורת בין ההורים והילדים, והטרגדיה שטמונה בו, חוזרים באלבום הזה שוב ושוב. הזמנים משתנים ואיתם התפקידים, וכבר לא תמיד ברור מי תומך במי, ומי זקוק יותר לנחמה. בנאי הבריק כשהיצר לכאב הזה ביטוי מוזיקלי, וביקש מאמא שלו, שמחה בנאי, לשיר בהקלטה המצמררת של הקלאסיקה "שכב בני". שיר הערש הישן, הנשכח, שלא מוצא את עצמו בתוך המוזיקה של היום, הוא משל מפעים. זה דיאלוג שבו שני הצדדים שומעים אחד את השני, אבל הם כל כך רחוקים שמהקולות נשארו רק הדים.
1. יש לי סיכוי
כאילו שלמישהו היה ספק. מהרגע שכלי המיתר מתחילים לעבוד דרך התנופה שהשיר לוקח ועד לשירה נטולת המילים לקראת סופו, מדובר בהמנון הגדול ביותר של בנאי, והרגע שזיקק יותר מכל את הכישרון והאמירה המוזיקלית שלו; את האופן שבו אפשר לרתום מוזיקה בשביל לעלות למעלה; את האמונה שתמיד יש לאן לעלות, ותמיד אפשר; שהעייפות תחלוף והאור יעלה, והצ'לו יחזיק אותנו עד אז. אביתר בנאי הוא האמן שמציל את הנפש, הוא אחד הסיכויים האחרונים בעולם כל כך מנוון מבחינה רגשית, כל כך ציני וכל כך אדיש. אין ראוי מכך שהשיר הזה, הוא זה שפתח את הקריירה המפוארת שלו.