קראו את הפרק הראשון של "לפני הנפילה" מאת יוצר "פארגו", נואה האולי

כשהיה בן שש נסע סקוט בורוז לסן פרנסיסקו עם המשפחה. הם בילו שלושה ימים במלונית, קרוב לחוף: סקוט, הוריו ואחותו ג'ו?ן, שתטבע לימים באגם מישיגן. בסוף השבוע ההוא הייתה סן פרנסיסקו קרה ואפופת ערפל, שדרות רחבות שגלשו אל המים כלשונות מתפתלות. סקוט זוכר שאביו הזמין רגלי סרטנים באחת המסעדות, וכשהגיעו, היו הרגליים תפלצתיות, גדולות כענפים. כאילו היו הסרטנים אמורים לאכול אותם ולא להפך.

ביום האחרון של הטיול, אביו של סקוט העלה אותם על אוטובוס אל פישרמן'ס וורף. סקוט – במכנסי קורדרוי דהויים ובחולצת פסים קצרה – כרע על ברכיו על כיסא הפלסטיק המשתפע והביט במשטחי הטיח הרחבים והשטוחים של מחוז סאנסט שהתגלגלו בגבעות הסלולות ובבתים הוויקטוריאניים רחבי הקורות שנערכו שורות-שורות לאורך המדרון המשתפע. הם ביקרו במוזיאון ריפלי'ז ב??ל?יב א?יט או?ר נו?ט ורכשו קריקטורות של עצמם – משפחה בת ארבעה ראשי ענק המקפצים זה לצד זה על חד-אופניים. אחר-כך עצרו לצפות בכלבי הים רובצים על הרציפים ספוגי המלח. אמא של סקוט הצביע על להקי שחפים לבני כנף ועיניה נמלאו פליאה. הם היו אנשים של יבשה. מבחינתו של סקוט, זה היה כאילו טסו בחללית לכוכב רחוק.

לארוחת הצהריים אכלו נקניקיות ושתו קולה בכוסות פלסטיק גדולות עד גיחוך. כשנכנסו אל פארק המים מצאו התגודדות והתקבצו גם הם. עשרות אנשים שהשקיפו צפונה והצביעו אל אלקטרז.

ביום ההוא היה המפרץ אפור כצפחה והגבעות של מחוז מרין העמידו לכלא, שכבר הושבת, מסגרת ככתפיו של שומר. משמאלם, היה גשר שער הזהב ענק אפוף אובך, כתום בוער, וראש שני מגדליו אבד בערפל הבוקר המאוחר.

סקוט ראה קבוצת סירות קטנות סובבת הרחק במים.

"מישהו ברח?" שאל אביו של סקוט בקול רם בלי לכוון את שאלתו לאדם ספציפי.

אמו של סקוט הזדעפה ושלפה את העלון. למיטב ידיעתה, אמרה, הכלא סגור. עכשיו מיועד האי רק לתיירים.

אביו של סקוט טפח על כתפו של גבר שעמד לידו.

"על מה אנחנו מסתכלים?" שאל.

"הוא שוחה מאלקטרז," אמר הגבר.

"מי?"

"המתעמל ההוא. איך קראו לו? ג'ק לליין. זה איזשהו פעלול. הוא באזיקים וגורר איזו סירה מחורבנת."

"מה זאת אומרת, גורר סירה?"

"יש חבל. שמעתי ברדיו. רואה את הסירה הזאת. הגדולה. הוא הולך לגרור אותה כל הדרך הנה."

האיש נד בראשו כאילו העולם כולו השתגע סביבו.

סקוט טיפס על מדרגה גבוהה שממנה היה יכול להשקיף מעל ראשי כל המבוגרים. במים אכן הייתה סירה גדולה, וחרטומה פנה אל החוף. סביבה היה צי של סירות קטנות ממנה. אישה גחנה ונגעה בזרועו.

"הנה," אמרה וחייכה. "תסתכל."

היא הושיטה לסקוט משקפת קטנה. מבעד לעדשות הצליח לראות במאמץ גבר במים ולראשו כובע ים בצבע בז'. כתפיו היו עירומות. כל גופו התנחשל קדימה כששחה, כמו בת-ים.

"הזרם שם פשוט מטורף," אמר הגבר לאביו של סקוט. "שלא לדבר על זה שהמים המחורבנים בטמפרטורה של איזה חמש-עשרה מעלות בקושי. לא סתם אף אחד אף פעם לא ברח מאלקטרז. שלא לדבר על הכרישים. אני נותן לו אחת מחמש."

מבעד למשקפת ראה סקוט שאת סירות המנוע שסבבו את השוחה איישו גברים לובשי מדים. הם נשאו רובים והשפילו מבט אל המים.

השחיין שבמים הרים את זרועותיו מעל קצף הגלים והתקדם הלאה. פרקי ידיו נאזקו זה לזה, והוא התמקד בחוף. הוא נשם בקצב. גם אם היה מודע לגברים החמושים או לסכנת הכרישים, הוא לא הפגין שום סימן לכך. ג'ק לליין, שיאן הכושר עלי אדמות. בעוד חמישה ימים ימלאו לו שישים. שישים. הגיל שבו כל מי שיש לו טיפה שכל כבר מאט, מרים רגליים ומתחיל לעגל פינות, אבל המשמעת העצמית של ג'ק, למד סקוט לימים, חרגה מכל מגבלות הגיל. הוא היה כלי שנבנה כדי להשלים משימה. מכונת התגברות. החבל שהיה כרוך סביב פרק היד שלו היה כמו מחוש שביקש למשוך אותו מטה, אל המעמקים הקרים והשחורים, אבל הוא לא נתן על זה את הדעת, כאילו היה יכול לאיין את המשקל שמשך מאחוריו, ולעשות זאת בכוח ההתעלמות לבדו. ג'ק היה רגיל אליו ממילא. אל החבל. בבית נהג לקשור את עצמו לדופן הבריכה ולשחות במקום במשך חצי שעה ביום. זה בנוסף על תשעים דקות של הרמת משקולות ושלושים דקות ריצה. אחר-כך, כשהביט בעצמו במראה, ג'ק לא ראה בן-תמותה. הוא ראה ברייה של אנרגיה טהורה.

הוא כבר שחה שם בעבר, ב-1955. אלקטרז עדיין היה אז כלא, סלע קר של כפרה ועונש. ג'ק היה בן ארבעים ואחת, אייל צעיר שכבר נודע בכושרו הגופני. היו לו תוכנית טלוויזיה ומכוני כושר. מדי שבוע התייצב על המסך בשחור ולבן פשוטים, לבוש בחליפת האימונים הצמודה אל הגוף שהייתה לסמלו המסחרי, ושרירי זרועותיו תפוחים. מעת לעת היה צונח ארצה בלי אזהרה וזורה בין העצות מאה שכיבות סמיכה על קצות האצבעות.

פירות וירקות, כך הוא אמר. חלבונים, אימונים.
בשידורי NBC, בימי שני בשעה שמונה, היה ג'ק חולק סודות לחיי נצח. צריך רק להקשיב. עכשיו, כשגרר את הסירה, נזכר בשחייה ההיא, הראשונה. הם אמרו שזה בלתי-אפשרי, לשחות יותר משלושה קילומטרים בזרמים החזקים של האוקיינוס, כשטמפרטורת המים היא עשר מעלות צלזיוס, אבל ג'ק עשה את זה בפחות משעה. ועכשיו, תשע-עשרה שנה לאחר מכן, חזר בידיים אזוקות וברגליים קשורות, ולמותניו רתומה סירה במשקל ארבע-מאות וחמישים קילוגרם.
בתוך הראש שלו לא הייתה סירה. לא היה זרם. לא היו כרישים. היה רק רצון.

"תשאלו את החבר'ה שעושים טריאתלונים רציניים," אמר מאוחר יותר, "אם יש גבולות ליכולת. הגבול נמצא פה [בראש שלך]. צריך להיכנס לכושר בין האוזניים. השרירים לא יודעים כלום. צריך ללמד אותם."

ג'ק היה ילד חלוש ומכוסה פצעונים שזלל ממתקים, גור-גורון שיום אחד השתגע מרוב סוכר וניסה להרוג את אחיו בגרזן. ואז הייתה ההתגלות, תובנת הסנה הבוער. זה בא לו במכה. הוא ימצה את הפוטנציאל של הגוף שלו, כל כולו. הוא ייצור את עצמו מחדש, מן היסוד, וכך ישנה גם את העולם.

ג'ק השמנמן, ג'ק עם הראש המסוכר, המציא את ההתעמלות. הוא היה לגיבור שיכול לבצע אלף קפיצות בפרישת ידיים ואלף כפיפות בטן בתוך תשעים דקות. שריר שאימן את עצמו לבצע 1,033 שכיבות סמיכה בתוך עשרים דקות, ולשם כך טיפס על שמונה מטרים של חבל עם שישים וחמישה קילוגרמים רתומים לחגורה.

אנשים ניגשו אליו ברחוב בכל מקום. זה היה בראשית ימי הטלוויזיה. הוא היה ספק מדען, ספק קוסם וספק אל.

"אני לא יכול למות," ג'ק אמר לאנשים. "זה יהרוס לי את התדמית."

ועכשיו, במים, התקדם הלאה באמצעות תנועת הפרפר שהמציא. החוף נראה לעין, מצלמות החדשות התגודדו ליד המים. הקהל התרבה. הם גדשו את המדרגות המעוגלות וניצבו גם מעבר להן. ביניהם ניצבה גם אשתו של ג'ק, איליין, רקדנית מים לשעבר שעישנה בשרשרת וחיה על דונאטס לפני שפגשה את ג'ק. "הנה הוא," אמר מישהו והצביע. גבר בן שישים, גורר סירה.

בידיים אזוקות. ברגליים קשורות. הוא היה הודיני, למעט זאת שלא ניסה להימלט. אילו היה הדבר בידיו, ג'ק היה נשאר כבול אל הסירה לנצח. ומדי יום היה מוסיף עוד סירה, עד שבסופו של דבר היה גורר מאחוריו את העולם כולו. עד שהיה גורר את כולנו על גבו, אל עתיד שאין בו גבול לפוטנציאל האנושי.

הגיל הוא רק בראש, הוא אמר. זה הסוד. הוא יסיים את השחייה הזאת ויזנק מתוך קצף הגלים. הוא יזנק באוויר כמו מתאגרף אחרי נוקאאוט. אולי אפילו ירד וירביץ מאה שכיבות סמיכה. הוא הרגיש כל-כך טוב. בגילו של ג'ק, רוב הגברים הסתובבו שפופים והתבכיינו על הגב. הם נלחצו בגלל הסוף. לא ג'ק. בגיל שבעים ישחה שבעים שעות בעודו מושך שבעים סירות ובהן שבעים איש. בגיל מאה יקראו את הארץ על שמו. הוא יתעורר עם זקפת פלדה כל בוקר עד קץ הזמנים.

על החוף ניצב סקוט על קצות אצבעותיו וצפה אל המים. ההורים נשכחו. נשכחה ארוחת הצהריים שלא הייתה טעימה לו. לא היה בעולם דבר מלבד המחזה שלפניו. הילד צפה בשעה שהגבר בכובע השחייה נאבק בגאות. תנועה ועוד תנועה, שריר מול הטבע, כוח הרצון קורא תגר על כוחות בראשית חסרי בינה. הקהל עמד על רגליו ועודד את השחיין להמשיך, תנועה ועוד תנועה, סנטימטר ועוד סנטימטר, עד שג'ק לליין יצא על רגליו מתוך קצף הגלים וצוותי החדשות דישדשו לקראתו. הוא התנשף ושפתיו הכחילו, אבל הוא חייך. העיתונאים שיחררו את ידיו ומשכו את החבל מעל מותניו. הקהל יצא מדעתו. איליין דישדשה בינות לגלים וג'ק הניף אותה באוויר כמו כלום.

שפת החוף נמלאה חשמל. אנשים הרגישו שהם חוזים בנס. במשך זמן רב לאחר מכן יגלו שהם מאמינים שהכול אפשרי. הם יצלחו את היום בהתרוממות נפש.

וסקוט בורוז בן השש, שניצב על המדרגה העליונה אל מול המים, מצא כי פרץ משונה עולה בו, משהו נפתח, משהו שעלה בתוך חזהו, מין תחושה – התעלות? פלא? – שעוררה בו את הרצון לבכות. אפילו בגילו הצעיר ידע שזה עתה חזה בדבר שאין לאמוד, בגילוי כביר של טבע שהתעלה אל מעבר לחייתי. לעשות מה שעשה האיש הזה – לרתום משקל אל הגוף, לכבול את הגפיים ולשחות שלושה וחצי קילומטרים במים הקפואים – זה דבר שסופרמן היה עושה. זה אפשרי? זה סופרמן?

"לעזאזל," אמר אביו של סקוט ופרע את שערו. "זה היה משהו-משהו. זה ממש היה משהו, לא?"

אבל לסקוט לא היו מלים. הוא רק נד בראשו ועיניו עדיין נעוצות באיש החזק הניצב בינות לקצף הגלים, וזה עתה הרים כתב חדשות מעל ראשו והעמיד פנים שהוא משליך אותו אל תוך המים.

"אני רואה אותו כל הזמן בטלוויזיה," אמר אביו, "אבל חשבתי שזאת סתם בדיחה. עם השרירים המנופחים האלה. אבל בחיי."

הוא טילטל את ראשו בפליאה.
"זה סופרמן?" סקוט שאל.
"מה? לא. זה – זאת אומרת, זה סתם איזה בחור."

סתם איזה בחור. כמו אבא של סקוט או דוד ג'ייק המשופם והמכריס. כמו מיסטר ברנץ', המורה להתעמלות עם שיער האפרו?. סקוט התקשה להאמין. זה ייתכן? כל אחד יכול להיות סופרמן אם הוא רק מחליט ברצינות? אם הוא מוכן לעשות מה שצריך? כל מה שצריך?

יומיים לאחר מכן, אחרי שחזרו לאינדיאנפוליס, סקוט בורוז נרשם לשיעורי שחייה.

גלים

הוא עולה לפני המים וצועק. לילה. המלח צורב לו בעיניים. חום צורב לו את הריאות. אין ירח, רק שיירי אור שהסתננו מבעד לגוף הערפל, ראשי הגלים לועסים מולו כחול חצות כהה. להבות כתומות, נוראות למראה, מלחכות סביבו את קצף הגלים.

המים בוערים, הוא חושב ומתרחק באינסטינקט בכוח הרגליים.

ואז, לאחר רגע של הלם ודיסאוריינטציה:
המטוס התרסק.

זה מה שסקוט חושב, אבל לא במילים. במוח שלו יש תמונות וקולות. צלילה פתאומית. הצחנה המבועתת של מתכת בוערת. צעקות. אישה מדממת מן הראש, שברי זכוכית מתנוצצים כנגד עורה. וכל מה שלא נקשר למקומו צף כמדומה לאורך רגע שאינו תם בעוד הזמן מאט והולך. בקבוק יין, ארנק של אישה, אייפון של ילדה קטנה. צלחות אוכל מרחפות באוויר, מסתובבות מעדנות סביב עצמן, המנות עדיין במקומן ואז צווחת מתכת במתכת והעולם של סקוט מתגלגל סביב כל ציריו וקורע את עצמו לחתיכות.

גל מכה בפניו והוא בועט ברגליים ומנסה להתרומם במים. הנעליים שלו גוררות אותו מטה והוא נפטר מהן ואז נחלץ בכוח מן המכנסיים ספוגי המלח. הוא רועד בזרם האטלנטי הקר, נאבק להישאר במקומו במים, הרגליים בועטות, הזרועות הודפות את האוקיינוס בחבטות מאומצות. רקמת קצף מאגדת את הגלים יחד, ולא במשולשים החדים של ציורי ילדים אלא בפרקטלים של מים, בגלים זעירים הנאספים לכדי גלים גדולים מהם. הם מסתערים עליו מכל הכיוונים במים הפתוחים, כמו להקה של זאבים המבקשת לבחון את המגננות שהעמיד. האש הגוועת מחיה אותם, היא נותנת להם פנים וכוונות זדון. סקוט בועט כדי להשלים סיבוב סביב עצמו. מכל עבריו הוא רואה גושי שרידים משוננים צפים מעלה-מטה, חתיכות מגוף המטוס, פיסת כנף. הדלק הצף כבר התאדה או נשרף. בקרוב יהיה הכול חשוך. סקוט נאבק בפאניקה ומנסה לאמוד את המצב. העובדה שעכשיו אוגוסט משחקת לטובתו. חום המים באוקיינוס האטלנטי הוא בסביבות שמונה-עשרה מעלות עכשיו, קר די הצורך להיפותרמיה אבל חם במידה שתיתן לו די זמן להגיע לחוף, אם זה אפשרי. אם הוא בכלל קרוב.

"היי!" הוא צועק ומסתובב במים. "אני כאן! אני חי!"

בטח יש עוד ניצולים, הוא חושב. איך ייתכן שמטוס מתרסק ורק אדם אחד שורד? הוא חושב על האישה שישבה לידו, אשתו הפטפטנית של הבנקאי. הוא חושב על מגי ועל חיוך הקיץ שלה.

הוא חושב על הילדים. זין. היו שם ילדים. שניים, כן? ילד וילדה. בני כמה? הילדה הייתה הגדולה. עשר, אולי? אבל הילד היה קטן, עדיין פעוט.

"הלו!" הוא צועק בתחושת דחיפות גוברת. הוא שוחה אל עבר החתיכה הגדולה ביותר משרידי המטוס. נראה שזה חלק של כנף. כשהוא מגיע, המתכת חמה למגע והוא בועט ומתרחק, הוא לא רוצה שהגלים יסחפו אותו אליה ואז הוא ייכווה.

המטוס התפרק כשפגענו במים, הוא תוהה, או שנפער כבר באוויר והנוסעים נשפכו?

העובדה שהוא לא יודע נראית בלתי-אפשרית, אבל את זרם הנתונים של הזיכרון חסמו פרגמנטים סתומים, תמונות בלא-סדר, וברגע זה אין לו זמן להבהיר שום דבר.

סקוט מצמצם עיניים בחושך ופתאום מרגיש שהוא נישא על גל כבד. הוא מתאמץ להישאר למעלה ומבין שאין לו ברירה אלא להכיר במובן מאליו.

הוא מתאמץ לא לשקוע ומרגיש משהו ניתק בכתף שמאל. הכאב שליווה אותו מאז ההתרסקות היה לסכין שחותך אותו בכל פעם שהוא מרים את יד שמאל מעל הראש. הוא בועט ברגליים ומנסה לסלק את הכאב במתיחות, כמו שעושים במקרה של התכווצות שרירים, אבל ברור שמשהו במפרק נקרע או נשבר. הוא יצטרך להיזהר. עדיין יש תנועה חלקית – הוא ערוך לשחיית חזה סבירה – אבל אם מצבה של הכתף יחמיר, הוא ימצא את עצמו נסחף פצוע עם יד אחת, דג זעיר בבטן המים המלוחים של לווייתן.

פתאום הוא חושב שאולי הוא מדמם.

ואז עולה בדעתו המלה כרישים.

לרגע אין דבר אלא בהלת חיו?ת טהורה. כל יכולת למחשבה מופשטת נעלמת כלא-הייתה. הדופק מאיץ, הרגליים בועטות בפראות. הוא בולע מי מלח ומתחיל להשתעל.

עצור, הוא אומר לעצמו. לאט. אם תיכנס עכשיו לפאניקה, תמות.

הוא מכריח את עצמו להירגע ומסתובב לאט בניסיון להבין היכן הוא. אם יצליח לראות כוכבים, הוא חושב, יוכל להבין את הכיוונים. אבל הערפל סמיך מדי. הוא צריך לשחות מזרחה או מערבה? בחזרה לכיוון הוויניארד או הלאה ליבשת? וכך או כך, איך בכלל י?דע מה נמצא באיזה כיוון? האי שממנו הגיע צף כקוביית קרח בקערת מרק. מהמרחק הזה, די בסטייה של כמה מעלות וסקוט פשוט יחלוף על פניו בשחייה אפילו בלי לדעת.

עדיף להמשיך אל הרצועה הארוכה של החוף, הוא חושב. אם ישחה בקצב אחיד, סקוט חושב, ינוח מדי פעם ולא ייכנס לפאניקה, בסוף יגיע ליבשת. אחרי הכול, הוא שחיין. הים לא זר לו.

אתה יכול לעשות את זה, הוא אומר לעצמו. המחשבה מעלה בו פרץ של ביטחון. ההפלגה במעבורת לימדה אותו שמרתה'ז ויניארד נמצא במרחק אחד-עשר קילומטרים מקייפ קוד. אבל המטוס שלהם פנה אל נמל התעופה JFK, כלומר, הוא בטח טס דרומה, מעל המים, בכיוון לונג איילנד. איזה מרחק עברו? כמה רחוקים הם מהחוף? סקוט יכול לשחות חמישה-עשר קילומטרים עם יד אחת? שלושים?

הוא יונק יבשתי שנסחף בים הפתוח.

המטוס בטח שלח אות מצוקה, הוא אומר לעצמו. משמר החופים בדרך. אבל בעודו עסוק במחשבה הזו הוא מבין שאחרונת הלהבות כבתה והשרידים מתפזרים בזרם.

כדי לא להיכנס לפאניקה, סקוט חושב על ג'ק. ג'ק, אל יווני בבגד-ים, מחייך, הזרועות מתוחות כמגדלים מתנחשלים, הכתפיים קדימה, שרירי הגב הרחבים מתבלטים. הסרטן. ככה הם קראו לזה. לשבור את הסרטן. הכרזה הייתה תלויה על קיר חדרו של סקוט במשך כל ילדותו. כדי להזכיר לו שהכול אפשרי. אתה יכול להיות מגלה ארצות או אסטרונאוט. אתה יכול להפליג בשבעת הימים ולטפס על ההר הכי גבוה. צריך רק להאמין.

סקוט מתקפל לשניים מתחת למים, מקלף מעליו את הגרביים הרטובים ומותח בהונות כנגד צינת המעמקים. הכתף השמאלית מתחילה להתקשח. הוא נותן לה לנוח כמה שרק אפשר, מושך את משקלו ביד ימין ועושה הפסקות בנות חמש-עשרה דקות של שחיית כלב, כמו ילד. הוא שוב מבין עד כמה בלתי-אפשרי הדבר שהוא נדרש לעשות, לבחור כיוון אקראי ולשחות מי יודע כמה קילומטרים כנגד הזרמים החזקים של האוקיינוס עם יד אחת בלבד. הייאוש, דודנה של הפאניקה, מאיים להשתלט עליו, אבל הוא מתנער.

הלשון שלו כבר מעט יבשה בתוך הפה. גם התייבשות היא דבר שצריך לחשוב עליו אם יישאר פה זמן רב די הצורך. הרוח סביבו גוברת ופורעת את פני המים. אם אני הולך לעשות את זה, סקוט מחליט, אני צריך להתחיל לשחות עכשיו. הוא שב ומחפש פתח בערפל, אבל אין, ולכן הוא עוצם עיניים לרגע. הוא מנסה להרגיש מערב כמו שנסורת של ברזל מרגישה את המגנט.

מאחוריך, הוא חושב.

הוא פוקח עיניים ונושם עמוק.

הוא עומד להתחיל בתנועה ובדיוק אז שומע את הרעש. תחילה הוא חושב שמדובר בשחפים, יבבה גבוהה, עולה ויורדת. אבל אז הים מרים את סקוט וכשהוא מגיע לפסגת הגל הוא נתקף הלם כשהוא מבין מה הוא שומע.

בכי.

ילד בוכה איפשהו.

הוא מסתובב ומנסה להבין מאיפה הגיע הקול, אבל הגלים עולים ויורדים בלא תיאום והקול נזרק ומהדהד מכאן ומכאן.

"היי," הוא קורא. "היי, אני כאן!"

הבכי נפסק.

"היי," הוא צועק ובועט נגד הזרם התת-ימי, "איפה אתה?"
הוא מחפש את שרידי המטוס, אבל החתיכות שטרם שקעו נסחפו בכיוונים שונים. סקוט מתאמץ לשמוע, למצוא את הילד.
"היי!" הוא צועק שוב. "אני כאן. איפה אתה?"
לרגע נשמע רק קול המים וסקוט מתחיל לתהות אם אולי שמע רק שחפים. אבל אז עולה קולו של הילד, והוא חד וקרוב להפתיע.

"הצילו!"
סקוט מסתער אל עבר הקול. הוא כבר לא לבד, כבר לא איש שנאבק לשרוד לבדו. עכשיו הוא אחראי על חיים של אדם אחר. הוא חושב על אחותו, שטבעה באגם מישיגן כשהייתה בת שש-עשרה, ושוחה.
הוא מוצא את הילד נאחז בכרית מושב במרחק עשרה מטרים ממנו. הילד הקטן. בן ארבע לכל היותר.

"היי," סקוט אומר כשהוא מגיע אליו. "היי, חמוד."
הקול נלפת בתוך גרונו כשהוא נוגע בכתפו של הילד ומבין שהוא בוכה.

"אני כאן," הוא אומר. "תפסתי אותך."
כרית המושב משמשת גם מתקן ציפה עם רצועות לידיים וחגורת חבק, אבל היא תוכננה לאדם מבוגר וסקוט מתקשה להתאים אותה לילד, שרועד מרוב קור.

"הקאתי," הילד אומר.
סקוט מוחה את פיו בעדינות.

"זה בסדר. אתה בסדר. זאת רק קצת מחלת ים."

"איפה אנחנו?" שואל הילד.

"אנחנו באוקיינוס," סקוט אומר לו. "המטוס התרסק ואנחנו באוקיינוס, אבל אני אשחה אל החוף."

"אל תעזוב אותי," הילד אומר. הפאניקה ניכרת בקולו.

"לא לא," סקוט אומר. "ברור שלא. אני לוקח אותך אתי. אנחנו פשוט הולכים ל... אני חייב לסדר את הדבר הזה ככה שיישאר עליך. ואז אני... אתה תשכב על זה ואני אמשוך אותך מאחוריי. מה אתה אומר?"

הילד מהנהן וסקוט מתחיל בפעולה. קשה לעשות זאת ביד אחת, אבל בתום כמה רגעים מייסרים הוא מצליח לקלוע יחד את הרצועות של מתקן הציפה. הוא משחיל את הילד אל הרתמה ובוחן את התוצאה. הוא היה מעדיף מכלול הדוק יותר, אבל גם זה ישאיר את הילד מעל המים.

"טוב," סקוט אומר, "אני צריך שתחזיק חזק ואני אמשוך אותך לחוף. אתה – אתה יודע לשחות?"

הילד מהנהן.
"יופי," סקוט אומר. "אז אם תיפול מהכרית, אני רוצה שתבעט ממש חזק ותחתור עם הידיים, טוב?"
"כלב וחתול," הילד אומר.
"בדיוק. כלב וחתול עם הידיים, כמו שאמא הראתה לך."

"אבא שלי."
"בטח. כמו שאבא הראה לך, או-קיי?"
הילד מהנהן. סקוט רואה שהוא מפחד.
"אתה יודע מה זה גיבור?" סקוט שואל אותו.
"הוא נלחם ברעים," הילד אומר.
"נכון. הגיבור נלחם ברעים. והוא אף פעם לא מוותר, נכון?"
"לא."
"טוב, אז עכשיו אני צריך שאתה תהיה הגיבור, בסדר? פשוט תעשה כאילו הגלים הם הרעים ואנחנו הולכים לשחות דרכם. ואנחנו לא יכולים לוותר. ולא נוותר. פשוט נמשיך לשחות עד שנגיע ליבשה, בסדר?"
הילד נד בראשו. סקוט מעווה את פניו בכאב כשהוא משחיל את זרועו השמאלית דרך אחת הרצועות. הכתף שלו צורחת. כל גל שמרים אותם מוסיף לתחושת הדיסאוריינטציה שלו.
"טוב," הוא אומר. "בוא נתחיל."
סקוט עוצם עיניים ומנסה שוב להרגיש באיזה כיוון לשחות.
מאחוריך, הוא חושב. החוף מאחוריך.

הוא מסתובב במים בזהירות סביב הילד ומתחיל לבעוט, אבל ממש אז בוקע אור הירח מבעד לערפל. טלאי שמים מכו?כ??בים נראה לעין לרגע. סקוט מחפש בבהילות אחר מערכות כוכבים שהוא מזהה, והפתח הולך ונסגר במהירות. אז הוא מזהה את אנדרומדה ואחר-כך את הדובה הגדולה וא?תה את כוכב הצפון.
זה בכיוון השני, הוא מבין מתוך סחרחורת נוראה.

במשך רגע עולה בו דחף עז להקיא. אילולא היו השמים נחשפים, הוא והילד היו מתקדמים הלאה אל לב האוקיינוס, והחוף המזרחי היה נותר מאחור ומתרחק בכל בעיטה עד שהייתה התשישות גוברת עליהם והם היו שוקעים בלי להותיר סימן.

"תוכנית חדשה," הוא אומר לילד ומנסה להישמע קליל. "בוא נמשיך בכיוון השני."

"בסדר."
"בסדר. זה טוב."

סקוט בועט עד שהם פונים בכיוון הנכון. המרחק הגדול ביותר שצלח בשחייה היה עשרים וחמישה קילומטר, אבל הוא היה אז בן תשע-עשרה והתאמן במשך חודשים. והתחרות התקיימה באגם בלי זרמים. ושתי הזרועות שלו פעלו. ועכשיו לילה וטמפרטורת המים צונחת, והוא צריך להיאבק בזרם האטלנטי החזק לאורך מי יודע כמה קילומטרים.

אם אני שורד את זה, הוא חושב, אני שולח סלסילת פירות לאלמנה של ג'ק ללאן.

המחשבה מגוחכת עד כדי כך שסקוט, שצף מעלה-מטה במים, מתחיל לצחוק, ולרגע הוא לא מצליח להפסיק. הוא חושב על עצמו עומד ליד הדוכן של "סידורי פירות" וממלא את הכרטיס.

ברגשות חיבה עזים – סקוט.
"תפסיק," אומר הילד, שחושש פתאום שחייו הופקדו בידיו של מטורף.

"בסדר," סקוט אומר ומנסה להרגיע את הילד. "זה בסדר. פשוט חשבתי על בדיחה. עכשיו נתחיל."

נדרשות לו כמה דקות כדי למצוא את התנועה הנכונה, וריאציה על שחיית חזה עם יד ימין שסוחבת יותר מאשר שמאל ועם בעיטות חזקות ברגליים. זה רועש ונורא, הכתף השמאלית שלו היא שק מלא זכוכית שבורה. הדאגה מכרסמת לו בבטן. הם יטבעו. שניהם. שניהם יאבדו במעמקים. אבל הקצב מתהווה כמו מאליו והוא מתחיל לאבד את עצמו בתנועות החוזרות ונשנות. הזרוע למעלה ופנימה, הרגליים כמו מספריים. הוא שוחה אל המים שאין להם סוף ורסס האוקיינוס על פניו. קשה לדעת כמה זמן עבר. מתי המטוס המריא? עשר בלילה? כמה זמן עבר? חצי שעה? שעה? כמה זמן עד הזריחה? שמונה שעות? תשע?

הים סביבו מוכה אבעבועות ומשתנה בלא הרף. הוא שוחה ומנסה לא לחשוב על מרחבי המים הפתוחים. הוא מנסה לא לדמיין את עומק האוקיינוס ולא לחשוב על כך שבאוגוסט עולות מן האוקיינוס האטלנטי סערות אדירות, הוריקנים נוצרים מערוצי הקור התת-מימיים, מדפוסי מזג האוויר המתנגשים אלה באלה, מן הטמפרטורה והלחות אשר יוצרות כיסי ענק של לחץ נמוך. כוחות עולמיים חוברים זה לזה בכוונת זדון, לגיונות ברברים עם אלות וצבעי מלחמה מסתערים בצרחות אל תוך הקצף והשמים מתחשרים באחת ומחשיכים, ברקים מבשרי רע מכים, הלמות רעם אדירה בוקעת כמו קריאת קרב והים, שהיה רגוע עד לפני רגע ממש, הופך לגיהנום עלי אדמות.
סקוט שוחה ברוגע הארעי ומנסה לרוקן את הראש.
משהו מתחכך לו ברגל.
הוא קופא, מתחיל לשקוע וחייב לבעוט ברגליים כדי להמשיך לצוף.
כריש, הוא חושב.
אסור לזוז.
אבל אם יפסיק לזוז, הוא יטבע.
הוא מתהפך על גבו ושואף עמוק, למלא את החזה. מעולם לא היה כה מודע למקומו השברירי בשרשרת המזון. כל אינסטינקט בגוף זועק אליו שלא יפנה גב אל המעמקים, אבל כך הוא עושה. הוא צף, רגוע ככל האפשר, עולה ויורד עם המים.

"מה אנחנו עושים?" שואל הילד.
"נחים," אומר לו סקוט. "בוא נהיה ממש שקטים לרגע, טוב? אל תזוז. נסה להשאיר את הרגליים מחוץ למים."
הילד משתתק. הם עולים ויורדים עם הגלים. מוח הזוחלים הקדום של סקוט פוקד עליו להימלט. הוא מתעלם. כריש יכול להריח טיפת דם בארבעה מיליון ליטר מים. אם סקוט או הילד מדממים, זה הסוף. אבל אם לא, הם צריכים להיות דוממים לחלוטין עד שהכריש (אם זה אכן היה כריש) יניח להם.
הוא אוחז בידו של הילד.

"איפה אחותי?" הילד לוחש.
"אני לא יודע," סקוט משיב בלחישה. "המטוס נפל. התפצלנו."
הפוגה ארוכה.
"אולי היא בסדר," סקוט לוחש. "אולי היא עם ההורים שלך והם צפים באיזשהו מקום אחר. אולי כבר הצילו אותם."
בתום שתיקה ארוכה, הילד אומר:
"לא נראה לי."

במשך זמן-מה הם צפים עם המחשבה. הערפל מתחיל להתפוגג מעליהם. זה מתחיל לאט, תחילה נגלה רמז של שמים, אחר-כך כוכבים, לבסוף חרמש הירח ואז, פתאום, האוקיינוס שסביבם נעשה לשמלה מנצנצת. סקוט, על גבו, מוצא את כוכב הצפון ומוודא שהם אכן בכיוון הנכון. הוא מביט בילד. העיניים רחבות מרוב פחד. סקוט רואה לראשונה את הפנים הזעירות, את המצח המקומט, את הפה המעווה.
"היי," סקוט אומר. המים מלחכים את אוזניו.
פניו של הילד חתומות ורציניות.
"היי," הוא משיב.
"נחנו מספיק?" סקוט שואל.
הילד מהנהן.
"טוב," סקוט אומר ומתהפך. "בוא נזוז הביתה."

הוא פונה בכיוון היעד ומתחיל לשחות בידיעה ודאית שבכל רגע ירגיש את המכה מגיעה מלמטה, את לפיתת התער של פה דמוי מעדר, אבל היא לא באה ולאחר זמן-מה הוא מפסיק לחשוב על הכריש. הוא לוקח אותם הלאה בכוח הרצון, תנועה ועוד תנועה, הרגליים נעות מאחוריו ומתוות ספרות שמונה, יד ימין מתקדמת ומושכת, מתקדמת ומושכת. כדי להעסיק את הראש הוא חושב על נוזלים אחרים שהיה מעדיף לשחות בהם: חלב, מרק, בורבון. אוקיינוס של בורבון.

הוא חושב על חייו, אבל הפרטים נראים חסרי משמעות עכשיו. השאיפות שלו. שכר הדירה שצריך לשלם מדי חודש. האישה שעזבה אותו. הוא חושב על העבודה שלו, משיחות מכחול על בד. הלילה הוא צובע את האוקיינוס תנועה ועוד תנועה, משיחה בשחייה, כמו אהרן והעיפרון הסגול שלו, שמצייר בלון כשהוא נופל.

בעודו צף בצפון האוקיינוס האטלנטי, סקוט מבין שמעולם לא ידע בבהירות כזו מי הוא, מה התכלית שלו. זה כל-כך ברור. הוא בא לעולם כדי לכבוש את האוקיינוס הזה, כדי להציל את הילד הזה. הגורל הביא אותו לחוף ההוא בסן פרנסיסקו לפני ארבעים ואחת שנה. הוא הביא אותו אל האל המוזהב, שנכבל ונרתם ונלחם ברוחות האוקיינוס. הגורל נתן לסקוט את הדחף לשחות, להצטרף מלכתחילה לנבחרת השחייה של החטיבה ואז של התיכון ושל הקולג'. דחק בו להגיע לאימון שחייה מדי בוקר בחמש, לפני הזריחה, לצלוח בריכה ועוד בריכה כחולה ומלאת כלור לקול תשואות הנתז של הבנים האחרים וצרצור המשרוקית של המאמן. הגורל הביא אותו אל המים, אבל הרצון דחף אותו לניצחון בשלוש אליפויות המדינה ולמקום הראשון במאתיים מטר בסגנון חופשי לגברים בתיכון.

הוא למד לאהוב את הלחץ באוזניים כשצלל לקרקעית הבריכה החלקה כתפוח. הוא חלם על זה בלילה, על ציפה בכחול כמו מצוף. וכשהתחיל לצייר, בקולג', הצבע הראשון שקנה היה כחול.

הוא מתחיל להיות צמא בדיוק כשהילד אומר:
"מה זה?"

סקוט מרים ראש מן המים. הילד מצביע על דבר-מה שנמצא לימינם. סקוט מביט לשם. באור הירח הוא רואה גל שחור כביר מזדחל לעברם בדממה, הולך ומתגבה, הולך ומתחזק. סקוט אומד אותו באחת ומעריך, עשרה מטרים, מפלצת שבאה לגהור. הראש הרכון בוהק באור הירח. זרם של פאניקה מכה בו. אין זמן לחשוב. סקוט מסתובב ומתחיל לשחות לשם. יש לו אולי חצי דקה לחצות את המרחק. הכתף השמאלית זועקת אליו, אבל הוא מתעלם. הילד בוכה, הוא מרגיש שהמוות כבר קרוב, אבל אין זמן לנחם אותו.
"תנשום עמוק," סקוט צועק. "נשימה עמוקה, עכשיו."

הגל גדול מדי ומהיר מדי. הוא בא עליהם לפני שסקוט מצליח לשאוף כמו שצריך בעצמו.

הוא מושך את הילד מעל מתקן הציפה וצולל.
משהו בכתפו השמאלית פוקע. הוא מתעלם. הילד נאבק בו, הוא נאבק במטורף שגורר אותו מטה אל מותו. סקוט מהדק אחיזה ובועט. הוא קליע, הוא כדור תותח שמפלח את המים, שצולל מתחת קיר של מוות. הלחץ גובר. הלב שלו הולם, הריאות דוקרות – הן נפוחות מרוב אוויר.

בזמן שהגל עובר מעליהם, סקוט בטוח שנכשל. הוא מרגיש שהוא נשאב בחזרה אל פני השטח במערבולת של זרמים תת-מימיים. הגל ילעס אותם, הוא מבין. יקרע אותם לחתיכות. הוא בועט חזק יותר, מצמיד את הילד חזק אל החזה, נלחם על כל סנטימטר. מעליהם מגיע הגל לשיא גובהו ואז קורס אל תוך הים מאחוריהם – עשרה מטרים של אוקיינוס צונחים כמו פטיש, מיליוני ליטרים מתנחשלים בזעם – ואת מקום הזרם המושך אותם למעלה מחליפה המערבולת הפרועה של השטיפה.

הם מסוחררים ונגררים. הלמטה נעשה למעלה. הלחץ מאיים לקרוע אותם זה מזה, לקרוע את הגבר מן הילד, אבל סקוט מחזיק חזק. הריאות שלו צורחות. העיניים בוערות ממלח. הילד מפסיק להיאבק בין זרועותיו. האוקיינוס שחור כל כולו, בלי כוכב ובלי ירח. סקוט מוציא את האוויר מן הריאות ומרגיש את הבועות זורמות מטה על פני הסנטר והזרועות. הוא הופך אותם בכל הכוח ובועט כדי להעלות אותם לפני השטח.

הוא בוקע בשיעול, הריאות שלו מלאות למחצה במים. הוא צועק כדי להוציא אותם. הילד נח בזרועותיו רפה, ראשו שמוט בלא תנועה על הכתף של סקוט. סקוט מסובב את הילד עד שגבו נח כנגד חזהו של סקוט ואז, בכל הכוח, דוחק בריאותיו של הילד לפי הקצב עד שגם הוא משתעל ופולט מי מלח.

כרית המושב נעלמה, הגל בלע אותה. סקוט אוחז בילד בידו התקינה. הקור והתשישות מאיימים להכריע אותו. במשך זמן-מה הוא מצליח רק למנוע מהם לשקוע.
"זה היה רע גדול," אומר הילד לבסוף.
נדרשים לסקוט כמה רגעים כדי להבין, אבל בסוף זה קורה. הוא אמר לילד שהגלים הם הרעים והם עצמם הגיבורים.
כל-כך אמיץ, סקוט חושב בפליאה.
"ממש הייתי שמח לצ'יזבורגר," הוא אומר בזמן הרגיעה שבין הגלים. "מה א?תך?"
"פאי," אומר הילד לאחר רגע.
"איזה סוג?"
"כל הסוגים."
סקוט צוחק. הוא לא מאמין שהוא עדיין חי. לרגע אחד הוא מרגיש סחרחר וקל, הגוף שלו מזמזם מרוב אנרגיה. הוא ניצב מול המוות ושרד בפעם השנייה הלילה. הוא מחפש את כוכב הצפון.
"מתי מגיעים?" הילד מבקש לדעת.
"עוד לא הרבה," אומר לו סקוט, אף שלמען האמת ייתכן שכמה וכמה קילומטרים עוד מפרידים בינם לבין החוף.
"קר לי," אומר הילד ושיניו נוקשות.
סקוט מחבק אותו.
"גם לי. תחזיק חזק, טוב?"

הוא מתמרן עד שהוא מצליח להעמיס את הילד על גבו ומתאמץ להישאר מעל רסס הגלים. הילד מחבק את צווארו של סקוט וקול הנשימה שלו רם באוזנו.
"פיניש חזק," סקוט אומר. הוא אומר את זה לעצמו לא פחות מאשר לילד.

הוא מביט שוב בשמים ואז מתחיל לשחות. עכשיו הוא בשחייה צ?דית, הרגליים בתנועת מספריים, אוזן אחת טובלת באפלולית המלוחה. התנועות שלו מגושמות יותר, לא אחידות. הוא לא מצליח למצוא את הקצב. שניהם רועדים, טמפרטורת הליבה שלהם צונחת משנייה לשנייה. זה רק עניין של זמן. בקרוב יאטו הדופק שלו והנשימה, אף שבינתיים הלב מאיץ. ההיפותרמיה תדחק בו. התקף לב רציני אינו יוצא מגדר האפשר. הגוף צריך חום כדי לפעול. בלעדיו יתחילו האיברים לקרוס.

אל תוותר.

אל תוותר אף פעם.
הוא שוחה בלי להפסיק, בשיניים נוקשות, הוא מסרב להיכנע. משקלו של הילד מאיים להטביע אותו, אבל הוא בועט חזק יותר ברגלי גומי. הים סביבו סגול וכחול עמוק, קצף הגלים לבן צונן ובוהק לאור הירח. עור הרגליים שלו מתחיל להשתפשף בנקודות המגע ביניהן, המלח טורח על הנזק בחשאי. השפתיים שלו מבוקעות ויבשות. השחפים מקשקשים מעליהם, הם דואים כמו נשרים שממתינים לסוף. הקריאות שלהם לועגות לו, ובינו לבינו הוא מאחל להם שילכו לעזאזל. בים יש דברים עתיקים במידה שלא תיאמן, גדולים במידה שלא תעלה על הדעת, נהרות תת-מימיים אדירים שמושכים מים חמים ממפרץ מקסיקו. האוקיינוס האטלנטי הוא צומת של דרכים ראשיות, של מעקפים עיליים ותחתיים שמתחת למים. ובתוך כל זה, כמו נקודה על גב פרעוש, נמצא סקוט בורוז וכתפו שואגת בזמן שהוא נאבק על חייו.

אחרי שעות, כמדומה, הילד צועק מלה אחת.
"אדמה."

נדמה שזו טעות, נדמה שהילד התבלבל בין המלה המציינת שרידה לבין מלה אחרת. סקוט מרים ראש, עיוור למחצה מרוב תשישות. מאחוריהם מתחילה השמש לעלות, ורוד עדין צובע מעט-מעט את השמים. בתחילה סקוט חושב שהיבשה שלפניהם היא רק צבר עננים נמוכים על קו האופק, אבל אז הוא מבין שהוא הנע.

אדמה. קילומטרים של אדמה. חוף פתוח שמתעקל אל פסגת צוק מסולעת. רחובות ובתים. ערים.

ישועה.
סקוט נאבק בדחף לחגוג. עדיין יש קילומטר וחצי לפחות, קילומטר וחצי של מאבק בסחף ובזרמי גאות. הרגליים שלו רועדות, הזרוע השמאלית איבדה תחושה. ולמרות כל זאת, הוא לא מצליח לחוש אלא התעלות.
הוא עשה את זה. הוא הציל אותם.
איך זה ייתכן?

שלושים דקות לאחר מכן, גבר מאפיר בתחתונים כושל מבין הגלים ובידיו ילד בן ארבע. הם קורסים יחד על החול. השמש כבר זרחה, עננים לבנים דקים בולטים על רקע כחול ים תיכוני עמוק. הטמפרטורה היא כעשרים מעלות, השחפים תולים באין משקל ברוח הקלה. הגבר שוכב ומתנשף, הוא פלג גוף עליון שנע בקצב הנשימות בין גפי גומי שאין בהם תועלת. עכשיו, משהגיעו, הוא לא יכול לזוז עוד סנטימטר. הוא גמור.
הילד הצנוף כנגד חזהו בוכה בשקט.

"זה בסדר," סקוט אומר לו. "אנחנו בסדר. נהיה בסדר."
במרחק כמה מטרים ניצבת עמדת מציל ריקה. על השלט שמאחוריה כתוב חוף מונטוק סטייט.
ניו יורק. הוא שחה כל הדרך עד ניו יורק.
סקוט מחייך, וזה חיוך שכולו שתזדיינו טהור ומענג.

נו, בחיי, הוא חושב.
זה יהיה יום נפלא.