כשדובר קוסאשווילי סיים לראות את "אנטנה", סרטו של אריק רוטשטיין, הוא בא אליו ואמר לו בחיתוך הדיבור המחוספס שלו "בונ'ה, אריק, אתה יודע שהמסר של זה מאוד חתרני?". "למה אתה מתכוון"? ענה לו רוטשטיין, ודובר המשיך "אתה אומר פה, שברגע שהם ימותו, הכל יסתדר". "מי זה 'הם'"? שאל רוטשטיין, ודובר השיב "ניצולי השואה. אתה אומר שברגע שהם ימותו, הכל יסתדר".
"זו בכלל לא הייתה הכוונה שלי", אומר רוטשטיין, שסרטו עוקב אחר ניצול שואה, שלושת ילדיו והתסביכים המשותפים לכולם. "אבל כשחשבתי על מה שדובר אמר, הבנתי שיש בזה משהו. השואה היא אכן כמו צל כבד שמעיב מעל המשפחה בסרט, ויש לפעמים את התחושה שברגע שהצל הזה ייעלם, השמים יתבהרו".
היום (חמישי) עולה הסרט לאקרנים בהפצה רחבה וכך תוכלו גם אתם להעניק לו פרשנות משלכם. על דבר אחד אי אפשר להתווכח, ואלה העובדות לאשורן שעליהן מבוסס התסריט: לפני כך וכך שנים אביו של רוטשטיין זעם על שכנו, שהתקין על הגג אנטנה סלולרית, ויצא למסע צלב נגדו. "הוא התחרפן מזה. הוא היה משוכנע שהאנטנה הורגת אותו, ורצה להרוג את השכן", מספר הבמאי.
עם זאת, מה שעורר ביוצר את ההשראה לא היה דווקא מאבקו של אביו כשלעצמו, אלא משהו אחר. "הטריגר האמיתי שגרם לי לחשוב שיש פה סיפור טוב לסרט, היה כשלקחתי את אבא שלי לפסיכיאטר", מספר הבמאי. "הרופא היה מין טיפוס דרום אמריקאי ישיר כזה, שהסתכל עליי ואמר לי 'תראה, ניצולי שואה בגיל הזה, הנפש שלהם נחלשת, והטראומה חוזרת להם. הוא חושב שהשכן זה הנאצים שרוצים להרוג אותו'".
דבריו של הפסיכיאטר גרמו ליוצר להבין שהסיפור על האנטנה יהיה דרך טובה לעסוק בתסביכי השואה של אביו, ובהשפעה שהייתה להם על הדינמיקה המשפחתית. "אבא שלי לא היה מדבר איתנו על הנושא ביומיום, אבל כל פעם מחדש הוא היה צץ לו מתחת לפני השטח", מספר הבמאי. "היינו יושבים לארוחת שישי, ואז פתאום הוא היה דופק על השולחן או נאנח. הייתי שואל אותו 'מה קרה?' והוא היה עושה כזו תנועה של 'לא משנה'. התעקשתי שיספר בכל זאת והוא היה אומר 'לא הייתה נקמה, לא הייתה נקמה!'. אתה מבין, בן אדם יושב ביום שישי עם הילדים והנכדים והוא בכלל בסרט אחר, אוכל את עצמו על זה שלא הייתה נקמה. רציתי לחפור בזה, לראות איך הדבר הזה חי בתוכו וכתוצאה מכך גם בתוכנו".
וכך נולד התסריט של "אנטנה", סרטו העלילתי הראשון של רוטשטיין, השונה בנוף עבודות הביכורים של הקולנוע הישראלי. הבמאי אמנם מתהדר במראה צעיר וספורטיבי, אבל הוא נכנס כבר לתחילת שנות החמישים לחייו. אז איך שכל זה קורה רק כעת, כעשרים שנה לאחר שסיים את חוק לימודיו בסם שפיגל? הסיבה לכך היא שמיד בתום אותם לימודים, החל היוצר לעבוד בטלוויזיה, נשאב לתוכה והפך כאן לאחד הבמאים העסוקים והמצליחים בתחום. בין השאר עבד ב"הפוך", "שבתות וחגים", "פלורנטין", "חמישה גברים וחתונה", "חיים אחרים" ועוד.
עם זאת, כל הזמן הזה בערה בו התשוקה לעשות סרט, ולא סתם אחד, אלא תוצר קומוניקטיבי שיפנה לקהל רחב. "אני בא מטלוויזיה, מדיה שמתקשרת עם הקהל. מבחינתי, אם הצופה לא יצא עם חוויה משמעותית, מרגשת ומעוררת מחשבה, אז בשביל מה עשיתי את זה?". לזכותו של רוטשטיין יאמר, שהצליח להגשים את משאלתו. "אנטנה" בהחלט מצליח לעניין, לעורר הזדהות ולרגש. לתוצרים מקומיים רבים מן העת האחרונה לא היה ולו שמץ סיכוי שמישהו יבוא לראותם, ואכן איש לא בא. הדרמה הקומית הטרייה, לעומת זאת, בהחלט יכולה למשוך את שוחרי הקולנוע לאולמות.
נוסף לעבודה של רוטשטיין, תורם להצלחתו של "אנטנה" גם צוות השחקנים: אלכס פלג כאבא; ישי גולן, מיקי ליאון ומיכאל אלוני כילדיו; וגם גילה אלמגור כאשתו, בתפקיד קטן יחסית למה שהורגלנו ממנה. "הנפח לא הפריע לה כי היא אהבה את התסריט ובאה מאהבה", אומר רוטשטיין. "הליהוק שלה פתר לי בעיה תסריטאית, כי לאמא אין הרבה זמן מסך ואני לא מקדיש לה הרבה תשומת לב. אבל בזכות גילה, כבר מן הפריים הראשון ברור לך שזו אמא חזקה, שלובשת את המכנסיים בבית ומחזיקה את הבנים שלה קצר".
באחת הסצנות הקשות בסרט, היא מקבלת מכה לא נעימה מפטיש. איך עבדתם על הקטע הזה?
"זה היה מאוד קשה. היו הרבה חזרות, ועבדנו עם פעלולן ועם פטיש צעצוע כמובן".
פעם עירום היה דבר מובן מאליו בקולנוע הישראלי. בשנים האחרונות הוא נפוץ פחות, חוץ מאשר ב"זוג יונים" כמובן, אבל אצלך דווקא יש כמה סצינות כאלה, בהן מעורבת המאהבת הצעירה של אחד האחים, בגילומה של דניאל גל.
"תראה, עירום זו שאלה תסריטאית. אם אתה לא צריך אותו בשביל הסיפור שלך, אז כמו כל אלמנט אחר אין סיבה שתכניס אותו. הדמות שדניאל גל מגלמת כאן היא בן אדם שנורא מחובר לעצמו ולמיניות שלו, ומלאת ביטחון. אין מצב שדמות כזו, שנייה אחרי שתקיים יחסי מין עם מישהו, תרגיש לא בנוח עם העירום שלה. אין מצב שהיא תשכב במיטה עם גבר ותכסה את עצמה. אז מבחינתי ומבחינתה היה מובן שהדמות שלה צריכה להיות ככה. סקס ועירום זו קושיה תסריטאית האם מבחינה עלילתית, הם יגרמו לתסריט שלך להיראות אמין יותר או אמין פחות?"
ולנושא אחר לגמרי איך התקבל הסרט בעולם? התגובות היו שונות פה ושם?
"שמתי לב שמחוץ לישראל, המקומות שהכי אוהבים בהם את 'אנטנה' זה מזרח אירופה. מזדהים עם היחס העוין של האבא לגרמנים, ובשיחות אחרי ההקרנה שואלים בסקרנות המון שאלות על היחס שלנו לגרמנים ועל אנטישמיות".
אמנם הסיבה הרשמית לקיום הריאיון היא יציאת "אנטנה", אבל קשה כמובן לשבת עם רוטשטיין ולא לדבר איתו על חלקו בסדרות כמו "הפוך" ו"שבתות חגים", שפרצו דרך וגם הותירו חותם. "באותם ימים, לא חשבו על רייטינג, ולא דיברו איתך על פילוח. לכן, היה המון חופש", נזכר הבמאי. "היום, מה הסיכוי שתראה סדרה כמו 'שבתות וחגים?' שום סיכוי. אם אבוא עם תסריט לדרמה על חיי היומיום של משפחה, מישהו ייתן לי לעשות את זה? או את 'פלורנטין'? אין מצב, וזו טעות בעיני".
אם נחזור לנקודת ההתחלה, מה נסגר בסוף עם האנטנה?
"בשלב מסוים, לאמא שלי פשוט נמאס, היא מכרה את הבית ויצאה מהשכונה, ומיד לאחר מכן אבא שלי הבריא. הפסיכיאטר אמר שאם יש לך שגעון רדיפה, אז לעתים הבעיה נפתרת עם היעלמות הגורם הרודפני. אבא שלי, בכל מקרה, חגג תשעים לפני שבוע, ועדיין משוכנע שהיתה שם קרינה מסוכנת. הוא לא מסתכל אחורה ואומר 'השתגעתי קצת', אלא 'איך סבלתי מהקרינה'".
והוא ראה את הסרט?
"כן, וכששאלתי אותו מה חשב, ענה פשוט "זה היה יפה".
