מאז נפל קורבן להתנקשות ב-1986, היה ברור כי חייו של הטייס בארי סיל יהיו בשלב מסוים בסיס לסרט. ככה זה כשאתה משמש במשך כעשור סוכן של ה-CIA ובלדר של קרטלי סמים באמריקה הלטינית, וכשגורלך מצטלב בזה של אושיות כמו רונלד רייגן ופבלו אסקובר. אם זה לא נשמע כמו תסריט הוליוודי, אז מה כן.
אז אמנם עברו 31 שנה, אבל בסופו של דבר זה קרה, ובסוף השבוע האחרון הגיע לכאן "תוצרת אמריקה", בו מגלם טום קרוז את סיל המנוח. העלילה מתארת בפנינו איך הפך הטייס האזרחי מאמריקאי ממוצע ואיש משפחה לדמות מפתח, הן בתעשיית הסמים והן בקנוניות האימפריאליסטיות של הבית הלבן, וכך מצא עצמו מעופף מדי יום עם מאות קילו של קוקאין, נשק ומיליוני דולרים בתא המטען שלו.
קרוז שב לשתף כאן פעולה עם דאג לימן, מי שביים אותו לפני שלוש שנים ב"קצה המחר", אחד הלהיטים ההוליוודיים היחידים בשנים האחרונות שלא היו עיבוד מחודש אלא הציגו רעיונות מקוריים. ב"תוצרת אמריקה", לעומת זאת ולמרבה האכזבה, אין שמץ של מקוריות.
כבר מן הדקות הראשונות הסרט מתגלה כנדוש וממוחזר להפליא. לימן וקרוז הם אנשי קולנוע מוכשרים ועתירי אנרגיות, אבל הצרה היא שעבודתם הנוכחית מגיעה באיחור, לאחר רצף של תוצרים שכבר עסקו קודם לכן בדיוק באותן סוגיות. וכך, מותחן האקשן עתיר ההומור השחור נראה כמעין שילוב של "כלבי מלחמה", "נרקוס", "קרלוס", "אמריקן גנגסטר", "טראפיק" וכיוצא בכך, והוא לא מציע שום דבר שטרם ראינו באחד מהם.
הסרט מעושה וצפוי הן מבחינה סגנונית והן מבחינה רעיונית. קודם כל הוא מציג את השילוב המוכר לעייפה של צילום תזזיתי, חיתוכים מהירים ופסקול עמוס להיטי רוק בניחוח נוסטלגי. בקיצור: לא סגנון בימוי תוצרת בית, עם איזשהו טאץ' מרענן, אלא כזה שכאילו יצא מבית חרושת לייצור מותחני פעולה עלק ריאליסטיים, הנעים בקצב מתיש.
ברמה התסריטאית בהחלט יש לציין לזכות הסרט כי הוא בא ואומר דברים נוקבים ונחרצים. "תוצרת אמריקה" לא רק מראה את האלימות של עולם הקרטלים, אלא גם ובעיקר את השחיתות של הממשל האמריקאי, שמעולם לא בחל בלרקוד טנגו עם סוחרי סמים ונשק אם הדבר שירת את האינטרסים שלו. זו כמובן אמירה חזקה ורלוונטית, אך לא בדיוק חידוש המאה: רק מי שהיה קבור מתחת לסלע בשלושים השנה האחרונות לא ידע את זה ואת שאר הדברים שמספרים כאן.
"תוצרת אמריקה" היה יכול בכל זאת לייחד את עצמו לו היה בו קצת יותר עומק. אך הוא לא מנסה לפענח את אישיותו של בארי סיל, אלא מסתפק בהצגתו כקוריוז משעשע. אין לו גם זמן להתעכב על פרטים ספציפיים בסיפור, שהיו יכולים אולי לבדל אותו מאלף סיפורים דומים קודמים, כיוון שהוא עסוק בדילוגים נחפזים ופתאומיים מסצנה לסצנה.
המניירות הרעשניות והתזזיתיות של הסרט מכתיבות גם יצירת בלגאן מכוון, כך שיש בו שלל דמויות משנה וקווי עלילה, ובסופו של דבר מרוב עצים לא רואים את היער.
הדיווח על מותו של סיל בחדשות NBC
מה שכן רואים זה מצעד קלישאות, כולל רצף לטינים משופמים שצועקים "גרינגו" ללא הרף וכיוצא בכך. רק לקראת הסיום, כשהגיבור מבין כי סופו קרב ובלתי נמנע, צצים רגעים פחות תעשייתיים, אבל זה כבר מעט מדי ומאוחר מדי.
ויש גם דמות מעניינת אחת שבכל זאת מצליחה להתבלט: סוכן ה-CIA בגילומו של דומנל גליסון ("מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", "אקס מכינה"), אדם נטול כל ערכים או תכונות חוץ מכושר המצאה, המאפשר לו להגות כל פעם מחדש מזימות פוליטיות חובקות עולם שרק נהיות מפוקפקות יותר ויותר. אך גם אליו מתייחס הסרט כאתנחתא קומית ותו לא, כך שדמותו נותרת לא מפותחת במיוחד.
בסיכומו של דבר, אם "תוצרת אמריקה" היה נעשה כמות שהוא עשור או אפילו שניים לאחר מותו של סיל, היינו אולי מוצאים בו עניין ועוקץ. ב-2017, לעומת זאת, הסרט הזה נותר בצל של מי שקדם לו.
לכן לא פלא ש"תוצרת אמריקה" מופץ כאן בעיתוי מוזר למדי, לאחר שיאה של עונת הקיץ ולפני תחילת עונת האוסקרים. כיאה למועד זה, הסרט דומה בסך הכל לפרי שחיכה על המדף יותר מדי זמן, עד שיצא ממנו כל העסיס.
