משבר העונה השנייה הוא אתגר שמרחף מעל כל סדרת טלוויזיה באשר היא, בוודאי כאשר מדובר באחת עם אורך חיים מוגבל, לכאורה, כמו "נרקוס" של נטפליקס. הדרמה המגוללת את עלייתו ונפילתו של פבלו אסקובר, גדול סוחרי הסמים של כל הזמנים ואחד הפושעים האכזריים בתולדות האנושות, רצה בקצב כל כך מהיר בעונתה הראשונה עד שלא ממש היה ברור מה יישאר לספר בעשרה פרקים נוספים. ובכן, האמת היא שלא רק שנותר סיפור, אלא שכעת גם מתגברות השמועות על עונה שלישית. לגבי השאלה האם מדובר בחדשות טובות או לא עוד נגיע, אבל זאת כנראה החדשה המרכזית מהחזית הקולומביאנית בטלוויזיית המיינסטרים שלנו: ל"נרקוס" נותרו עוד מחסנים של תחמושת עלילתית באמתחתה, והיא לא מתכוונת לחסוך בכוח אש.
העונה הראשונה של "נרקוס" הסתיימה עם הימלטותו של אסקובר (ואגנר מורה) מ"לה קתדרל", בית הכלא שהקים לעצמו בהסכמת ממשלת קולומביה, ושהפך למבצר שממנו המשיך לנהל את אימפריית הסמים וההרג שלו. אם בעונה הראשונה היתה זו רק יחידת משטרה נחושה ושני סוכני DEA שדלקו בעקבותיו, המציאות החדשה מחוץ לכלא (בעיקר לנוכח האלימות הנוראית שהמטיר אסקובר על מדינתו בדמות פיצוצי תופת ורצח שיטתי) היא שכל אויביו חברו יחד כדי להפילו. אסקובר חוזר למדיין, עיר הולדתו והמקום היחיד שבו הוא עדיין נחשב לגיבור. בעקבותיו דולקת ברית ברוני קרטלי סמים ובראשה יחידת רצח ברוטלית וקטלנית המכונה "Los Pepes", וכן הצבא הקולומביאני ושני גיבורי הסדרה - הסוכנים סטיב מרפי (בויד הולברוק) וחאבייר פנייה (פדרו פסקל), מחוזקים בעוצמתה של ארה"ב ששמה לעצמה למטרה להביא למותו של ברון הסמים. בעוד הממשלה עוצמת את עיניה בתקווה שמלחמות הסמים יניבו את ראשו, ושותפיו ובני בריתו נרדפים ומשפחתו ניצבת בקו האש, נקלע אסקובר עם גבו אל הקיר - המצב הכי פחות מומלץ לתפוס בו מגלומן רצחני.
אם בעשרת הפרקים הראשונים שלה התקשתה "נרקוס" לשמור על יציבות, וניסתה בזמן קצר להתפרש על פני יותר מדי סיפורים, אינטריגות ודמויות, עונת המצוד מוציאה מהסדרה את הצדדים הטובים ביותר שלה. עם פוקוס מצומצם לציידים וניצוד, קיבלו הרחובות הצפופים של מדיין את מוקד תשומת הלב. ושם, נדמה, נמצא חוזקה העיקרי של "נרקוס". על אף שסיפורם של אסקובר ושל ברוני הסמים הוא לכאורה כזה של עושר מעבר לכל דמיון ופעולות הרס ענקיות, אלו הם הרחובות הצפופים והמועדים לפורענות של מדיין שמאפשרים להתחיל ולהבין את השלכות תפיסת עולמם האכזרית. וכשאלו מתמלאים עד להתפקע במתנקשים, שוטרים, חיילים ואזרחים חפים מפשע, כל פעולה אלימה גוררת אחריה אלימות גבוהה עוד יותר. בתוך הכאוס האלים הזה, מצליחה הסדרה להעביר בדרך נהדרת את עומק התסכול של המרדף אחרי מי שנמצא תמיד צעד אחד לפני כולם, ומנגד את האימה של מי שמרגיש שקירות האימפריה שבנה סוגרים עליו מכל עבר.
הצילום והעריכה של "נרקוס" היו מיתרונותיה הגדולים בעונה הראשונה, אבל העונה השנייה מקפיצה אותם בכמה וכמה דרגות למעלה. על אף שבכל פעם מחדש מדובר, לכאורה, באותו סיפור (רודפיו של אסקובר שמנסים לתפוס אותו), היכולת של הסדרה להציג כל אחת מההתרחשויות במסגור שונה היא לא פחות ממענגת. את אנשי הצבא, לדוגמה, מלווה המצלמה בסצנות האקשן מגובה כלי הנשק, ואילו את המתנקשים היא מלווה כאילו בהיחבא מאחור, בהתאם לדרכי הפעולה המתגנבות של פעולות חיסול. אבל אלו לא רק האלמנטים החזותיים שהקפיצו את הרמה של "נרקוס" העונה, זאת גם בחירה מודעת להתמקד בתקופת זמן מצומצמת ומניפת דמויות קטנה יותר. אם העונה שעברה עקבה אחר אסקובר כל הדרך מפריצתו בתחילת שנות ה-80, דרך מסע הבחירות הכושל, התעצמות האימפריה, המאבקים עם השלטון, הברית עם ארגון M19, פיצוץ מטוס חברת Avianca, המשא ומתן למאסר ובניית הכלא ותקופת מאסרו - וזו רק רשימה מצומצמת - "נרקוס" של העונה השנייה עוסקת בפרק זמן של שנה פחות או יותר.
הבחירה הזאת מאפשרת ל"נרקוס" להתמקד ביהלום הגדול ביותר שלה, ואגנר מורה. על אף שהסדרה כולה עוסקת בדמותו של אסקובר, גיבוריה הם כאמור סטיב מרפי וחאבייר פנייה, שהסיפור מתואר מנקודת מבטם. העונה השנייה זונחת כמעט לחלוטין את הניסיון להעניק נפח לדמויותיהם של השניים, ומאפשרת למורה להפגין הרבה יותר מהכישרון שלו. כיאה לדמות נפלאה, אסקובר של מורה הוא דמות מלאה במניירות קטנות ומדויקות - מסידור החגורה הכמעט בלתי נשלט פעם אחר פעם, דרך שילוב הידיים מתחת לבטנו כשהוא משוחח, הנהמות שמסמלות את קבלת או אי קבלת החדשות שמובאות בפניו, הדגש שהוא מלביש על סיומן של מילים שחשובות לו. אופנת טרנינגי האייטיז והג'ינס המיושן הקבועה שלו, גאונית בפני עצמה. אבל יותר מכל, מורה כולא בתוך אסקובר זעם וטירוף שנראים ביתר שאת דווקא ברגעי שקט. זה לא שהוא לא נוטה להתפרצויות, בעיקר כאשר המעגל סביבו הולך ומצטמצם, אבל אלו הפעולות שנעשות ברוגע כמעט מקפיא דם שהופכות אותו לנבל מרתק. ובאופן מדהים עוד יותר לנוכח כל אלה, הוא מצליח גם להאיר באסקובר נקודות אור מעטות לאורך הדרך, כאלו שגורמות לנו לסמפט אותו רק לרגע ואז להבין מה עשינו ולהתחלחל מעצמנו.
יחד עם זאת, ולמרות השיפור המבורך במיקוד, "נרקוס" היא סדרה שלא נועדה למעמד של גדולה. השימוש המעיק והמיותר בווייס אובר של מרפי (על אף שגם זה פחת בעונה החדשה), ממשיך לחשוף בפנינו את העתיד להתרחש בלי שום סיבה הגיונית, כמו ספוילר מובנה. גם כדמות בפני עצמה, נוכחותו כמעט מיותרת בנוף הסדרה. הדרמות בחייו משמימות כמו סגנון הקריינות שלו והדינמיקה בינו לבין פנייה יבשושית ונטולת כל עניין. פנייה עצמו מצליח להיות מסקרן יותר (בעיקר בגלל יכולות המשחק של פסקל), אבל הוא נותר דמות שטוחה שמצומצמת כמעט אך ורק לשתי שאיפות: רדיפת שמלות והריגת אסקובר. זהו גם המקרה עם כל מתנקשיו, סגניו ונאמניו של אסקובר, המעגל הקרוב אליו, שעל אף היותם דמויות שונות לחלוטין זו מזו, מוצגים כמעט ללא כל מאפיין מעניין או ייחודי. כולם אלימים, כולם נאמנים, הם נכנסים לחיינו ויוצאים מהם בלי להותיר כל חותם.
כאן בעצם מתברר שההצלחה של "נרקוס 2" נבנתה במידה רבה על חולשותיה, ההבנה שהדרמה היא נקודת התורפה הגדולה. ולכן, על אף שהיא עושה עבודה טובה בניסיון להסתיר זאת, בכל פעם שבה רגשות מעבר לנקמה ושנאה אמורים להיכנס למשחק, נשמעת חריקה. הדרמות המשפחתיות טלנובליות בהקצנה, היחסים בין בני ברית לבין עצמם כמעט אגביים, היריבים קריקטוריסטים (האלמנה הנקמנית, העשירים מעשני הסיגר) והפוליטיקאים משעממים. זה לא ש"נרקוס" לא טובה בחלקים האלה, כמו שנראה שהיא לא ממש מעוניינת להתעמק בהם. וכך נותרנו עם סדרה מהנה מאוד, לעתים אפילו סוחפת, אבל כזו שלא מותירה אותנו עם אף גיבור להריע לו או להתאבל על מר גורלו. כמו במרדף האמיתי אחרי אסקובר, כולם בסך הכל סטטיסטים במרדף אחרי המטרה.