פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אסתר רדא מוכיחה שהיא כאן כדי להישאר עוד הרבה זמן

      האלבום החדש של אסתר רדא הוא אלבום נפלא ששומר על רמה גבוהה בכל הפרמטרים, ומוכיח שלא היה מדובר בהבלחה חד פעמית אלא בנכס למוזיקה הישראלית. שיר לוי הוא זמר אדיר אבל מתברר שגם באלבום רביעי שלו הוא עוד לא בטוח לגמרי לאיזה כיוונים הוא רוצה להתפתח

      אסתר רדא (יח"צ , לוסי סאסייט)
      אסתר רדא (צילום: יח"צ, לוסי סאסייט)

      אסתר רדא – "Different Eyes"

      אני מודה, ניגשתי בחשש מסוים לאלבום של אסתר רדא. אלבום הבכורה שלה מ-2013 היה פחות או יותר מכל מה שאפשר לחלום מאלבום פופ ישראלי: פצצת קצב מקורית ואופטימיות, שילוב נפלא של מקומיות ואוניברסליות, קול גדול ושירים מעולים. הציפיות היו גבוהות מדי, והיה נדמה שאי אפשר להתעלות מעליהן. אבל עכשיו אפשר להודות: כל החשש היה לשווא. "Different Eyes" הוא אלבום נפלא ששומר על רמה גבוהה בכל הפרמטרים, ומוכיח שלא היה מדובר בהבלחה חד פעמית אלא בנכס למוזיקה הישראלית שכאן כדי להישאר.

      על ההפקה חתום המפיק SHUZ – יוני לוין, שמוכר מעט גם כאיש מאחורי עוזי נבון. כמי שכבר התנסה בשחזור סאונד משנות ה-70, נדמה לי שבאלבום הזה הוא קורץ לא פעם לפופ משנות ה-80 דווקא. את המקום של הלהיט "Life Happens" ,תופס הפעם "Cry For Me" – שיר שהוא מפלצת נשמה, ולצידו יש עוד כמה שירים לא פחות ממעולים: "Mr. Guilt" האנרגטי או "It's on You" הכיפי. האלבום מאבד מעט גובה לקראת סופו, אבל כמעט כולו שומר על רמת אנרגיה גבוהה ומשמחת.

      "Different Eyes" הוא אלבום בינלאומי יותר מקודמו, במובן הזה שהוא נעדר סימנים המרמזים על המרחב המוזיקלי שבו הוא נוצר. רדא היא מהאמנים הבודדים בארץ שכותבים טוב באמת באנגלית (חתומה על כל המילים וכמעט כל הלחנים) ונשמעים בה נפלא, ובכלל היא עומדת בסטנדרטים גבוהים בהרבה מהנהוג כאן. יחד עם זאת, אפשר להצטער קצת: אחת הרצועות המעניינות באלבום הקודם הייתה גרסתה לשיר האמהרי "Nanu Ney", וביטא כמה מהמסורות המוזיקליות שהיא מתכתבת איתן. את "עיניים אחרות" יכלה להקליט גם זמרת מלוס אנג'לס – שזה כמובן אומר עליה טובות, אבל אישית הייתי שמח לשמוע קצת יותר מכאן, קצת פחות משם.

      שיר לוי – להתחיל מחדש

      זמר נהדר, מגיש נפלא – רק שיתפוצץ כבר. דברים ברוח הזו נכתבים על שיר לוי כבר שנים ארוכות. לוי, כבר מזמן לא רק הבן של ישי אלא זמר בזכות עצמו, נמצא במשבצת הפוטנציאל הבלתי ממומש כבר מעל עשור, מאז ימי "בית קפה קטן". אחת לכמה זמן הוא מדגים מחדש עד כמה היכולות שלו גבוהות, למשל בבלדות גדולות ודרמטיות כמו "יום אחד תבקשי" ובמיוחד "שאריות מעצמי". כל פעם נראה שהנה זה קורה ולוי מוצא את מקומו כאחד המבצעים הייחודיים של מוזיקה מסולסלת בעברית. אבל זה לא קורה גם הפעם, ב"להתחיל מחדש".

      לוי כאמור הוא מבצע נפלא עם סגנון וקול משלו, אבל "להתחיל מחדש" מציג זמר שגם באלבום רביעי עוד לא בטוח לגמרי לאיזה כיוונים הוא רוצה להתפתח. ההפקות הסטנדרטיות כאן מכוונות בעיקר לרדיו, ובמקום להדגים את הייחודיות שלו כזמר מובילות לאלבום חיוור, די משעמם, ובעיקר החמצה. זה קשור גם לבחירת החומרים: לוי הולך כאן פחות על הבלדות המזוהות איתו ומעדיף שירים יותר פופיים בסגנון של משה פרץ כמו למשל "עד סוף העולם", שממש אפשר לדמיין את פרץ שר אותו, או "תדליקי לי ת'אור" (עם השורה המצחיקה: "נכון שאין לי תואר, ולא קוראים לי זוהר"). אחד מאלה שדווקא כן עובד הוא השיר המשותף עם האולטראס, "דיזנגוף 30", אבל זה שיר שלוי הוא האורח בו, הפזמון הנוסף, ולא הכוח המניע. זה לאו דווקא שיר שמחזק אותו.

      סוף האלבום מראה את השירים החזקים יותר באלבום: "בעיר שלך" – בלדת רוק שמאפשרת ללוי לפתוח מבערים וגרון על רקע גיטרה חשמלית מוצלחת, ואז "נגן", שבו לוי מחזיק את השיר לבדו וכמעט ללא ליווי בבתים, עד הפזמון העוצמתי שבו הוא משתלב עם כלי מיתר ותופים, ולאחר מכן גם כלי נשיפה. זאת חגיגה דרמטית, רגע נדיר של חיוניות, שמחזיר שוב לאותה נקודה – כמה חבל שלא כל האלבום ככה, כמה חבל שלוי עוד מהסס ולא משחרר יותר שירים שמדגימים את נקודות החוזקה שלו.

      קול הקמפוס

      ב-31 באוגוסט, יום חמישי בחצות, תסיים את שידוריה אחרי 22 שנים תחנת קול הקמפוס: השלוחה המשמעותית ביותר של רדיו 106, שאחראית על אינספור פרויקטים ושידורים מיוחדים שהעניקו במה למוזיקה שבדרך כלל לא מושמעת ברדיו או בכלל בבמות תקשורתיות אחרות. גם אם נתמקד רק בתחום המוזיקה הישראלית, שהיא נושא הטור הזה, אפשר לדבר על אמנים רבים שהתגלו שם הושמעו שם לפני כל כלי תקשורת אחר, טופחו וקודמו בה גם לאחר מכן, בין היתר אצל השדרן לאון פלדמן בתכנית נפוליאון, מפאנק ועד היפ הופ, אלקטרוני ואינדי רוק. אפשר לדבר על הלייבל "חרקה", ועל אלבומי המחווה הנפלאים שהופקו בתחנה לאריק לביא וסשה ארגוב – "פרויקט הלביא" ו"מסע אספלט", שגרסת "שיר ארץ" מתוכו גם התגלגלה לאלבום האחרון של נצ'י נצ', דוגמה נוספת לרעיון שהתחיל בקול הקמפוס והתגלגל אחר כך למשהו שמוכר לאלפי מאזינים. אנחנו חייבים להם רבות. ביום הסגירה ייערך בתחנה יום שידורים מיוחד, ובשבת תיערך מסיבת סיום במועדון התדר בתל אביב. הפרטים – בפייסבוק.