לפני ארבע שנים הציג עבדללטיף קשיש את "כחול הוא הצבע החם ביותר" בפסטיבל קאן. הסרט אמנם זכה שם בדקל הזהב, אבל גם עורר מחלוקת עצומה בשל סצנות הסקס הבוטות שבו והדיווחים על היחס של הבמאי הצרפתי לכוכבותיו. כל זה, יחד עם האופי הפלגני מלכתחילה של היוצר, הפכו אותו לאישיות מבודדת בתעשיית הקולנוע. הוא כה התקשה בגיוס כספים לסרטו החדש, "מכתוב, אהובתי", עד שלפי פרסומים נאלץ להעמיד למכירה פומבית את הפסלון אותו קטף בזמנו בריביירה כדי לשנורר עוד כמה גרושים.
בסופו של דבר, השכיל קשיש להשלים את הסרט דרמה עם אלמנטים אוטוביוגרפיים באורך שלוש שעות, המספרת על אהבות נעורים בעיירת חוף צרפתית. אתמול הוא הקרין אותו בפסטיבל האיטלקי, ואז התברר שלא משנה אם זה בקאן או בוונציה, לאן שהקולנוען השנוי במחלוקת הולך, הוא לוקח את הסערה עמו.
בתום כל אחת משתי הקרנות העיתונאים של "מכתוב, אהובתי" נשמעו שריקות בוז, והטוויטר התמלא זעקות חמס. הסיבה לכך היא שהסרט נראה כמו מעין גרסה אמנותית לקליפ "Work" של ריהאנה, ומורכב למעשה מ-180 דקות של תקריבים על ישבנים נשיים דשנים. היו שנים בהן קולנוע שכזה עוד היה עובר, אבל ב-2017 כמובן שזה כבר לא יכול לקרות, וביממה האחרונה מאשימות הביקורות את קשיש בסקסיזם, שוביניזם, החפצה וכיוצא בכך. חלק מן ההאשמות הללו צדקניות ומוגזמות, אבל המהות נכונה ללא ספק.
הפעם, כך נראה, קשיש כבר לא ייצא מן הפסטיבל עם הפרס הגדול. גם בגלל האופי הבעייתי של הסרט, אבל גם בשל איכותו המפוקפקת. נכון, גם במקרה זה מוכיח הבמאי שיש לו מגע יד ייחודי. אין עוד אף אחד שמביים כמוהו, ואפשר אף לומר כי יותר מאשר קולנוען, הוא צייר אימפרסיוניסטי. הבעיה היא שהשימוש המופלא שלו במצלמה ובאור השמש מתבזבז כאן על תסריט שמזכיר את "אסקימו לימון 7". במשך 180 דקות יושבים הצופים ומחכים לגלות את הרבדים הנסתרים מאחורי הדיאלוגים השטוחים על אהבות נכזבות ומשובות נעורים, אבל הם לא מגיעים.
יש כאלה שאהבו את "כחול הוא הצבע החם ביותר" וכאלה שתיעבו אותו, אבל על דבר אחד קשה להתווכח וזה שבסרט ההוא היו מטענים חברתיים ופילוסופיים וגם עוצמה רגשית. כאן אין את כל זה, והתוצאה רדודה וחסרת פואנטה לחלוטין. בקיצור: דמיינו את אריק רוהמר מביים פרק ארוך במיוחד של "ג'רזי שור" ותקבלו את התוצר הזה. מזמן לא נראה פער כל כך גדול בין היכולות הוויזואליות של קולנוען, לבין רמת התסריט, סולם הערכים שלו והתאמתו לזמנים בהם הוא יוצר.
מה שכן, דבר אחד בטח אי אפשר לקחת מקשיש וזה את יכולתו לזהות כישרונות אלמוניים לחלוטין ולהפוך אותם לכוכבים לרגע. כמעט כל השחקנים כאן חסרי ניסיון, והם חורכים את המסך בנוכחות, חושניות ופוטוגניות יוצאת דופן. יותר מכל את ההצגה גנבה שחקנית בשם לו לוטיו, שזהרה גם על השטיח האדום, ובהחלט עשויה ללכת בדרכה של אדל אקסרקופולוס, שהתגלתה ב"כחול הוא הצבע החם ביותר" ופיתחה מאז קריירה בינלאומית.
רצה הגורל וגם אותה אדל הגיעה אתמול לוונציה, לרגל בכורת סרטה החדש, "Racer and the Jailbird", הפקה בלגית עתירת תקציב שהתגלתה כמלודרמת אקשן מטופשת, מגוחכת ודוחה במיוחד. צרפו לכישלון הזה את "My Generation", דוקו סתמי למדי בו מספר מייקל קיין על לונדון של שנות השישים ואת "האנה", סרט אמנותי מצועצע, חקייני ומשעמם להפליא בכיכובה של שרלוט רמפלינג, וקבלו סיומת חלושה למדי לאירוע הוונציאני, שדווקא התחיל טוב. אולי מנהליו ידעו כי מרבית העיתונאים הזרים כבר יתעופפו בשלב זה לפסטיבל טורונטו שבדיוק או נפתח. כך או כך, המאזן המעודכן שלי כאן עומד על שלושה סרטים אדירים, שבעה טובים, עשרה סבירים וחמישה איומים.
מחר (שבת) יגיע הפסטיבל לסיומו הרשמי עם טקס חלוקת הפרסים. כל אחד מארבעת הסרטים הישראלים שהוקרנו כאן מתמודד במסגרת תחרותית, אבל העיניים נשואות כמובן ל"פוקסטרוט", היחיד שמשתתף בתחרות הרשמית.
ניל יאנג (לא הזמר), בלוגר בריטי-אמריקאי המתמחה בקביעת יחסי הימורים לקראת פסטיבלים שכאלה, אמר לי כך "סביר עד מאוד ש'פוקסטרוט' יזכה במשהו, זה אחד הסרטים המדוברים כאן. עם זאת, שמוליק מעוז כבר לקח את אריה הזהב על 'לבנון' ובשנה כה חזקה, לא סביר שייתנו את הפסלון למישהו שכבר זכה בו. הייתי מהמר על פרס התסריט, או שליאור אשכנזי ייקח את פרס השחקן הראשי". נשמע מבטיח, אבל מצד אחר צריך לזכור שלפני שנתיים עמיתיי הגרמניים עצרו את מכונות הדפוס לקראת זכייה בטוחה של "טוני ארדמן" בדקל הזהב ובסוף הוא ייצא בידיים ריקות, אז אל תרתמו את הגונדולה לפני הסוסים.
