היה ברור שזה יגיע מתישהו, ואתמול סוף כל סוף זה אכן קרה: לאחר שבוע רגוע למדי בוונציה, בו רוב הסרטים עוררו סביבם הסכמה חיובית בדרך כלל, הוקרן אמש "אמא" של דארן ארונופסקי בכיכובה של ג'ניפר לורנס ועורר מחלוקת רעשנית, ממש כאילו היינו במסיבת עיתונאים של יום הקולנוע הישראלי ולא בפסטיבל איטלקי. בתום כל אחת משתי הקרנות העיתונאים שלו, נשמעו באולם שריקות בוז רמות, שלא לומר מטורפות - והדבר לא נאמר כדי ליצור קליקבייטים או סערות בכוס תה, אלא כי כך היה, באמת ובתמים. אך אז, כיאה לסכיזופרניה של תרבות הקולנוע בימינו, החלו להתפרסם הביקורות, ולפחות בכלי התקשורת בארצות הברית ובאנגליה, הן היו מלאות שבחים. הסבר אפשרי: הקהל האיטלקי, שמן הסתם הוא הרוב כאן, שנא את היצירה הזו, אבל קומץ העיתונאים האנגלו-סקסים דווקא התאהבו בה. בקיצור, יאללה מכות.
אז על מה כל המהומה? הבמאי, שכזכור היה חתום בעבר על "רקוויאם לחלום", "ברבור שחור" ו"המבול", שוב הולך כאן על הקצה. ג'ניפר לורנס, זוגתו הנוכחית, מגלמת את רעייתו הצעירה של משורר נערץ במשבר יצירה (חבייר ברדם), המתגוררת עמו באחוזה מבודדת, לתוכה פולשים אט-אט שלל אורחים לא רצויים, שאת כמה מהם מגלמים אד האריס ומישל פייפר. אלה מכניסים אותה לסחרור מטורף של פרנויות, הזיות והתרחשויות משונות. אין בסרט עלילה במובן המקובל של המילה, ותחת זאת הוא מציג רצף של סמלים ודימויים. מובן שלא צריך לקרוא את צ'כוב כדי להבין שכל זה מטאפורה, המאפשרת לעסוק בשאלות כמו תודעה, אמהות, יחסים בין גברים ונשים ועוד. יומרה ותעוזה אף פעם לא היו חסרות לארונופסקי, וכאן שובר הקולנוען החצוף את השיאים של עצמו.
בזמן הצפייה ב"אמא", לא יכולתי לא להיזכר בריאיון שנתן ארונופסקי בעבר לוואלה! תרבות, בו אמר " עדיף שאנשים יגידו 'פאק יו' בתגובה לסרטים שלך מאשר שיגידו 'הממ... זה היה נחמד'. כל עוד אמשיך לביים תמיד אפגע באנשים". סרטו החדש של הבמאי נראה כאילו הוא דוהר על הכביש עם הגג פתוח, עוקף את הנהגים מסביבו ומסמן להם אצבע משולשת כדי שיצעקו לו בתגובה "וופנקולו" ("לך תזדיין" באיטלקית).
אם עליי להתערב בוויכוח בין אלה שמגדירים את הסרט מופת ואלה שקוראים לו טראש ולבחור צד, אני קרוב יותר לגישה השלילית, לפחות לאחר צפייה ראשונה. עם זאת, חובה לומר שני דברים לזכות "אמא", שאמור לעלות בארץ כבר ב-19.10: קודם כל, הוא עוד יפרנס שלל עבודות סמינר, הן בחוג לקולנוע והן בחוג למגדר. דבר שני, יש בו אומץ, חזון ותעוזה, וניסיון לזקוף ראש ולהוכיח בכל מחיר כי למרות הכל, גם כיום יש בתעשייה האמריקאית מקום לעשייה אישית, לא מסחרית ולא מתחנפת. ובכלל, אם מצרפים את התוצר הייחודי הזה לכמה סרטים אחרים תוצרת אמריקה שהוקרנו השבוע בוונציה, הרי שהפסטיבל הזה מתגלה כמעין קריאת קרב של הקולנוע האמריקאי, שהוכיח כי עוד נותרו בו קולות מקוריים, עצמאיים, מעניינים ורלוונטיים. השאלה היא, כמובן, אם מדובר בהבטחה לבאות או בשירת ברבור.
כך או כך, שבוע לאחר פתיחת הפסטיבל וארבעה ימים לפני טקס הסיום בשבת, זה זמן טוב לעשות סיכום ביניים. אז אלה, לדעתנו, חמשת הסרטים הראויים ביותר שהוקרנו בו, לא לפי סדר מחייב: "פוקסטרוט" של שמוליק מעוז, שעליו כל מילה כבר מיותרת; "The Shape of Water" של גיירמו דל-טורו, שכמו ארונופסקי גם לו יש יומרה בשפע, אבל הוא מגשים אותה בצורה שלמה יותר; "Lean of Pete", בו אנדרו הייג הבריטי מנסה את כוחו בסרט מסע אמריקאי, ועושה זו בצורה יפה ומשכנעת; "The Insult" הלבנוני, בו זאיד דואירי עוקב אחר סכסוך אישי בין נוצרי ופלסטיני, שדרכו אנו לומדים על ההיסטוריה של המדינה כולה; ו"Three Bilboards Outside Ebbing, Missouri" של מרטין מקדונה ("ברוז'"), המעניק לפרנסס מקדורמנד את אחד מתפקידיה הגדולים אי פעם, כאשה הנלחמת במשטרה המקומית כדי למחות על הזנחת הטיפול באונס ורצח בתה, מה שמוביל אותה למערבולת של אלימות, גזענות, נקמה והומור שחור.
עד יום שבת יוקרנו כאן עוד כמה סרטים מסקרנים למדי, ובראשם "Mektoub, My Love" של עבד א-לטיף קשיש ("כחול הוא הצבע החם ביותר"). מחר גם יוקרן "העדות" של עמיחי גרינברג, הרביעי והאחרון מבין התוצרים הכחולים-לבנים בפסטיבל, המוקרן במסגרת הצד אוריזונטי. לקראת הסיום, יותר ויותר מבאי הפסטיבל כבר החלו לנטוש אותו ולחזור לבתיהם ברחבי העולם, אבל בין אלה שעדיין מסתובבים בו נתקלתי גם בכוכב היהודי-צרפתי פטריק ברואל, אחד הזמרים הפופולריים בצרפת, המשתתף כאן בסרט האיטלקי "משפחה".
במהלך מבצע צוק איתן, ברואל נפל קורבן להתקפה חריפה ברשתות החברתיות, לאחר שארגונים פרו-פלסטינים הפיצו כי הוא תומך לכאורה בצה"ל וקראו להחרמתו. כיום, הוא מסרב בתקיפות לדבר על הנושא. "זה רגיש מדי, מצטטים משפט אחד שלך באינטרנט וזה מתפשט כמו אש בשדה קוצים, ולך תדע איך זה ייגמר", הכריז בפני השחקן-מוזיקאי, שהופיע בעבר בארץ וגם שיתף פעולה בהזדמנויות שונות עם שלמה ארצי ועידן רייכל. "רק היום בבוקר קיבלתי הודעה מעידן. אני מעריך אותו מאוד ומקווה לעבוד עמו שוב. אני גם רוצה לבוא להופעה נוספת בישראל וזה לדעתי יקרה בקרוב, כבר בסיבוב הבא שלי. הייתי בתל אביב לפני חודש, אבל במסגרת ביקור פרטי. תמיד חלמתי לקחת את הילדים שלי לשם וסוף סוף זה קרה. היינו בלילה הלבן בתל אביב והוא מוצלח יותר מאשר בפריז".
"היה מרגש מאוד לבוא עם הילדים", הוסיף. "תמיד אמרתי שכולם צריכים לבוא לבקר בארץ. כולם מדברים על ישראל, אבל מעטים מכירים אותה באמת. מי שבא ומסתובב בה ורואה מה קורה, מבין שהמציאות שונה לחלוטין ממה שמראים בחדשות בצרפת".
