לפני כחודש ערך ה-BBC סקר מקיף בקרב מבקרים מרחבי העולם כדי לבדוק מהם הסרטים הקומיים הגדולים בכל הזמנים. במאה המקומות הראשונים, השתבצו לא פחות משלושה סרטים שדייוויד צוקר כתב וביים יחד עם אחיו ג'רי ועם ג'ים אברהמס: "סודי ביותר" במקום ה-82 ,"האקדח מת מצחוק" במקום ה-72 ומעל כולם, "טיסה נעימה", שהגיע למקום הרביעי במצעד היוקרתי.
כמות הסרטים של צוקר שזכו להכרה, והמיקום הכה גבוה של אחד מהם, הציבו אותו בשורה הראשונה של המאסטרים הקומיים העל-זמניים, יחד עם שמות כמו בילי ווילדר, האחים מרקס, צ'פלין וקיטון. מכל אלה, הוא היחיד שעדיין בחיים - בן 69 ונראה הרבה יותר צעיר מכך, כפי שאפשר היה להיווכח עת ביקר השבוע בישראל וערך בה סדרה של מפגשים והרצאות יחד עם אלון גור-אריה, יוצר בעצמו ("המוסד הסגור", "מבצע ביצה") ומרצה על ההיסטוריה של הקומדיה.
צוקר מתגלה כאדם אדיב, חביב ושופע חוש הומור מן הסתם, אבל אין בו טיפה של צניעות מזויפת, והוא לרגע לא מנסה להפחית בגדולה של "טיסה נעימה", הפארודיה על סרטי האסונות שיצאה ב-1980, נהיתה שובר קופות ונשארה קלאסיקה נצחית. "בלי להיכנס לשמות, יש סרטים שמתיישנים, למשל 'אוכפים לוהטים' של מל ברוקס, אבל הסרט הזה רק צובר פופולריות וכל דור מגלה אותו מחדש", הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות, המתקיים במהלך ביקורו כאן. "זה סרט מיוחד, שלא היה כמותו לפניו או אחריו".
ציפיתם בזמן אמת שהוא יצליח כל כך?
"האמת שכן. לקח לנו חמש שנים לשכנע את האולפנים לתת לנו כסף, אז במשך כל התקופה הזו שמעתי את עצמי אומר לאחרים 'תקשיבו, זה הולך להצליח, זה הולך להיות הדבר הכי טוב אי פעם' ומרוב שאמרתי את זה, השתכנעתי. מה שכן, הופתעתי מתוחלת החיים של הסרט. בזמנו, לא חשבתי שהוא יחזיק מעמד כל כך הרבה שנים".
אתה זוכר את ההקרנה הראשונה שלו?
"כן, וכיאה לסרט אסונות - היא היתה אסון! הראנו את זה לכשלושים מנהלים בפראמונט. החצי הראשון עבר טוב מאוד אבל החצי השני...לא היה מוצלח. זה די טילטל אותנו. הצרה היתה שהסרט היה ארוך מדי: מאה דקות. קומדיה טובה, עם קצב של בדיחה לדקה, לא צריכה להימשך יותר משמונים דקות, אחרת הקהל מתעייף. חזרנו לחדר העריכה והתקנו גרסה חדשה. בהקרנה הבאה, מול קהל של תלמידי קולג', התוצאה כבר היתה אחרת לגמרי והצופים צחקו בלי הפסקה".
בפרספקטיבה, אתה יכול להסביר מה היה כה פורץ דרך ב"טיסה נעימה"?
"העובדה שעשינו קומדיה בלי קומיקאים. ליהקנו כוכבים שהיו, לפחות עד אז, ידועים בעיקר כשחקני אופי רציניים. זה היה קונספט רדיקלי. הייתי כמו קולומבוס, שמבטיח לאנושות כי אפשר לנסוע לקצה השני של כדור הארץ בלי ליפול ממנו. לשמחתי, אולפני פראמונט האמינו בנו ונתנו לנו לעשות כרצוננו. גם השחקנים שפנינו אליהם התלהבו מהרעיון. לזלי נילסן אמר לסוכנים שלו שלא יגלו לנו, אבל שהוא היה מוכן לוותר על התשלום ולשלם לנו בעצמו, רק כדי לקבל את התפקיד".
היום, אפשר היה להפיק סרט כזה?
"לדעתי כן, ובדיוק כפי שעשינו אותו בשנות השמונים. ההבדל היחיד: היום, הוא לא היה מקבל דירוג צפייה מתירני כמו בזמנו. היו מגבילים את הצפייה בו למבוגרים בלבד. כעת, התקינות הפוליטית שולטת. אם אתה משלב עירום ובדיחות על סמים, כמו שאנחנו עשינו, אז מגבילים את הצפייה בך".
הסרט שינה את חווית הטיסה שלך? אתה מפחד יותר מכיסי אוויר, או אולי שמא פחות?
"לא במיוחד, אבל נסעתי פעם עם איזו חברת תעופה אמריקאית וישבתי בשורה הראשונה. הדייל הדגים את הוראות הבטיחות בצורה מצחיקה אז אמרתי לו 'היית מצחיק, ואני מבין על מה אני מדבר, כי אני כתבתי וביימתי את 'טיסה נעימה'. הוא היה מאוד מרוצה".
בני כמה היו המעריצים הכי צעירים ומבוגרים של הסרט שפגשת?
"הכי צעיר היה הילד שלי, שצפה בו בגיל שנה וחצי, והכי מבוגרת היתה סבתא שלי, שהיתה בת תשעים בעת צאתו ובמצב של דמנציה מוחלטת, אבל היא אהבה מאוד את הצבעים שלו".
נוסף לשלוש הקלאסיקות שכבר הוזכרו, צוקר היה מעורב בין השאר בתפקידים שונים בסדרת "מת לצעוק" העכשווית, שזכתה להצלחה קופתית אך לא להערכה ביקורתית, וגם לפארודיית גיבורי-העל החמודה "סופר הירו" מ-2008, שלא זכתה להוקרה הראויה. בימים אלה, הוא יוצר סרטוני רשת ושוקד על כתיבת הפרק הרביעי בסדרת "האקדח מת מצחוק", בו הגיבור אמור להיות בנו של הפקח שכיכב בשלושת הסרטים המקוריים. לזלי נילסן, מי שגילם אותו בזמנו, כבר לא עמנו, אבל הקולנוען מעוניין שוב בשירותיה של פרסיליה פרסלי, שהופיעה בכל אחד מסרטי הסדרה, וכן בשאקיל אוניל, שייכנס לנעלי כוכב אחר שלה, לא אחר מאשר או.ג'יי סימפסון.
בהיסוס רב, אני שובר את האווירה הנעימה ושואל את צוקר על סימפסון, וגם בהזדמנות זו, הוא עונה בבדיחות הדעת - "הפעם האחרונה שפגשתי אותו, היתה במסיבת הסיום של 'האקדח מת מצחוק 3' ב-1994. מכרתי לו את אוסף הסכינים שלי, ומאז לא התראינו".
אוי, וברצינות?
"הייתי בהלם גמור כשהוא נעצר. הטלפון שלי התחיל לצלצל ומיהרתי לעזוב את לוס אנג'לס, כי לא רציתי לדבר על זה. הרגשתי נורא. תחשוב על זה: הכרתי די טוב את הרוצח הכי מפורסם במאה ה-21".
ראית את הדוקו הטרי שנעשה על הפרשה?
"כן, וזה האיר את עיני. לא הכרתי את כל הסיפור על אחורי הקלעים של המשפט. לא ידעתי עד כמה או.ג'יי היה אשם, ולא ידעתי איך השתמשו בסוגיות של גזע כדי לשחרר אותו. גם לא ידעתי עד כמה הוא שילם לעורכי הדין הכי טובים בשוק כדי לצאת מזה. אני שמח שבסופו של דבר נמצא אשם בעבירה אחרת וריצה שנות מאסר".
עבדת עם או.ג'יי ב"אקדח מת מצחוק" וקודם לכן עם קארים עבדול-ג'אבר ב"טיסה נעימה", ועכשיו אתה רוצה את שאקיל. למה אתה אוהב לביים אושיות ספורט?
"כי מצד אחד, הן מושכות קהל ועוזרות לסרט בקופות, ומצד אחר, לא יקר להעסיק אותן, כי הן תמיד משתוקקות להופיע בסרט. זו עסקה רווחית. האם כוכבי הספורט יודעים לשחק? אני יכול להפוך אותם לשחקנים טובים, זה חלק מהאחריות והכישרון שלי כבמאי".
צוקר, בן למשפחה יהודית, נולד וגדל במילווקי וביקר כאן לראשונה ב-1969, אז בילה בקיבוץ אשדות יעקב. "אני זוכר שהיה אז רק ערוץ אחד בטלוויזיה, וכל מה שהקרינו בו זה מצעדים צבאיים", הוא אומר. "חזרתי ב-1982, וכבר אז המדינה מאוד השתנתה, ומאז שבתי גם ב-1999 וכמובן גם עכשיו. זה כבר הביקור הרביעי שלי".
וכיום יש לך דבר משותף עם הרבה מן הישראלים: כמוהם, גם אתה לא מעריץ גדול של אובמה.
"הא, באמת, הישראלים כאלה? תמיד היה לי דימוי שלהם כאנשי שמאל. לא, אני לא אוהב את אובמה בכלל. הצבעתי נגדו פעמיים ועשיתי כל מה שאפשר כדי שיילך. לצערי, זה לא עזר, אבל העיקר שנפטרנו ממנו. הוא בדיחה אחת גדולה, וחבל שנאלצנו לסבול אותו שמונה שנים. אני יכול לדבר בגנותו במשך שעות".
תמיד היית רפובליקאי?
"הפכתי לכזה בעקבות ה-9/11, אחרי שראיתי את התגובה של שני הצדדים. הדמוקרטים אמרו שהבעיה היא בנו, שצריך לחשוב מה עשינו שזה מגיע לנו. הרפובליקאים, לעומת זאת, זיהו שיש רשע שצריך להילחם בו. הבעיה באמריקה, היא שמזהים אותך או כימין קיצוני או כשמאל קיצוני, אבל מה עם האמצע? אני מגדיר את עצמי כאיש מרכז, ובזמנו תמכתי בג'ון קנדי, אבל המפלגה הדמוקרטית זזה שמאלה. אובמה היה שמאלן קיצוני. באשר לקלינטון היא פשוט היתה מושחתת, הקלינטונים מתעניינים רק בכוח. באופן כללי, לדמוקרטים אין אידיאולוגיה, רק להיות אנטי-רפובליקאים ולהיות תקינים פוליטיים, שזה נזק תרבותי כל כך גדול".
בניגוד לקולנוענים רבים בהוליווד, גם ביצירה העכשווית שלך יש ניחוחות פוליטיים.
"כן, עשיתי סרטונים נגד אובמה, למשל נגד הסכם הגרעין, ובשלהי העשור הקודם עשיתי את הסרט ''An American Carol' שעקץ את הליברלים ונכשל בקופות, כי לדמוקרטים אין חוש הומור והרפובליקאים לא הולכים לקולנוע. הם רק יושבים בבית ומתפללים לישו".
לנשיא הרפובליקאי הנוכחי לא חסר חוש הומור. אתה בטח מעריך את זה.
"טראמפ היה הבחירה האחרונה שלי מבין המועמדים הרפובליקאים בפריימריז. חשבתי שאין לו סיכוי לנצח את הילרי, אבל בדיעבד, ייתכן שהוא היחיד שהיו לו סיכויים".
יש קומדיות עכשוויות שמצאו חן בעיניך?
"אהבתי את 'Bad Grandpa' לפני כמה שנים. נגררתי לשם עם הבן שלי, שהיה בן 12, והתכוננתי כבר לשבת באולם ולקרוא ספר עם פנס, אבל צחקתי ללא הפסקה. זה סרט נהדר ומתוק, עם סיפור טוב. גם 'מסיבת רווקות' היה מצחיק, אם כי לא אחיד. מעבר לזה, אין הרבה מה לראות. לאן אני כבר אלך, ל'מכסחות השדים'? זה נורא, לא שטרחתי לצפות בזה, אבל היה לי ברור שצריך להתרחק".
ולסיכום, אם היו מזמינים אותך להשתתף בסקר של ה-BBC, איזה סרטים היית מציב יחד עם "טיסה נעימה" בחמישייה הראשונה של הקומדיות הגדולות בכל הזמנים?
"לילה באופרה", "הרומן שלי עם אנני", "טוטסי" ו"לקום אתמול בבוקר".