אחד הסיפורים הידועים ביותר על כוחו של הגורל מספר על משרת בגדדי, שהולך לעשות קניות בשוק. הוא רואה שם את מלאך המוות עומד מולו, ומיד רץ מבוהל חזרה הביתה ועולה על סוס כדי לברוח הרחק לסמארה ולהישאר בחיים. אדונו הולך לכיכר השוק כדי להתעמת עם המלאך ולשאול אותו למה הבהיל את משרתו. "אני הבהלתי?", הוא עונה. "אני עצמי נבהלתי, כי הופתעתי לראותו כאן, כשאני יודע שיש לנו פגישה בסמארה".
המשל הפאטליסטי הקלאסי הזה חוזר על עצמו, בצורה שונה כמובן, ב"פוקסטרוט" - סרטו של שמוליק מעוז שעלה כאן בסוף השבוע, לאחר שזכה בפרס השני בחשיבותו בפסטיבל ונציה, קטף שמונה פרסי אופיר, נבחר כנציג הישראלי לאוסקר ומעל הכל, עורר כאן מהומה חסרת תקדים שרק אלוהים יודע מתי תסתיים.
התסריטאי-במאי, שזה סרטו השני לאחר "לבנון", מעתיק את העלילה מעירק לישראל ופורש אותה על פני שלוש אפיזודות: הראשונה והשלישית מתרחשות בדירה תל אביבית, בה אנו פוגשים גבר (ליאור אשכנזי) עם עבר קרבי טראומתי ואת זוגתו (שרה אדלר), והשנייה במוצב אי שם בדרום הארץ, בה משרת בנם הבכור (יונתן שיראי, חייל גבעתי בעצמו בימים אלה). כמו ב"פגישה בסמארה", גם כאן ירדוף הגורל אחריהם, רק שהפעם לא יהיה רכוב על סוס, אלא כיאה לנופי ישראל, על גמל.
כלומר, "פוקסטרוט" הוא למעשה שילוב מקורי למדי ומצמרר להחריד בין שני ז'אנרים נפוצים: דרמת המתח הדטרמיניסטית, למשל "המבט" וסדרת "יעד סופי", וסרט השכול הישראלי. לא צריך לקרוא צ'כוב כדי להבחין כיצד גמל מגיח כאן במערכה השנייה (או כבר בטריילר) רק כדי לחזור בסופה של השלישית.
רבים ניסו בשבועות האחרונים לטעון כי מעוז מציג את החברה המקומית כתוקפנית ואכזרית. אך אם כבר אפשר לדלות ממנו אמירה כלשהי, הרי היא כזו שדווקא מוציאה אותנו כפגיעים - המסר הוא שהמשפחה הישראלית לעולם אינה יכולה לחמוק מן המוות. מכאן גם שמו הסתום למדי של הסרט, הנקרא בשם הריקוד שבסופו תמיד חוזרים לאותה נקודה נקודה שחורה משחור, במקרה זה. עם זאת, יש ב"פוקסטרוט" גם שביב של תקווה, והוא מציג את האפשרות להתמודד עם הנורא מכל, להשלים ולהמשיך איכשהו בחיים. יצירה כל כך הומנית ואוהבת אדם, מזמן לא ראיתי.
נשים רגע את העניינים הפוליטיים בצד. מבחינה אובייקטיבית, שמוליק מעוז מביים את כל זה באופן מפואר, המבסס את מעמדו כקולנוען מן השורה הראשונה. לא סתם הוא קטף בוונציה את אריה הזהב על סרטו הקודם והראשון, "לבנון", ואת אריה הכסף על סרט זה: הישג נדיר בכל קנה מידה. לטעון שהסיבות לכך פוליטיות, יהיה מופרך עובדתית: עובדה שהרבה יוצרים פוליטיים אחרים, בארץ ובעולם, לא מתקרבים אפילו לקרסולי ההישגים הללו. אם חברי שופטים היו פועלים כדי לרצות את ה-BDS, לעמוס גיתאי כבר היה לא היה מקום בארון התארים. זה לא עובד ככה.
מעוז הוא פשוט במאי מן השורה הראשונה, הדוד גרוסמן של הקולנוע הישראלי, גם בגלל המעמד של השניים בזירה הבינלאומית וגם בשל העיסוק שלהם בשכול. למרות הפיתוי להתמכר לספקולציות פראנוידיות, ההסברים לפעמים פשוטים. הסרטים שלו זוכים להערכה לא בגלל סיבות חוץ קולנועיות למיניהם, אלא בגלל שהם מציגים שימוש מסחרר, מיומן, רהוט ומרהיב באמצעי המבע הקולנועי.
כאן, מתמרן מעוז במקוריות ובמקצוענות בין העמדת הסצינה, הצילום (של גיורא ביח), משחקי האור והצל, העיצוב האמנותי (התחום בו החל הבמאי את דרכו), הליווי המוזיקלי ובמקרה זה, באופן לא צפוי, גם קטעי אנימציה קצרים שהתקין אסף חנוכה. אילולא הסרט עצוב כל כך, אפשר היה לומר כי מדובר בחגיגה ויזואלית, שהיה לי תענוג לצפות בה פעמיים על מסך גדול. מפגני אסתטיקה שכאלה נוטים לפעמים להיות מלאכותיים וריקניים, אך כאן הצורה משרתת את התוכן ולמרות כל זיקוקי הדי-נור, בכל זאת יש פה לב ונשמה, והצופה יוצא עם מועקה גדולה.
אמרנו שנשים לרגע את האידיאולוגיה בצד, אבל אולי בעצם גם סגנון בימוי הוא עניין פוליטי? שמעתי לא מעט טרוניות על הסרט, ודווקא מחברים מן הצד השמאלי של המפה. אחד מהם אף הגדיר אותו כ"פורנו לשמאלנים". אורי קליין ציין שהוא נרתע כי התוצאה "יומרנית וראוותנית", ויש עוד הרבה תגובות מסוג זה.
במחילה: אם הסרט היה שוודי, לא היינו שומעים כאן את האמירות הללו. ואגב, אם באמת היה נעשה בשוודיה, אז הקהל הסקנדינבי בטח היה בא אליו בטענות, כי ככה זה: שוחרי קולנוע נוטים להתייחס לסרטים מקומיים כמו לבני משפחה שלהם, ונבוכים כשהם עושים דברים מתאמצים או מתיימרים מדי, בצורה שלא היתה מביכה אותם אילו מישהו מחוץ למשפוחה היה נוהג בה. כמו שאדם מתכווץ לעתים לשמוע את הוריו שרים קריוקי, כך יש איזו ציפייה שהקולנוען המקומי ידבר חלש ולא ינסה לשיר בסגנון אופראי. שמוליק מעוז מורד בכך ומזמר בגרון ניחר. הקהילה הבינלאומית גומלת לו בהערכה לא מתוך הטייה אלא להפך, דווקא מתוך אובייקטיביות.
ונעבור לפוליטיקה נטו, איך אפשר שלא. עומד פיל בחדר, או במקרה זה גמל, והיא הסצנה הבעייתית שעליה יצאה קצפה של מירי רגב, בה מתואר הרג שגוי של פלסטינים והטיוח שלו. אז כן, בניגוד לטעות החוזרת ונשנית שלה, הנובעת מכך שלא טרחה לצפות בסרט, אין מדובר בסצנת הסיום, אלא רחוק מכך. לא משנה. לא צריך להיתמם: מדובר ברגע קשה ומתריס, ועובדה שלא צריך לבקר במשרדי אם תרצו כדי למצוא אנשים שזועמים עליה. לבטל אותם בהינף יד זה חלק מהבעיה, לא חלק מן הפתרון.
מותר למחות על הסצנה הזו, אבל בדיוק כשם שאפשר לצאת נגד מיליוני סצינות אחרות, שהעמידו ייצוג לא בהכרח מציאותי של חיינו. הרי מה הוא הקולנוע, כפי שנאמה בעצמה רגב, אם לא מטאפורה אחת גדולה? אז אם כך, דברו גם על כל המטאפורות האחרות כאן, למשל הצגתו של הגמל כאיום מוחשי יותר מכל כלי נשק, מה שכמובן נועד להמחיש את האבסורדיות של המלחמה בכלל ושל הפחד שלנו מן הפלסטינים בפרט.
הרי כפי שאמרה בצדק רגב, ללא ספק אחת מן התסריטאיות הטובות הפועלות היום בארץ, מה שחשוב זה לא עצם המשל, אלא משמעות הנמשל. בסופו של דבר, אם בוחנים את הסצנה הזו בקונטקסט של הסרט כולו ורואים גם מה מגיע בהמשך הדרך, מבינים כי המטאפורות כאן ממשילות את החייל הישראלי ואת משפחתו לקורבן האמיתי.
אם כבר צריכות להיות טענות נגד "פוקסטרוט", הן אמורות לבוא מן הצד השמאלי של המפה, ואולי גם היו באות לולא הימין ניכס לעצמו את הדיון. הרי הכל כאן מתואר מנקודת המבט הישראלית, והפלסטינים שמגיחים פה לרגע הם לא יותר מניצבים, קונוסים המחכים שנירה בהם; החטא שלנו והעונש שלנו, אבל לא קיימים בעצמם. אם שרת התרבות היתה חנין זועבי, היינו נקראים לחרם על הסרט בשל השתייכותו לז'אנר ה"יורים ובוכים". אז אם להשתמש שוב במושגים של רגב, מהו הקולנוע אם לא מבחן רורשאך אחד גדול, שכל אחד מפרש אותו בהתאם למטען שעמו הגיע מלכתחילה?
מה שבטוח, על "פוקסטרוט" עוד ידברו שנים, ואין ספק שתכניו יפרנסו שלל עבודות סמינר - כיוון שקצרה היריעה, לא התייחסנו לאספקטים רבים בו, למשל ההתייחסות שלו לשואה, לזיכרון שלה וליחסים בין הדור הראשון, השני והשלישי. קשה יהיה לשכוח את התסריט שלו, הבונה טרגדיה קשה מנשוא בשלוש מערכות וממלא אותה בכל כך הרבה רבדים, את תצוגת המשחק של ליאור אשכנזי, שרה אדלר וכל שחקני המשנה, את עבודת הבימוי הפנומנלית ובעיקר את המשפט היפהפה, הכל כך פשוט וכל כך כואב בסופו: "האושר מזה שיש לך ילד מובן מאליו, אבל הכאב שאין לך אותו יומיומי, בלתי נסבל".
כמו הפוקסטרוט, כך גם הריקוד שלנו עם המוות: בסוף אנחנו תמיד חוזרים לאותה נקודה. הוא לפנינו, אנחנו מאחוריו.