חוה אלברשטיין היא האישה שראתה הכל. היא עבדה עם הגדולים מכולם: עם אהוד מנור ונעמי שמר ומתי כספי ומשה וילנסקי ותרצה אתר ונחום היימן ומי לא. חלק לא מבוטל מאלו כבר לא נמצאים עמנו, ואלברשטיין ממשיכה ללקט שיתופי פעולה וכישרונות שיאתגרו אותה, כמו אריאל הורוביץ ושילה פרבר, שאנן סטריט וערן ויץ, תמיר מוסקט ועובד אפרת, ועוד רבים. בכל זאת, ההכרזה על המופע המשותף שלה עם שלומי שבן הייתה מסקרנת במיוחד. מראש צוין כי שבן נושא בתואר של מעבד מוזיקלי, ומכאן הדמיון כבר התחיל לעבוד: איך הוא יעצב גרסאות לשירים האהובים כל כך? משהו בעליצות של שבן, בחיבתו לקלאסיקות נושנות מחד ולעיבודים לא קונבנציונליים מאידך, נראה מתאים מאוד לשירים שאלברשטיין אספה עם השנים. מצד שני, מופע פסנתר רמז על מינימליזם יוצא דופן אפילו בהקשר של אלברשטיין, שעד כה נהגה להופיע לכל הפחות עם גיטרה. ללא הרכב מאחורה, לקולה של אלברשטיין ונוכחותה יהיה משקל גדול אפילו מהרגיל.
אתמול (מוצ"ש) הופיעו השניים בתיאטרון גשר בתל אביב. שבן התייצב כאן, כאמור, על תקן נושא הכלים. כמעט לא דיבר, כמעט לא שר, מבין היטב את מקומו ומשמעותו במופע הזה ובכלל לצד אלברשטיין (הוא אף התבדח על כך בהדרן כשאמר שיחד יש להם 80 אלבומים). שבן הוא פרפורמר כריזמטי בעצמו, ולכן לאיפוק שלו הייתה משמעות רבה והוא המחיש את הכבוד הרב שלו לקלאסיקות שבוצעו על הבמה ולאשה שנתנה להן חיים. מצד שני, היה גם נחמד אילו היה מאפשר לעצמו קצת יותר חופש כמבצע ומצטרף ליותר שירים. הוא הרי בכל זאת יותר מאשר רק פסנתרן מוכשר כשד.
ובכל זאת, זה יתרון גדול כשהסיידקיק הוא אחד המוזיקאים הוירטואוזים שפועלים בישראל. לשבן סגנון מובחן כשהוא מנגן סולו על הפסנתר, והתיאטרליות של נגינתו שירתה בעיקר את שירי המשחק של אלברשטיין: "לונדון" או "בלדה על סוס עם כתם על המצח". ובאמת, לאורך הערב נראה היה כאילו בשביל אלברשטיין זה הכל משחק וכיף אחד גדול. נראה היה שהיא נהנית מכל רגע, צוחקת ורוקדת ומשתעשעת ומעל הכל נינוחה על הבמה כמו לא היה לה מקום טבעי ממנו בעולם כולו.
רבות דובר כבר על כך שאלברשטיין היא אולי הקול שמלווה את העבר הישראלי, אבל היא לעולם אינה עוצרת: תמיד מחדשת, מחפשת כיוונים חדשים. כך גם המופע הזה שלח אותה לכמה מחוזות בלתי צפויים. טכנית, עם קריירה כל כך ארוכה ומגוונת אפשר להכין שמונה רשימות שירים שונות ועדיין יישארו קלאסיקות שלא ייכנסו, אבל שיתוף הפעולה הזה הן הפורמט מבוסס הפסנתר ונטול הגיטרות והן רוחו המשועשעת של המעבד המוזיקלי איפשר רשימת שירים באמת יוצאת דופן, הכוללת כמה וכמה שירים מהשנים האחרונות. "בוא המורה", "מנת קרב" ו"פנים אחרות"; כמה שירים נשכחים מהרפרטואר, כמו "שקיעה" של איציק מאנגר מ-1978 או השיר היידי "א-דודעלע" המיוחס לר' לוי יצחק מברדיצ'ב; ושני חידושים מצמררים שלדעתי אלברשטיין לא ביצעה בעבר מעולם: הקלאסיקה הוותיקה "חופשה באדום" של להקת הנח"ל (עמוס אטינגר וסשה ארגוב) ולצידה ביצוע בלתי צפוי ובלתי ייאמן ל"שקיעתה של הזריחה" של פורטיסחרוף.
"שקיעתה של הזריחה" הגיע אחרי השיר "שקיעה" ולפני "בוא המורה". אחרי תחילת ההופעה המשועשעת, הרצף הזה שהגיע לקראת סופה היה מלנכולי בהרבה. אולי היו אלה ניסויי הגרעין האחרונים של צפון קוריאה שהפכו את הפטרייה של פורטיס למוחשית מתמיד, אולי היה זה קולה ההולך ומצטרד של הזמרת, שרמז על שקיעה בלתי נמנעת הצפויה לכולנו. הביצוע המבריק הזה הדהים את הקהל, ולא בפעם האחרונה באותו ערב.
עוד רגע כזה הגיע בהדרן בביצוע שלו באמת חיכיתי כל הערב ביצוע בכורה חי של "תרגיל בהתעוררות". בניגוד להקלטה, זאת כמובן הייתה גרסת פסנתר. אל הביצוע הזה התנקזו כל הרגשות של הערב הכבוד ששבן רוחש לאלברשטיין, הדיאלוג ביניהם, המקום של השירים שלה ובני דורה בישראל של היום, חלקם במיתולוגיה הלאומית וגוויעתה של המיתולוגיה הזאת. "מתי בדיוק כל זה התרחש", שואלת אלברשטיין, ושבן עונה לה: "בזמן שכתבתם שירים"; ושוב: "ומה אתם, אם כבר מדברים? נותרו למי שזוכרים"; ולבסוף כשהיא שרה "אתה שובר את לבי, אני ממש לידך", ניתן היה לשמוע באולם עוד הרבה לבבות נשברים.
הערה אחת אחרונה: אחד מכוחותיו של הערב הייתה האווירה המיוחדת סביבו. זאת באמת הייתה חגיגה. אולי, באיזשהו מקום, הדבר קשור באופן בו "אלוהים שלי שמאחורי הברוש" מ"תפילת יום הולדת", הניגון "א דודעלע" וכמובן "שיר תשרי" הזכירו כי כי ההופעה מתקיימת לה במוצאי שבת, שהם גם מוצאי ראש השנה, וריח הימים הנוראים נישא באוויר. זאת תקופה בשנה שמעלה זיכרונות של בית, וצלילים של בית הם הצלילים של חוה אלברשטיין.
חוה אלברשטיין שלומי שבן יופיעו גם הערב בתיאטרון גשר בתל אביב.