אמיצים, ממכרים, מרגשים: 20 האלבומים הגדולים של שנת תשע"ז

המצעד השנתי של גלגלצ ו-וואלה! NEWS יוצא לדרך: מה יהיה שיר השנה? מי יהיו אנשי השנה במוזיקה? מי תהיה פריצת השנה? רק אתם מחליטים. המצעד בהנחיית דלית רצ'שטר ישודר ב-19 בספטמבר בגלגלצ ובמשדר מיוחד מהאולפן השקוף של וואלה! NEWS. דרגו עכשיו את המצעד ואולי תזכו בפרס מפנק במיוחד – שנה של הופעות חיות, מתנת "זאפה".

נתחיל בכך שהייתה שנה נהדרת. שנת תשע"ז האירה פנים למוזיקה הישראלית עם שלל אלבומים נהדרים, ואת הסקירה שלפניכם היה הפעם קשה במיוחד להכין ולכן המהדורה היא כפולה וכוללת 20 אלבומים. יצאו השנה, בפשטות, הרבה אלבומים ברמה גבוהה. אולי מעטים התעלו לדרגה של יצירות מופת, אבל רבים היו מפתיעים, מסעירים, מרגשים וחדשניים, בצליל ובתמליל.

הרשימה שלפניכם היא חלקית. יש כמה שמות שהשפיעו השנה עמוקות על המוזיקה הישראלית, אבל נעדרים ממנה, משום שאנחנו חיים בתקופת מעבר. הפופ הישראלי החדש, הצעיר, לא נמצא כאן פשוט משום שהוא עוד לא הוציא אלבום. סטטיק ובן אל תבורי, כפי הנראה התופעה המרכזית של השנה-שנתיים האחרונות, שייכים לדור שכבר לא בטוח בשביל מה צריך להוציא דיסקים, והם מעדיפים לשחרר מדי כמה חודשים שיר חדש ישירות ליוטיוב, בלי שזה יפגע להם במוניטין או בהצלחה. הרציונל של המדור הזה מעדיף אלבומים על סינגלים מכל מיני סיבות, ולכן המצעד אולי אינו משקף את מה שנחגג ברדיו.

הערה אחרונה, לפני שלב ה"איך X לא נכנס? הגזמת!", האלבומים שנכנסו הם אלו שנכתבה עליהם ביקורת פלוס מינוס מספטמבר הקודם עד ספטמבר הזה. טיפקס או דיקלה למשל, שייכים מבחינתי כבר לשנה שעברה. על כל פנים, הנה 20 האלבומים הגדולים של תשע"ז, או לפחות אלה שאני אהבתי במיוחד:

* לונא אבו נסאר – "מערבולת"
* אל המשורר – "שני אדונים בשלג: שירי ולדיסלב שלנגל מגטו * ורשה"
* קורין אלאל – "כאחד האדם"
* The Secret Sea – "Everest"
* עמיר בניון – "מילה ברוח"
* המסך הלבן – "המסך הלבן"
* יוני ליבנה – "הרופא לשבורי לב"
* נינט טייב – "Paper Parachute"
* יהלי סובול – "ריצות ארוכות"
* דניאל קיצ'לס – "הימים הבטוחים"

במשפט אחד: זה לא רק סיפור יפה על הרכב פאנק מיתולוגי שקם לחיים חד מתמיד, זה גם כיף טהור מהול בזעם בריא.

מן הביקורת: "פצצת פאנק וסקא חגיגית... שיש בה הכל מהכל: מחאה חברתית נגד גזענות, נגד מוסדות השלטון, ובעד כדורגל". (לביקורת המלאה).

השיר שחייבים לשמוע: "שלום של עניים".

במשפט אחד: כן! אחד האמנים המושמצים בתולדות המדור מצא סוף סוף כיוון נכון, הרבה בעזרת הפקה חכמה שהעלתה אותו בבת אחת כמה וכמה כיתות בבית הספר של המיינסטרים הישראלי.

מן הביקורת: "השיפור של עמדי ניכר כמעט בכל החזיתות. עכשיו הוא ממציא את עצמו מחדש בתור אמן מיינסטרים לגיטימי, ולפרקים אף חינני". (לביקורת המלאה).

השיר שחייבים לשמוע: "עד שיעלה היום הבא" .

במשפט אחד: קול ענק, מהזמרות המרשימות והאמיצות בישראל, חוצה גדרות ומלהטטת בעברית וערבית.

מן הביקורת: "באומץ ששמור למתי מעט בארץ המוזיקאים הפחדנים, החליטה הזמרת הערבייה להוציא את 'קצת שונה'... זה לא רק אמיץ ונדיר בשלל האגפים של המוזיקה הישראלית, זה היה כל כך חשוב באותה נקודת זמן, ולו רק על זה היא זכאית להערכה רבה... יש כאן מגוון של חומרים טובים, נשאר רק לתהות מתי תגיע הפריצה של הזמרת הגדולה הזאת קדימה". (לביקורת המלאה).

השיר שחייבים לשמוע: "קצת שונה".

במשפט אחד: יוצאת "ריו" מגשימה את ההבטחה באחד מאלבומי הבכורה המרתקים של השנים האחרונות, שכולו הזיית אינדי אפלה.

מן הביקורת: "אדרי רקחה אווירה אפלולית ושובבה לשירים האיטיים והשקטים שלה, לעתים מבוססים פסנתר ולעתים מבוססים מחשב, והתוצאה היא פסקול לילי מושלם למה שאתם לא עושים בלילה. פסקול – כי במקרה הזה גם אם בפני עצמם השירים אינם חד פעמיים, השלם גדול מאוד מסך חלקיו". (לביקורת המלאה).

השיר שחייבים לשמוע: "חדר חושך".

במשפט אחד: מלכת הגרוב המקומי חוזרת באלבום הטוב ביותר בקריירה שלה.

מן הביקורת: "האלבום הזה מחבר את כל הכישרונות שלה לרצף שעובד מההתחלה ממש עד הסוף. ההפקה של סאבו יושבת נפלא, והיא מצליחה להישמע חדה בכל סגנון וסגנון". (לביקורת המלאה).

השיר שחייבים לשמוע: "היכנע".

במשפט אחד: מסע אסוציאטיבי, קודר ומשעשע ובעיקר בלתי צפוי במחשבותיה של השחקנית המופלאה הזו.

מן הביקורת: "מופע משוכלל הבנוי על שחקנית כריזמטית אחת, שבראשה מתחוללת סערה של דימויים, חלומות, כעסים, חרדות ומתחים, מומצאים או שלא, שמלווים אותה בכל זמן. ההפקה של ויסלר גורמת להכל להישמע כמו הזיה אחת ארוכה, בעיקר סביב קלידים טורדי מנוחה ומוזיקה שנדמית אירונית לפרקים, מה שמרגיש לעתים כמו קברט שירד מהפסים ומשחק לכם בתוך הראש". (לביקורת המלאה).

השיר שחייבים לשמוע: "זה לא זה (מייל משחקנית צעירה)".

במשפט אחד: בזמן שהמתחרים מתבזים כדי להתחרות בצעירים, פרץ מוכיח שיש לו דרך וזהות ומציב את עצמו הרחק מהמתחרים.

מן הביקורת: "פרץ לקח את היתרונות המובהקים שלו - קול ענק, הגשה מדויקת וניסיון ככותב - ויצר אלבום שלא סופר כמעט את הילדים. אלבום שמציג אמן בשל, מוכשר ובטוח בעצמו, שלא צריך להתאמץ במרדף חסר סיכוי. כמכלול, 'בחור חדש' הוא אחד האלבומים הטובים והמגובשים שיצאו בשנים האחרונות בפופ המזרחי, שמעמיד אותו במקום אחר". (לביקורת המלאה).

השיר שחייבים לשמוע: "דהו האותיות".
https://www.youtube.com/watch?v=

במשפט אחד: התוצר הטרי ביותר ברשימה הוא הוכחה נוספת לכשרונות הבלתי נגמרים של רדא, כוכבת ששייכת לליגות אחרות לגמרי.

מן הביקורת: "אלבום נפלא ששומר על רמה גבוהה בכל הפרמטרים, ומוכיח שלא היה מדובר בהבלחה חד פעמית אלא בנכס למוזיקה הישראלית שכאן כדי להישאר" (לביקורת המלאה).

השיר שחייבים לשמוע: "Cry for Me".

במשפט אחד: גם בגיל 70, המלכה האם וגדולת הזמרות הישראליות בכל הזמנים לא מפסיקה להתחדש ולרגש, מתעסקת (גם) בעבר וצופה אל העתיד.

מן הביקורת: "את יום הולדתה אלברשטיין עם עוד אלבום משובח... הפעם היא משתפת באלבום שכולו לחנים של ערן ויץ, אחד הגיטריסטים והמעבדים המוכשרים שיש בסביבה, שגם הפיק עם עם עובד אפרת ואלברשטיין עיבדה במשותף עם שניהם, במה שנראה כמו עבודה של יחידה משותפת ומיומנת, שפועלת באופן טבעי מאוד" (לביקורת המלאה).

השיר שחייבים לשמוע: "בוא המורה".

במשפט אחד: אם היו כאן עוד שלושה שירים זה היה עמוק בתוך העשירייה: ב-13 דקות בלבד פייגלין קורעת מצחוק, נותנת בראש, ושוברת לב, כרגיל. מאמני הרוק הכי טובים שפועלים היום בארץ.

מן הביקורת: "הסיבה היחידה שאני לא מקשיב בלופים לאלבום החדש של אז"פ היא שהוא פשוט קצר מדי... זה מיני-אלבום אולפן שקלידים ותיכנותים נותנים לו אווירה של כמעט מסיבה. כמו תמיד, המסיבה הזאת היא תערובת של אנרגיה, הומור מופרע וכאב לב, ברוח של משבר גיל 30. כל מה שנחוץ". (לביקורת המלאה).

השיר שחייבים לשמוע: "ספורט".

במשפט אחד: חברת כנופיית "רימון" לשעבר חוזרת עם יצירה בלתי צפויה בעליל: אלבום קונספט ייחודי, רב משתתפים וסגנונות, על אהבה ואישיות בעתיד תאגידי עגום.

מן הביקורת: "הבחירה של כורם להתעסק בנושאים האלה מראה לא רק על חזון אמנותי נרחב, אלא גם על מחויבות ערכית מעוררת השראה. '2023' הוא בסופו של דבר ניסיון מרשים לצאת ממחוזות הרגילות אל מקום מאתגר יותר. זאת בוודאי היצירה המעניינת ביותר שקיבלנו מכורם אי פעם" (לביקורת המלאה).

השיר שחייבים לשמוע: נילי פינק שרה "אלף פעם".

במשפט אחד: מתחת למיטה של אבא של משה מסתתר עוד אלבום יפהפה של אביתר בנאי, טוב מקודמו וצלול כתמיד, וגם קצת אחר ממה שהכרנו.

מן הביקורת: "כמו תמונת נגטיב של האלבום הראשון שלו, פתאום אביתר בנאי מוצא יופי בכל... מדובר באותו עילוי ווקאלי, כותב משוכלל ואחד מהדמויות המרתקות במוזיקה הישראלית" (לביקורת המלאה).

השיר שחייבים לשמוע: "לשונות של אש".

במשפט אחד: מחווה מהפנטת שעושה חסד גם לזמרת הצרפתיה-יהודיה הגדולה ("הגבירה בחום") וגם לזמרת הישראלית התיאטרלית.

מן הביקורת: "הדבר המשמעותי כאן הוא הביצוע – משימה כמעט בלתי אפשרית שאליאב, בעצמה זמרת שאוהבת לשחק ולספר את שיריה, עומדת בה בגבורה מעוררת הערכה. תוך כדי שירת שטף מילים בלתי נגמר, היא מצליחה להישמע שנונה וחשופה, מרוחקת וצינית מצד אחד ופגיעה ואינטימית מצד שני. זה לא מובן מאליו בכלל, בוודאי כשהמקור כל כך עוצמתי" (לביקורת המלאה).

השיר שחייבים לשמוע: "ילדותי".

במשפט אחד: אחד המלחינים הייחודיים ביותר שפועלים כאן חוזר עם יצירה רוחנית במובן הכי נפלא של המילה, שמרחיבה את הלב והנפש.

מן הביקורת: "אלבום חדש ומשובח של המוזיקאי הוותיק עם האנסמבל שהוא מוביל כבר 12 שנה, שכולל כהרגלו תערובת של קטעים אינסטרומנטליים, שירי משוררים מכל מיני מקומות (בין היתר של סמי שלום שטרית, פרננדו פסואה, ביאליק ואחרים) והרבה טוב טעם" (לשיחה עם שם טוב לוי לרגל צאת האלבום).

השיר שחייבים לשמוע: "התרגעות".

במשפט אחד: שני ענקי הרוק הישראלי חברו יחד להגשים חלום בן יותר מעשור, וחזרו עם פרויקט עשיר ומגוון שכולו אהבה לאוצרות שירת הלדינו.

מן הביקורת: "זה אלבום שצריך לקרוא. צריך לצלול אליו, עם הספרון המצורף, עם המילים. בהאזנה חולפת הוא נשמע מבולגן, כמעט מעצבן. לעומת זאת, בקריאה מתגלה כל היופי של עולם שירי הלדינו, כל הקשר בין היוצרים ליצירה, כל בחירה תרגומית וכל עיבוד משוכלל. כך השירים עצמם נחשפים כרשת של משמעויות וסמלים, בחירות ערכיות ותרבותיות, כפנטזיית-ילדות שגדלים מעליה רבדים רבדים של אמנים ותיקים בתוך העשור השישי והשביעי לחייהם". (לביקורת המלאה).

השיר שחייבים לשמוע: "הסירנה".

במשפט אחד: אחד הכוכבים של האינדי הישראלי משתכלל והולך מאלבום לאלבום, והפעם הוא מוציא תחת ידיו כמה מהשירים היפים של השנה, כרגיל תוך חיבור, אירוני לעתים, בין מנגינות מימים אחרים ומציאות עכשווית.

מן הביקורת: "מעט מוזר לסכם אלבום כמו של עדר משום שהוא כאוטי מאוד... באחד השירים הוא שר 'והחיטה צומחת שוב / אולי זה כל מה שחשוב', והחיבור בין סיסמת השכול הדרמטית וההערה הסתמית לאחריה מייצגת הרבה מהאווירה באלבום: השמרנים שוב בשלטון אז לפחות נעשה שמח... התמהיל של כלי נשיפה דומיננטיים, הפקה בטעם של פעם והקול הייחודי של עדר, עובד יופי גם הפעם... נזכיר כאן רק עוד שיר אחד – 'שיר לאמא' – קלאסיקה מיידית והרבה בזכות קולות הרקע של דניאלה ספקטור, איה כורם ודורון טלמון. השיר הזה הוא בדיוק מה שהייתי רוצה עוד מאלון עדר". (לביקורת המלאה).

השיר שחייבים לשמוע: "שיר לאמא".

במשפט אחד: הזמר הכי טוב שיש לפופ הישראלי להציע היום, מפלס לעצמו את הדרך לעלות אפילו יותר גבוה.

מן הביקורת: "כבר לא פוטנציאל, כבר לא ילד פלא, כבר לא נישה בז'אנר – הדבר האמיתי. מה מבדיל אותו מאחרים? חותמת קול ייחודית, בחירת חומרים חכמה, כריזמה נשפכת וגם זהות שלא מתביישת בגיל שלה – זמר בן 23 שלא שר (רק) בלדות של בני 40, אלא גם שירים שמחים ואפילו קצת נועזים בשביל המיינסטרים הישראלי. כמו שאני רואה את זה, ב'אחרי כל השנים' עומר אדם הוא זמר שהביא לשלמות את מגוון היכולות שלו בזירה הנחמדה של הפופ הישראלי" (לביקורת המלאה).

השיר שחייבים לשמוע: "פוליטיקה וסקס".

במשפט אחד: האלבום השלישי של גדג' משלים את טרילוגיית הגדילה והצמיחה שלו, וגם עכשיו זה הדבר הכי חכם, נוקב ורגיש בסביבה.

מן הביקורת: "האלבום 'שרף אורנים' הוא קריאה של אדם שהתעייף מלהילחם בכל השדים שלו ומנסה להקים בית יציב... סימני השאלה החליפו את סימני הקריאה, ועכשיו יש להם מקום משלהם... אנחנו מקבלים כאן אביב גדג' שונה מזה שהכרנו באלבומים הקודמים שלו, שונה ואחר. אבל זה חלק מאותו הסיפור: 'שרף אורנים' הוא הפרק הסוגר של טרילוגיית הסולו שהתחילה ב'תפילה ליחיד' האקספלוסיבי, ונמשכה ב'ילדים של מהגרים' המופתי. והסיפור כולו הוא סיפור קלאסי: צעקה של אדם בודד, הוא היחיד, שהופך לזעקה של דור שלם, דור הילדים של המהגרים, ומסתיימת בהתחלה של גאולה והתבגרות, של פתרון פרטי, של יחד" (לביקורת המלאה).

השיר שחייבים לשמוע: "כאבי גדילה".

במשפט אחד: האלבום שהפך את נצ'י נצ' מדמות בולטת בגל החדש של ההיפ הופ בישראל לאחד האמנים הכי משמעותיים שפועלים היום בישראל.

מן הביקורת: "זה אלבום קשה, מדכדך, שבו הוא זורק חרא על כולם, כולל על עצמו, מהשיר הראשון ממש. זאת בחירה אמיצה, ממש לא מובנת מאליה, של אמן אמיץ... הדור הזה זקוק לקול משלו – וכאן נצ'י נצ' צלול, תקיף, ישיר וישר כמו שאולי אף מוזיקאי מבני דורו ומעמדו בארץ לא היה. גם הסאונד הרבה פחות קומוניקטיבי, כמעט במכוון. הוא משלם על זה בלהיטים אבל מרוויח אינטגריטי וקהל נאמן ומוכח שממשיך ללכת אחריו בכל זאת" (לביקורת המלאה).

השיר שחייבים לשמוע: "כל הזמן הזה".

בכמה משפטים: הם שותפים לאותו הרכב (המופע של ויקטור ג'קסון) ולאותו מופע קאלט ("העיר הזאת"). הם חולקים אותו מפיק מוזיקלי (איציק פצצתי, השותף גם הוא לאותם הרכבים). שניהם מלהטטים במילים, שרים מטא-שירים במטא-ראפ, תוהים על העברית ועל הישראליות ולעזאזל – זה הכל נשמע מדהים. הם מייצגים את הדברים הכי טובים שיצאו מתופעת הפואטרי סלאם, ורק אותם. יש להם מה להגיד, ויש להם איך להגיד, ויש להם איך לגרום לכם לרקוד ולצחוק ואפילו להתעצבן. אין אלבומים שנהניתי להקשיב להם יותר השנה. פדרו גראס (עמית אולמן) הוא המשורר השרמנטי, ג'ימבו ג'יי (עומר הברון) הוא הסטלן המהורהר. ביחד אלו אלבומי שנת תשע"ז של המדור "קשוב מאוד".

מן הביקורת: "ג'ימבו ג'יי האיש שיקרע אותך מצחוק ונמנע לחלוטין מחשיבות עצמית. הברון אחראי על אלבום שכולו כיף טהור, פצצות גרוב-רוק ורימוני מילים, תענוג אחרי תענוג. אני אוהב את ככל השירים בו במידה כמעט שווה: בכל אחד מהם יש לפחות בדיחה טובה אחת, לפחות משחק מילים מצוין אחד, לפחות נקודה אחת למחשבה שעלתה, ולפחות רגע אחד שבו רציתי לקום ולרקוד. הלוואי על 90 אחוז מאלבומי הבכורה שיוצאים בישראל המקוריות והכוח שיש מאחורי ג'ימבו ג'יי". (לביקורת המלאה).

פדרו גראס הוא אחד הכותבים השנונים היום במוזיקה הישראלית, אבל זאת לא שנינות שבאה על חשבון תוכן, ולא על חשבון כריזמה או תשוקה – וזה מה שעושה את האלבום שלו לכל כך מענג. כל שיר כאן מלא בתשוקה, למעשה, למילה, לאישה. ההפקה היא של איציק פצצתי, קומנדו מוזיקלי של איש אחד, שמאפשר למילים של פדרו גראס לעלות אל מעבר לחרוזים ולשבלונות המוכרות של ההיפ הופ הישראלי, בין אם מדובר בעיבוד רוק אינטנסיבי או עיבוד לצ'לו נוגה. החבורה הזאת נותנת תקווה בעולם שכולו זמרים שלא שרים על כלום בנוסחאות משמימות" (לביקורת המלאה).

שיר השנה שלי: "שיר לאמא" – אלון עדר
ציון לשבח בקטגוריה זו: "ספורט" – איה זהבי פייגלין
חידוש השנה: "שיר ארץ" - נצ'י נצ'
השיר הגרוע של השנה: "דור הסתלבט" – נתן גושן
האלבום הגרוע של השנה: התקווה 6 – "הכל עוד לפניי"
ציון לשבח בקטגורייה זו: שלום חנוך – "זום"