פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תרגיעו: 5 דברים שלמדנו מלארי דיוויד

      האיש ששונא לכתוב אבל עשה מזה כמעט מיליארד דולר חוזר עם עונה חדשה של סדרת הקאלט "תרגיע". לרגל המאורע, החלטנו לחזור לחמישה שיעורים לחיים שאפשר ללמוד מהאיש שהמציא את "סיינפלד", ואז הצליח לעשות סדרה אפילו יותר מצחיקה

      לארי דיוויד, תרגיע עונה 9 (יח"צ)
      ראש לקירחים. לארי דיוויד (צילום: יח"צ)

      "האירוניה הגדולה היא שאני שונא לכתוב. שום דבר לא גורם לי להירדם מהר יותר מאשר להרים עט. אני לא רק שונא לכתוב תכניות טלוויזיה, אני שונא את כל סוגי הכתיבה. מכתבי המלצה, מכתבי תודה, מכתבי אישור לבית הספר של הבת שלי, מכתבי ניחומים… אלה הכי גרועים. אני מעדיף לפוצץ לעצמי את הראש ולגרום לאנשים לכתוב מכתבי ניחומים עליי מאשר לכתוב כאלה… וכמובן, הנאום הזה".
      (לארי דיוויד, נאום הקבלה של פרס "לורל" למפעל חיים מאיגוד התסריטאים האמריקני)

      זה לא היה בזכות הפרצוף היפה שלו או הקסם האישי שפיזר לכל עבר, לארי דיוויד הפך למי שהוא באמצעות המילים שלו. בשיאו, כך נטען במגזין פורבס, היה שווה 800 מיליון דולר – עד שהפסיד חצי מהסכום בהסכם הגירושין. הוא כתב 56 פרקים של "סיינפלד", הקומדיה הטלוויזיונית המצליחה ואחת האהובות ביותר בכל הזמנים, אם לא האהובה מכולן. המילים שכתב לא רק הפכו אותו לאיש עשיר הרבה יותר מרוב הכוכבים של הוליווד, אלא גם גרמו לו להבין את כוחן של המילים, וכמה קל גם לבטל את הכוח הזה.

      במהלך שנותיו ככותב ומופיע, למדנו מלארי דיוויד המון. ראיית הרנטגן הייחודית שלו על תהליכים חברתיים הפכה אותו מדמות שולית בעולם הקומדיה של האייטיז למנהיג של כת בלתי נראית. כולנו זקוקים לאיזשהו דבר להישען עליו, בין אם אנחנו דתיים, מסורתיים או אפיקורסים מוחלטים - ואם "סיינפלד" הוא התנ"ך של הקומדיה, אז "תרגיע" היא הברית החדשה. ספר ההוראות המדויק להתנהגות אנושית בסיסית בחברה בה כולנו חיים. לארי דיוויד הוא האפיפיור של הדת החדשה הזאת. אלה חמישה דברים שלמדנו ממנו.

      לארי דיוויד, תרגיע עונה 9 (יח"צ)
      יש לו כוח בידיים. לארי דיוויד (צילום: יח"צ)

      למילים יש המון כוח, אבל הן חסרות משמעות

      "זיין אותי חתיכת יהודי מזדיין! חזיר ציוני! כובש מזדיין! תכבוש את זה! אני הולכת לזיין את היהדות ממך! אתה רוצה לזיין אותי כמו שישראל מזיינת את הארץ שלי? זיין אותי כמו שישראל מזיינת את העם שלי! תראה לי את הארץ המובטחת חתיכת מזדיין חסר עורלה!"
      (בת הזוג הפלסטינית של לארי דיוויד באמצע סקס, "תרגיע")

      לארי דיוויד התחיל לעסוק בקומדיה בניו יורק של סוף שנות השבעים, תקופה שיכולה להיזכר בדיעבד כתור הזהב של הקומדיה האמריקנית. ג'ורג' קרלין כבר סיים לזקק את התהליך הבלשני שהביא אותו לקרב משפטי על הזכות להשתמש ב"שבע המילים שאסור להגיד בטלוויזיה", בעוד ריצ'רד פריור, המלך הבלתי מעורער של הסטנדאפ באותם ימים, הודיע שהוא מפסיק להשתמש במילה "ניגר" כדי לתאר אנשים שחורים. אלה היו שתי גישות הפוכות לגמרי לאותה המחשבה - למילים יש המון כוח מצד אחד, ומצד שני בשורה התחתונה מילים הן רק מילים - אוסף של עיצורים והברות - ורק הקונטקסט בו אנחנו משתמשים במילים הוא מה שקובע. לארי דיוויד מצליח להדגים את שתי הגישות בו זמנית בכתיבתו לאורך השנים.

      נדרשו לדיוויד כמה שנים כדי להתאים את עצמו לעולם החדש שנבנה סביבו. בתחילת הדרך הקומדיה שלו התבססה בעיקר על הומור אינטליגנטי, אך הושפעה משנאת האדם הכנה שלו. בהופעות הסטנד-אפ שלו הוא נטש את הבמה אחרי כמה דקות לא פעם ולא פעמיים, מכיוון שלדעתו, הקהל לא היה מספיק חכם בשביל ההומור שלו. ייקח לו זמן להבין שהקהל לא מחפש רק מישהו שינבח עליו ויגיד לו למה הוא לא בסדר, ובכלל לא משנה כמה הדמות מצחיקה או כמה שהמילים שלה מושחזות ומשעשעות - הוא צריך גם להזדהות עם הדמות המצחיקה. וזה בדיוק מה שהוא הצליח להביא לידי אמנות ב"סיינפלד", שם השכיל לפזר את המיזנתרופיה שלו על ארבע דמויות אנושיות להפליא - וגרם לנושאים כל כך שנויים במחלקות כמו פוביה חברתית ושנאת אדם להיראות כמו משהו חביב. בידור לכל המשפחה של ממש.

      כשניגש לכתוב את העונה הרביעית של "סיינפלד", רגע לפני שהסדרה תהפוך מסדרת שוליים עם קהל צופים קטן לפצצת רייטינג ומסחטת כסף מפלצתית - היה לו רעיון לפרק בו ארבעת גיבורי הסדרה עושים בינם לבין עצמם תחרות לגבי מי יכול להחזיק הכי הרבה זמן בלי לאונן. צריך להבין, עד שנת 1992 אף תוכנית טלוויזיה לא התייחסה לנושא הזה בשום דרך, זה היה טאבו שלא היה עובר אפילו בערוצי הכבלים - שלא לדבר על רשת ארצית שמרנית כמו NBC. אלא שדיוויד הצליח לעשות את הבלתי אפשרי וכתב פרק שלם על אוננות בלי להזכיר את המילה עצמה בשום שלב, ורק ליהטט סביב הנושא בעזרת רמיזות, ביניהן התיאור הגאוני שהפך למטבע לשון: "אני עדיין השליט של המרחב שלי" (באנגלית זה נשמע יותר טוב). הכתיבה של דיוויד גרמה לפרק על נושא בעל רגישות נפיצה כל כך לעבור בקלות מתחת לרדאר. כולם הבינו בדיוק למה התכוון המשורר, בלי שהיה צריך להאכיל את הצופים שלו בכפית. הפרק "התחרות" זיכה אותו בפרס האמי על כתיבת התסריט, ובפרס מטעם איגוד התסריטאים האמריקני - אך לא פחות חשוב, הוא הפך את "סיינפלד" מסדרת קאלט עם קהל עוקבים קטן ליצירה עם הכרה בינלאומית. זו הייתה סגירת מעגל מושלמת לקומיקאי שכעס כל כך על הקהל שלא הבין את הבדיחות שלו כסטנדאפיסט כי היו מתוחכמות מדי לשיטתו.

      המעבר של לארי דיוויד ל-HBO עם "תרגיע" פתח את הדלת לדיוויד להשתעשע הרבה יותר עם ענייני שפה ומילים. בעוד ב-NBC הוא היה צריך להתפתל סביב נושאים כמו סקס, דת או פוליטיקה, ברשת הכבלים העשירה נתנו לו יד חופשית להתפרע - ואוי, איך שהוא נהנה מהיד החופשית הזאת. למעשה, הסצנה הראשונה בפרק הראשון של הסדרה שכולם קיוו שתהיה "הסיינפלד החדשה" מצאה את לארי דיוויד יושב על ספה, מביט על אזור החלציים שלו, ותוהה בקול אם המכנסיים שלו גורמים לאיבר המין שלו להיראות זקור - ואם כן, האם זה כל כך נורא שכולם יחשבו שיש לו זקפה כל הזמן. בסצנה השנייה הוא מכנה את אשתו "היטלר" וכמעט גורם לשני יהודים קשישים לחטוף התקף לב. כאמור, אלה היו רק שלוש הדקות הראשונות של הסדרה, שהשבוע מתחילה את העונה התשיעית שלה. מכאן זה לא הפך להיות מעודן יותר.

      למילים אין משמעות מבחינת לארי דיוויד, אבל הוא מודע לכוח שיש להן. באחד מהקטעים המבריקים של סרט הטלוויזיה שלו "מחק היסטוריה" ב-HBO, הוא מתנצל בפני הבוס שלו לשעבר, שמגולם על ידי ג'ון האם. כשזה האחרון מסרב לקבל את ההתנצלות שלו מכיוון שלטענתו היא לא כנה, דיוויד מיתמם: "התנצלות לא אמורה להיות כנה, מה שחשוב זה להגיד את המילים". ברגע הקטן הזה נחשפת כל הערמומיות של לארי דיוויד - מדובר באמן של מילים, שיודע את הסוד הגדול ביותר - אם למילים אין משמעות, אז אפשר להשתמש בהן בצורה מניפולטיבית כדי להשיג קצת חיוכים וצחוקים - וגם כדי לזעזע. בקטע אחר ב"תרגיע" הוא מסביר שלפעמים שקר הוא עניין של נימוס וכבוד, עדיף להגיד מילים שאתה יודע שאינן כנות מאשר לומר את האמת ולפגוע. הרי בסופו של דבר – אלה רק מילים.

      ההבנה שמילים הן סך הכל רצף של אותיות שחררה את דיוויד לחצות כמה גבולות שאף אחד אחר לא חשב לחצות לפני (ופתח את הדלת לקומיקאים אחרים ללכת בעקבותיו). לכן הוא לא יתבייש להציב ניצול שואה (Holocaust Survivor) מול מתמודד בתוכנית הריאליטי "הישרדות" (Survivor). בראיון לעורך מגזין הניו יורקר, דיוויד רמניק, הוא סיפר שברגע שחשב על הרעיון של להציב פליט ריאליטי בתחרות מול ניצול שואה הוא רץ לכתוב את הפרק ולצלם את התוכנית, כי פחד שמישהו יחשוב על הרעיון לפניו ויגנוב לו את הבדיחה. אלא שסביר להניח שאין אף יוצר טלוויזיה בעולם שהיה שוקל בכלל לעשות פרק כזה לפני לארי דיוויד. זאת גם הסיבה שהמילה "ניגר", המילה הכי טעונה בהיסטוריה של השפה כנראה, נאמרה יותר מפעם אחת על ידי דיוויד עצמו במהלך התוכנית.

      אבל את "הזלזול" של לארי דיוויד במילה הכתובה אפשר למצוא בעובדה הפשוטה שאת סדרת המופת "תרגיע" אף אחד לא באמת כותב והתסריט מאולתר כמעט לחלוטין. לארי דיוויד מציג בפני השחקנים את הסיפור, מסביר להם מה אמור להתחולל בכל סצנה, אבל הדיאלוגים עצמם מאולתרים על המקום על ידי הקאסט המוכשר, שמורכב ברובו מסטנדאפיסטים שיודעים להבריק במהירות - ולא במקרה.

      מתוך "תרגיע 5" (יח"צ)
      איך לא הזמינה לחתונה? שריל היינז, "תרגיע" (צילום: יח"צ)

      צ'כוב זה פאסה, מירי רגב פספסה לגמרי גם את לארי דיוויד

      "הו, אני באמת שונא את עצמי - אבל אין לזה שום קשר לזה שאני יהודי"
      (לארי דיוויד עונה ליהודי עצבני שמאשים אותו באוטו-אנטישמיות, "תרגיע")

      תזכורת למי שבמקרה לא חי על הפלנטה הזאת בחודש האחרון: לפי שרת התרבות, הסרט "פוקסטרוט" עטור הפרסים של שמוליק מעוז עושה שם רע לישראל בעולם בגלל שהוא מציג סצנה בדיונית לחלוטין במסגרת פיצ'ר עלילתי. לא מעט מסכימים איתה, מימין וגם משמאל, והאמת שאפשר להבין אותם. קשה לנתק את החיים האמיתיים מאיך שהם מוצגים על המסך, גם כשאתה מבין שמדובר רק בדמויות בסרט שמגולמות על ידי שחקנים מקצועיים.

      לארי דיוויד לקח את אותה בעיה אנושית כל כך - והגביר אותה ל-11. ב"סיינפלד" המיתולוגית הדמות הראשית הייתה ג'רי סיינפלד עצמו, שגילם סטנדאפיסט מצליח שמקבל הצעה לכתוב סיטקום ל-NBC, ואז הוא והחבר הקירח שלו הולכים וכותבים "תכנית על כלום" ביחד, ובתכנית הזאת ג'רי סיינפלד יגלם את עצמו. ובכל זאת, למרות ההקבלה הבוטה לחיים האמיתיים, "סיינפלד" הזכירה לצופה ללא הפסקה שהוא צופה בסדרת טלוויזיה בעזרת צחוקים מוקלטים ברקע, עלילות מופרכות, דמויות מוקצנות, יציאה לפרסומות וכו'. אף אחד לא טעה לחשוב שהדמות הטלוויזיונית של ג'רי סיינפלד מייצגת באופן מוחלט את האישיות של סיינפלד השחקן. לעומת זאת, בסדרה "תרגיע", לארי דיוויד מגלם את עצמו בתוך פורמט מוקומנטרי מאולתר, דבר שגורם לאלמנט של אשליה אצל הצופה, שמאמין שאלה הם החיים האמיתיים של דיוויד.

      לא רק הצופים התבלבלו. שריל היינז, שמשחקת את גרושתו של דיוויד בסדרה, סיפרה שלאחר שהעונה הראשונה עלתה ב-HBO היא קיבלה טלפונים מחברים שכעסו עליה כי לא הזמינה אותם לחתונה עם לארי. דיוויד הבין שחלק מכוחה של הסדרה היא הפסאודו-ריאליזם שלה, ולכן דאג לטפח את האשליה בכך ששמר על הדמות הטלוויזיונית שלו בסנכרון עם האישיות האמיתית שלו. כך, לדוגמה, לאחר שדיוויד התגרש מאשתו - גם דמותו ב"תרגיע" התגרשה.

      קאסט סיינפלד מתארח בעונה השביעית של תרגיע, ג'רי סיינפלד, ג'וליה לואי-דרייפוס, ג'ורג' אלכסנדר, מייקל ריצ'רדס, לארי דיוויד (יח"צ)
      קאסט "סיינפלד" מתארח בעונה השביעית של "תרגיע" (צילום: יח"צ)

      בעוד סיינפלד הטלוויזיוני היה מיזנתרופ אגוצנטרי שלא מסוגל לשמור על מערכת יחסית יציבה והטיף לחיים נהנתנים וחומריים עם תזונה שמבוססת על דגני בוקר - במציאות ג'רי סיינפלד הוא אדם רוחני ששומר על אורח חיים בריא, מתרגל במשך עשרות שנים מדיטציה טרנסנדנטלית, תורם מהונו העצום למען ילדים ממשפחות עניות ואב לשלושה ילדים. למעשה, דמותו הטלוויזיונית של סיינפלד הזכירה יותר את לארי דיוויד האמיתי מאשר את סיינפלד האמיתי.

      ובכל זאת, יש הבדל. "הדמות היא הגרסה שלי לסופרמן. היא בעצם אני, אבל אין סיכוי שהייתי יכול באמת להתנהג ככה", הבהיר דיוויד עצמו בראיון למגזין "רולינג סטון" ב-2011, "אם זה היה תלוי בי, ככה הייתי מתנהג כל הזמן, אבל זה לא אפשרי. אנחנו עושים כל הזמן דברים שאנחנו לא רוצים לעשות, אנחנו אף פעם לא אומרים את מה שאנחנו באמת מרגישים, אז הדמות בסדרה מתנהגת כפי שהייתי רוצה להתנהג בעולם אידיאלי. משוגע ככל שהאדם הזה יכול להיות, אני יכול להיכנס לנעליים שלו ממש עכשיו - אבל בטח יעצרו אותי, או שירביצו לי או משהו". בקיצור, לא מן הנמנע שמירי רגב צודקת: לפעמים יוצרים כותבים את המציאות שלהם בצורה האידיאלית שהם היו רוצים לראות את עצמם, ולא כפי שהם באמת.

      תרגיע, לארי דיוויד (יח"צ)
      מתנהג בסדרה כפי שהיה רוצה בעולם אידיאלי. לארי דיוויד (צילום: יח"צ9

      אף אחד לא רוצה לגמור לבד

      "לנצח? חשבתי שזה נגמר במוות… לא ידעתי שאנחנו ממשיכים אל העולם הבא ביחד. זה לא מה שאומרים? 'עד שהמוות יפריד בינינו', לא? אני מניח שחשבתי ש'בנצח' אני אהיה רווק... אני מבטיח לאהוב אותך עד סוף ימיי. עד היום שאני אמות. אני אוהב אותך - עד המוות. זה דבר די טוב, לא להרבה נשים יש את זה. מעכשיו עד היום שאני אמות לא אהיה עם אף אישה אחרת. עד המוות. מי יודע מה יבוא אחרי המוות".
      (לארי דיוויד מחדש את נדרי הנישואין שלו, "תרגיע")

      הדמויות של לארי דיוויד תמיד מעדיפות את הלבד. ב"סיינפלד" היה את ג'רי הרווק הנצחי שיכול היה לאהוב רק את עצמו, ג'ורג' הנוירוטי שהדבר היחיד שהלך לו כמו שצריך בסדרה זה העובדה שהארוסה שלו מתה לפני החתונה, קריימר שהייתה לו אידיאולוגיה ברורה נגד נישואין ("אלה בתי כלא שאנחנו יוצרים לעצמנו") ואיליין שהגבר האידיאלי שלה הוא מישהו ששווה להשתמש בשבילו באמצעי הגנה ("ראוי לספוג").

      אלא שהדמויות שדיוויד עצמו מגלם חושפות צד אחר שלו. צד ריקני שחושש מהבדידות הבלתי נמנעת מעצם היחס שלו לסביבה. הוא שונא אנשים, אבל רק כאלה שהוא מכיר. עם זרים אין לו בעיה. לא צריך תואר בפסיכולוגיה כדי להבין שהבעיה היא עם עצמו, הוא מפחד שברגע שהוא חושף את האני-האמיתי שלו הזרים מפסיקים להיות סתם אנשים, והופכים להיות מבקרים שלו. לא פלא שלארוחת ליל הסדר שהוא מארח בביתו יחד עם כל האנשים הקרובים אליו הוא מבקש להזמין עבריין מין מורשע, מכיוון שהעבריין אוטומטית הופך להיות האיש הכי שנוא בחדר והעליונות המוסרית שלו עליו אינה מוטלת בספק.

      האופן הכי מובהק בו לארי דיוויד מסביר את משנתו האמביוולנטית בעניין מוצגת במחזה "דג בחשיכה" שהציג לפני שנתיים בברודווי, שם בחור שחווה גירושין קשים מסביר שהוא מעוניין להתחתן שוב כי "אני לא רוצה למות לבד. אני רוצה לחיות לבד, אבל אני לא רוצה למות לבד".

      קרחת זה משהו שצריך לשאת בגאווה

      "אני יכול לקרוא לך 'קירח'. זה כמו ששחורים יכולים לקרוא אחד לשני 'ניגר'"
      (לארי דיוויד לעורך דין של גרושתו, "תרגיע")

      האובססיה של לארי דיוויד כלפי הדבר שגדל לרובנו מהראש בגיל מסוים, ולחלקנו מתחיל לנשור מהראש בגיל אחר, לא יודעת שובע. הוא יותר קירח מאשר יהודי, הוא יותר קירח מאשר קומיקאי, הוא יותר קירח מאשר עשיר. הקרחת שלו בהרבה מובנים היא מה שמגדירה אותו - הוא מרגיש חלק מקהילה עם קירחים (לא כולל אנשים שבוחרים לעשות קרחת מטעמי אופנה, הם גרועים בעיניו יותר מאשר בעלי השיער) ובמידת הצורך, הוא יפלה לטובה קירחים על פני בעלי שיער מכיוון שלטענתו קירחים סובלים מאפליה לרעה חוצת מגזרים.

      "הדבר שאני הכי גאה שעשיתי בחיים שלי", הוא כתב במאמר לניו יורק טיימס, "זה איך שהתאמתי את עצמי להקרחה שלי. אני קירח מוחצן. בלי פיאות, בלי כובעים, בלי שיער פנים. בלי כיסוי ובלי בושה. אני חלק ממיעוט הולך וקטן של מקריחים שבחרו להתמודד עם המצב בכך שהם לא עושים כלום".

      הדמויות של לארי דיוויד מוצגות תמיד בתור שטחיות. מאוד שטחיות אפילו. הנשים שג'רי, ג'ורג' וקריימר יצאו איתן בסיינפלד תמיד היו יפות. גם איליין מעולם לא יצאה עם בחור שלא עונה על אידיאל היופי הגברי של העולם המערבי. אבל ב"תרגיע" הדבר הוקצן, בדומה לסרטיו של וודי אלן - גם כאן קשה להאמין כמה האיש המבוגר עם הקרחת חווה כל כך הרבה הצלחות עם נשים כל כך יפות, חלקן כוכבות קולנוע מוכרות (לא מפתיע אגב, שוודי אלן בחר בלארי דיוויד לשחק בתפקיד הראשי בסרט "מה שעובד"). מאחורי השטחיות הזאת יש אג'נדה שלמה, שמבוססת גם היא על הקרחת של לארי. "קראנו את הסקרים, לפיהם 75% מהנשים אומרות שהן לא ייצאו לדייט עם גבר קירח. בגלל זה כשאנחנו רואים אישה עם גבר קירח - אנחנו מבינים שמדובר באישה עם עומק", הסביר לטיימס, "בגלל זה אנחנו חייבים שיהיה לנו קצת יותר להציע מאשר הגבר עם השיער. אנחנו חייבים להתלבש קצת יותר טוב, להרוויח קצת יותר כסף, לפזר יותר קסם אישי - רק כדי להתחרות עם אנשי השיער. ואנחנו עושים את זה. תעשו לעצמכם טובה, תנהלו שיחה עם גבר קירח מתישהו. לכו על זה. תגידו לי אחר כך אם היום שלכם לא היה קצת יותר עשיר בזכות העובדה ששהיתם בחברת איש קירח".

      בעוד לא ברור כמה "הגזענות" לכאורה של לארי דיוויד כלפי קירחים אכן באה לידי ביטוי בחיים האמיתיים שלו או שמדובר בהומור עצמי נטו, דמותו הטלוויזיונית כבר הספיקה להפוך למין דמות מופת לגברים מקריחים בכל העולם. בין אם הוא רציני או לא, הוא נותן תקווה להרבה אנשים שמוצאים שיערות במקלחת מדי בוקר. "יש לי תיאוריה, שהגבר הקירח הוא מאהב טוב יותר", הוא סיכם באותו מאמר, "קודם כל יש את אפקט ההערכה. הגבר הקירח כל כך נלהב להיות במיטה עם אישה שהוא יעשה הכל, ובהתלהבות עצומה. וכמובן יש את עניין הטסטוסטרון. יש לנו אותו בכמויות. בגלל זה אנחנו קירחים מלכתחילה".

      מתוך "תרגיע 5" (יח"צ)
      התסריט מאולתר. לארי דיוויד וג'ף גרלין, "תרגיע" (צילום: יח"צ)

      צריך לכבד עץ

      "אני מכבד עצים. אני מוקיר עצים. אני מעריך עצים… אני לא מפלה בין עצים. אני מכבד את כל העצים - אורן, אגוז, אלון, הכל"
      (לארי דיוויד, לאחר שהואשם בכך שהשאיר כוס ללא תחתית על שולחן עץ, "תרגיע")

      כל העולם חיכה לאיחוד המדובר של "סיינפלד", אחת מתוכניות הטלוויזיה האהובות בהיסטוריה - ואז לארי דיוויד הפך את "פרק האיחוד" לפיאסקו בה כוכבי הסדרה לשעבר רבים על כמה הם מכבדים או לא מכבדים עצים. זו הייתה הדרך המושלמת של דיוויד להראות כמה לא אכפת לו מהרצון של אנשים לראות את הסדרה שהניבה לו מאות מיליוני דולרים חוזרת למסך ועל הדרך הוכיח ש"תרגיע" לא נופלת בכלום מ"סיינפלד", אם לא מתעלה עליה. אבל ברצינות, שימו תחתית - אי אפשר לסמוך על מישהו שלא מכבד עץ.


      העונה התשיעית של "תרגיע" עולה בצמוד לארה"ב ב-HOT, yes וסלקום TV