צילה הענק של ענבל פרלמוטר מרחף על הרוק בישראל כבר 20 שנה. מכשפה, אייקון נדיר, פורצת דרך, פצצת כריזמה שהספיקה כל כך הרבה ולא הספיקה כמעט כלום. היא גיבורה של מעריצים אינספור ובהם גם דור חדש של מוזיקאים צעירים שהחלו לפעול הרבה אחרי שכבר לא הייתה בין החיים.
חברותיה ללהקת המכשפות יפעת נץ ויעל כהן, ואמנים חברים ושותפים כמו קורין אלאל, ערן צור, רם אוריון והרבה אחרים השתתפו בערבים שנערכו לזכרה, בתחילה מדי שנה, ולאחר מכן לעתים רחוקות יותר. בשלב מסוים הועלו מופעים שהתבססו על השירים של ההרכב המקורי, כמו שתי מכשפות ועוד שליש עם ליעד שר, ומאוחר יותר המחשפות יחד עם מלי שלום וחן יאני. לצד הברקות, הערבים האלו - ולא רק הם, זה נכון לכל ערב מחווה - תמיד נעים על הציר שבין געגוע להחמצה: געגוע למה שלא יחזור, החמצה של מה שכבר לא יהיה, ובתווך הרבה כוונות טובות שמחווירות, מה לעשות, ליד המקור.
ועכשיו השאלה: איך אפשר לספר את הסיפור הזה מחדש? איך לגוון, להציע זווית חדשה, להגיד משהו מעניין על המורשת של ענבל פרלמוטר? יש יותר מתשובה אחת לשאלה הזאת. ערבי המחווה למאיר אריאל, למשל, הגדירו אותו מחדש כנביא וכסמל של ישראליות כשהיו למופעי ענק בהשתתפות אמנים מכל קצוות הקשת, ממשה פרץ ועד מרינה מקסימיליאן. זה הכיר אותו לקהלים חדשים והנגיש אותו באופן מדהים. ייתכן שלרגל ה-20 שנה היה מתאים משהו דומה גם כאן, בערב שבמשך הרבה שנים נשען על גוורדיית הרוק של הניינטיז בתוספת כוחות חדשים. אולם מארגני הערב שנערך אתמול (שני) במועדון הבארבי בתל אביב הלכו על אסטרטגיה אחרת לחלוטין, ובחרו בגבריאל ברויד, איש המסך הלבן, לניהול האמנותי של הערב.
הבחירה באנשי המסך הלבן היא לא טריוויאלית, וגם הליהוק הכללי מפתיע: רוב האמנים שהשתתפו בערב שייכים לאגף איזוטרי ורדיקלי יחסית של האינדי הישראלי, שלא ממש מתכתב עם המוזיקה של פרלמוטר. יותר חשוב: Xen, זואי פולנסקי, Autarkic ואחרים אלה שמות שגם חובב הרוק המתמצא לא מכיר, קל וחומר כשמדובר בקהל מבוגר שבא לשמוע להיטים מלפני 20 שנה ולא במאזינים אדוקים של הקצה או מבקרים קבועים במועדון הצימר. לא עזר גם שהמופיעים לא הציגו את עצמם - לא חבל, אם כבר נותנים במה כזאת לשמות לא מוכרים, לבזבז אותה?
מטרתן של הבחירות האלה היא להציג פנים מאוד מסוימות של פרלמוטר - להבליט את המוזיקאית האנרכיסטית, האנטי ממסדית, הפאנקיסטית. במילים אחרות: אייקון של מוזיקה אלטרנטיבית ישראלית, והיא אכן כזו. הניהול המוסיקלי של הערב היה בהתאם: ברויד העניק לחבריו וחברותיו מרחב גדול מאוד בעיבודים כדי שהערב יישמע כמו הכל, כלומר רק לא כמו עוד ערב זיכרון. זאת הנקודה העיקרית לזכותו: אפשר היה להתווכח, אפשר היה להתעצבן לפעמים על חלק הביצועים, אבל היה מעניין על הבמה. יותר נכון: קשה היה להישאר אדיש.
הסטליסט היה בהתאם: הערב הוקדש כמעט כולו רק לאלבום "הקלטות אחרונות", ולמעשה רק ל-12 הרצועות הראשונות בו, שבוצעו לפי הסדר המקורי של האלבום. 3 האחרונות - "בתוך ערפל", "לילות בלי מילים" ו"אם יש לך שמש" היו תוספות שהוקלטו בנפרד וצורפו באלבום ל-12 שירי הלואו פיי שהוקלטו על טייפ. במופע הזה לא היה להם זכר, לא להם וגם, להוציא שני שירים, לכל הרפרטואר של המכשפות. גם כאן ביקשו להפריד בין כוכבת הרוק הקומוניקטיבית פרלמוטר לבין גרסתה הפחות נגישה והיותר מאתגרת, כאשר הלהקה האם נזנחה כמעט לחלוטין. כל בחירה היא הרי החמצה של בחירת אחרת, אז מילא: אפשר לבקר את ברויד על הבחירות אבל לפחות הוא עשה אותן, במקום לעשות לעצמו חיים קלים ולהחליט על ערב קאברים ללא עקרונות מנחים.
ומכאן - לביצועים עצמם. ערבי מחווה הם בדרך כלל לא אחידים ברמתם, והערב הזה לא היה שונה בכך. אפתח בטובים: השירים הראשונים של הערב עמדו בסימן גרסאות מינימליסטיות, צנועות וקרובות למקור של זואי פולנסקי (בלה טאר, ריו) עם "חתול בשק" ולונא אבו נסאר עם "מעכבת". המלנכוליה של השיר הזה ומהלכי הגיטרה שלו יושבים בול על אבו נסאר, שמתפתחת ליוצרת מרגשת ממש מול עינינו. משם הערב הפך לפחות קונבציונלי: סופרגרופ של צ'לניות נפלאות - קרני פוסטל, מאיה בלזיצמן ונעה איילי (שמככבת גם באלבום האחרון של פורטיס) הבריקו עם ביצוע משותף ל"לא עכשיו" במה שהיה שיא הערב. שילוב הקולות והכלים ביניהן היה מפתיע ומהפנט. עוד ציוות מרתק היה של הזמרת Xen (חן שטיינברג) בגיטרה יחד עם אסף אמדורסקי על קלידים ותוף ב"סיגריות לייט", כאשר אמדורסקי מעניק לשותפתו Xen את מירב הבמה, והליווי המקורי שלו מהדהד להפליא את הקצב ורעשי הסאונד של המקורי. העיבודים האלה הדגימו את הכיוון שאליו הערב רצה ללכת: יצירתיות, כישרון, הפתעה.
ערן צור ("בתוך הטינופת" לבד על בס), וקורין אלאל ("זהירות מהמרווח" יחד עם גרייט מאשין), הרגישו בנוח בעיבודים יותר פאנקיסטיים והוכיחו שהם יכולים עוד ללמד משהו את החבורה הצעירה שלצדם. אלאל במיוחד, כמו פטי סמית הישראלית שצורחת בשמחת חיים מטורפת את "זהירות מהמרווח" האנטי נוסטלגי, היא השראה של ממש. אחרונה חביבה תוזכר הילה רוח, שבערב כזה בוודאי בולטת כמוזיקאית בליגה משל עצמה ("האמת המרה"). בין הרבה כישרונות בוסריים שעוד מחפשים את עצמם מול השירים, רוח בולטת כאמנית שלמה, מבצעת מעולה ופרפורמרית בחסד. היא הייתה לחלוטין אחת משיאיו של הערב.
"לילה", צמד הרוק המחתרתי והמדובר, הן דוגמה לכישרון כזה שעוד מחפש את דרכו. השתיים עלו יחד עם אחת מחברות "דף צ'ונקי" - עוד צמד רוק ששתי חברותיו נשים, לביצוע של "אם זה נגמר זה חבל" - הלהיט של "הקלטות אחרונות". זה היה רגע מעניין על הבמה: אמנם עד אותו רגע רק נשים הופיעו (ובכלל, הערב הזה הונהג לתפארת בידי זמרות, בעוד הזמרים הגברים החווירו) אך באותו רגע עמדו שם פתאום שלוש נשים מוכשרות כהרכב רוק, והאסוציאציות עשו את שלהן. אבל זה לא היה ביצוע טוב. שילוב הקולות בין שלושתן היה רע, והן גם שרו רע וזייפו מאוד בנפרד, במה שלא הלם את האירוע. בסוף השיר חיכתה הפתעה: הן הוסיפו בית שהוקדש לענבל, שהתקבל בתשואות. שנאתי את הביצוע הזה, אבל בבית הנוסף הזה קרה בכל זאת משהו מיוחד: הרגשתי שהמוזיקאיות על הבמה באמת אוהבות את ענבל פרלמוטר, וזה יצר אחווה בינן לבין הקהל. זאת לא הייתה מוזיקה טובה, אבל זאת הייתה מחווה טובה, שאפשר היה להרגיש, ובאיזשהו מקום זה נגע בי יותר מאשר ביצועים יותר טובים לאורך הערב. ביצוע מאכזב אחר היה של נעם ענבר (סולן הבילויים). ענבר, שהופיע עם להקתו גם באחד מערבי המחווה הראשונים לזכרה של פרלמוטר, סגר מעגל כששר גרסת רוק תיאטרלית לשיר "חלום", אבל הכל נשמע יותר כמו ג'אם סשן מאולתר מאשר ביצוע מוצק, מה גם שהוא טעה במילים.
אבל הרע מכל היה עוד לפנינו, עם שלושה מפגנים נדירים של חוסר מודעות עצמית כשאווירת הרוח והחופש והעיבודים היצירתיים הביאה לביצועים כמעט ביזאריים. Autarkic רקדו על הבמה גרסה אלקטרונית מופרכת ומכעיסה ל"כמה שזה נורא" ומי אם לא המסך הלבן פיזזו באינפנטיליות את "חמדת אבות 2". אם הראשונים פשוט החטיאו את השיר לחלוטין, כאילו לא הקשיבו למילים מעולם, הרי שהאחרונים לא זכאים אפילו לא להנחה הזאת. המסך הלבן בהווייתה היא פרודיה על להקת רוק, וההצגה הקבועה שלה מגחכת על כל שיר שהיא שרה. לא היה לזה שום מקום בשיר כל כך רציני כמו "חמדת אבות 2". ההצגה, הריקודים, התנועות המשונות, ממש לעגו לטקסט של פרלמוטר, לנושאים המאוד דרמטיים שהוא מדבר עליהם. זה היה מיצג מביך למבצעים ולקהל, ועלבון לערב כולו - מצד המנהל האומנותי שלו. יש אגב שירים אחרים של פרלמוטר שהיו יכולים לעבוד עם זה מצוין, זה ממש לא אחד מהם. רייסקינדר מצדו נתן גם הוא ביצוע רע ל"קרח יבש", שגם הוא לא עמד בסטנדרטים של ערב כזה. אלה היו בסך הכל שלושה שירים, אבל השפיעו לרעה על הזיכרון של הערב כולו.
ההדרן תמצת את המגמות הללו באופן מקוצר, מהמשובח אל המופרך: "עד העונג הבא" בהופעה וירטואוזית, בלזיצמן על הצ'לו יחד עם שותפה מתן אפרת; ערן צור וקורין אלאל שרים יחד את "כשזה עמוק" כשהמסך הלבן שוב מחרבים ברקע את האינטימיות התמימה של השיר בקולות רקע ילדותיים; ולבסוף ביצוע ג'אם מאולתר של רוב משתתפי הערב ל"קסם על ים כנרת", בהנהגת ברויד. "שירו איתנו, לא התאמנו על זה", היו מילותיו שלא ייאמנו. זאת לא מהפכה, זאת בקושי בדיחה: הכאוס על הבמה, הזמרים שלא ידעו מתי להיכנס, גרמו לשיר הענק הזה - שנבחר באופן הגיוני ומתבקש מאוד לסיים את המופע - להתמסמס לרעש ארוך.
לפני כשנה ראה אור "inbalance", הפרויקט הגנוז של פרלמוטר ורם אוריון, והיכן שהוא יש בוודאי עוד ועוד חומרים, לאו דווקא מוזיקליים, שמחכים לתורם לראות אור. ב-2017 היצירה של פרלמוטר עדיין חיה כי היא רלוונטית מאין כמוה. היא הקדימה את זמנה באנרגיות שלה ובנושאים שכתבה עליהם, ביחסה לבעלי חיים ובכתיבתה על מיניות, ברדיקליות שלה, בפתיחות לסגנונות מוזיקליים אחרים ובכלל. ערב המחווה הזה הוכיח שהזיכרון כבר קצת פחות כואב ואת החומרים שלה אפשר להתחיל לחגוג ולא רק להספיד, ולו על בשל כך יש לברך את ברויד. חבל רק שהוא וחבריו לא נזהרו יותר מהמרווח.
