פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חופשי זה לגמרי לבד: החדש של ליאם גאלאגר הוא מתנה למתגעגעי אואזיס

      שווה לבוא בלי ציפיות: אלבומו החדש של סולן אואזיס לשעבר מכיל בו כמה שירים שיכולים בשקט להצטרף לפנתיאון של הלהקה. בלי יומרה, עם מפיקים פופיים ומיקוד גדול יותר. בנוסף: 25 שנה לאלבום "Automatic For The People" של R.E.M

      ליאם גאלאגר - "As you Were"

      אם להיות כנים, לא אמורה להיות יותר שום ציפיה מוזיקלית מליאם גאלגאר, בטח שלא ב-2017, בטח שלא אחרי שלא הרשים עם בידי איי, ובטח שלא אם לוקחים בחשבון שבשנים האחרונות הוא בעיקר משמש כאתנחתא קומית בטוויטר, עם טינופים שאין מהם די על אחיו הבכור נואל. תמיד תהיה לנו אואזיס, אני תמיד אוהב את אחד מהסולנים המושלמים שידע הרוק - גם מבחינה ווקלית, גם מבחינת הפרסונה וגם מבחינת הגישה, וזה מספיק. לא הוא אמור להציל את היום.

      אבל מכירים את הקלישאה "כגודל הציפיה - גודל האכזבה"? אז אלבום הסולו הראשון של ליאם, "As you Were", כלומר "חופשי" בסלנג צבאי, מוכיח שהיא נכונה, בקטע טוב: אפס ציפיה, אפס אכזבה, טונות של כיף.
      היו רמזים מטרימים שליאם הולך להפתיע: הסינגלים הראשונים "Wall of Glass" ו"Chinatown" היו לא רעים; וקצת התמכרתי לשלישי - "For What It's Worth", שיכול היה לשבת בכיף באלבום "Be Here Now" של אואזיס, ליד "Don't go Away" ו-"Stand by Me", ואם רוצים להיות קצת רעים אפשר לומר שהוא גם היה יכול להיות שיר מצוין של רובי וויליאמס.

      מה שמוביל לעניין הבא: ליאם כתב לא מעט מהשירים באלבום הזה עם המפיק גרג קורסטין, זוכה גראמי שעבד עם סיה, קנדריק לאמאר, לילי אלן ואלי גולדינג, ושכתב ביחד עם אדל את "Hello". אותו קורסטין גם הפיק את האלבום האחרון והמוצלח של פו פייטרז. חוץ ממנו, סייע לגאלגאר לכתוב גם אנדרו ווייאט מהרכב הפופ השבדי מייק סנואו. מגע ידם הפופי - גם בהפקה בכל הנוגע לקורסטין - בא לידי ביטוי בתוצאה הסופית, וזה לא שרוב השירים לא היו יכולים למצוא את עצמם באלבומים של אואזיס, בטח ברמה הטקסטואלית הלא מורכבת, אבל האווירה היא קצת אחרת, יותר לייט, יותר מפוקסת ונקייה, ויש כאן לא מעט מועמדים להשמעות רדיו.

      בריאיונות הרבים שליאם העניק לקראת יציאת האלבום מצטיירת דמות קצת שונה ממה שהכרנו, או חשבנו שהכרנו - הוא אמיתי, כן, ומאד חמוד. בן 45 שקצת מתחיל מחדש ויודע שיש לו מה להוכיח ושכלום לא מובן מאליו. הוא עדיין נכנס בנואל, אבל גם מפרגן לו ומודה שהוא מתגעגע, בעיקר ללהיות בלהקה, וטוען שאואזיס מעולם לא היתה צריכה להתפרק - לבד זו לא הבחירה הראשונה שלו. ואם לא נואל - הוא ישמח להקים להקה עם חברי הסטון רוזס ועם ריצ'רד אשקרופט. כל עוד הוא הזמר כמובן.

      והוא עדיין זמר אדיר, זה ניכר בכל שיר ב-"As you Were", חלקם ממש טובים: האהובים עלי הם "Paper Crown", "Come back to me" והקטע המסיים "All I Need", שבו ליאם המפויס (שכבר התנצל קודם לכן אם פגע במישהו ב-"For What It's Worth") שר "יש לי את כל מה שאני צריך ויותר מזה". טוב, אולי מפויס זה קצת מוגזם. ואולי לא נקבל איחוד של אואזיס. אבל האלבום הזה הוא פיצוי משמח. חופשיים.

      Protomartyr - A Private Understanding

      "A Private Understanding", השיר שפותח את האלבום החדש של להקת הפוסט-פאנק הדטרויטית פרוטומרטיר, מסתיים בשורה "היא רק מנסה להגיע אליך", שעליה חוזר בדרכו הרדופה ג'ו קייסי 19 פעם. המילים שסוגרות את "Half Sister", השיר האחרון באלבום, הן "היא מנסה להגיע אליך, מנסה להגיע אליך". בין לבין, על פני עוד עשרה שירים, קייסי ושלושת חבריו ללהקה מעלים אותך על רכבת שדים אינטנסיבית - ואני כותב אינטנסיבית כי לא מצאתי מילה אינטנסיבית יותר - שעוברת בין התחנות הבאות: פחד, חרדה, כעס, שקרים, פייק ניוז, עוני, דטרמיניזם ועתיד שלוט בערפל סמיך כמו ברד שאיבד את הנוזלים שלו.

      "Relatives in Descent" הוא אחד מהאלבומים הטובים והחשובים של השנה, ועדיין צריך להגיד את זה: כיף גדול זה לא. האזנה לאלבום הזה במכה אחת לא מגיעה בלי מחיר נפשי שבלבו פרנויה. אבל אין ברירה, לפחות לא בשביל קייסי: העולם הולך לעזאזל, הכל מתפרק, ומישהו צריך לשיר את זה. קייסי עושה את זה, ובעצם לא בטוח ש"לשיר" זה התיאור המדויק, יותר לדבר, או למלמל, וכדי להבין את המילים שלו צריך להביט בהן בזמן שהוא עושה את זה, וגם אז ברוב המקרים לא בטוח שהמסר יהיה ברור והפרשנות נהירה. במנותק מהטקסטים, קייסי הוא סיפור נפלא: נטול רקע מוזיקלי, הוא החליט באזור גיל 30 שנמאס לו להתפרנס מעבודות עצובות ושהוא רוצה להקה, חבר למוזיקאים מחוננים שצעירים ממנו בעשור - הגיטריסט גרג אהי, המתופף אלכס לאונרד והבסיסט סקוט דיווידסון, ועשר שנים וארבעה אלבומים מאוחר יותר הפך לגיבור אינדי.

      הוא קצת מזכיר את ניק קייב בגוון קולו, אבל לא נראה כמו קייב, יותר כמו מנהל משועמם של "בלוקבאסטר", יש אפילו טמבלר שמוקדש לדברים שנכתבו על הלוק שלו, אבל הוא באמת מיוחד ואחר. והוא מוטרד, מאד. האלבום הזה הוא לא אנטי-טראמפ כהצהרה, אבל כשקייסי מדבר על "עידן של חצוצרות מתפוצצות, גן עדן של שוטים", וחצוצרות באנגלית זה trumpets, הכוונה ברורה. וכשהוא שר "הילדים שלי, הם העתיד, בהצלחה עם הבלגן שהשארתי", נדמה שיש כתובת לפחדים שלו. ויש עוד: "מלחמה, ושמועות על מלחמה / עננים של רעל בשמיים ורעל באדמה / אלוהים, איך אני מקווה שיהיה סוף טוב יותר לבדיחה הזאת".

      מי שאוהב את Parquet Courts ו-At The Drive In ימצא מה לאהוב גם כאן, ומי שטוקינג הדס ו-R.E.M המוקדמים קרובים ללבו ירגיש את רוחן במהלך המסע. בשבילי "Relatives in Descent" הוא אלבום שמשלים את "Sleep Well Beast", האחרון של הנשיונל. אותו סיפור, גישה שונה, אחד לשלוף כשאתה זועם, השני כשאתה מתכנס בעצמך. התחושה בשניהם היא של סכנה ברורה ומיידית ושל התפוררות, ואין מזור.

      זוכרים את טום פטי

      אני לא יודע למה המוות של טום פטי מצער אותי כל כך, לא הייתי מעריץ שהכיר כל אלבום שלו, אבל זה המצב, ומאז מותו אני מקשיב שוב ושוב לשיריו. בשבוע שחלף ביצעו לא מעט אמנים קאברים לקלאסיקות שלו, והנה כמה מהם:

      קולדפליי ופיטר באק - Free Fallin'

      דה וור און דראגז - Time to Move On

      ווילקו - The Waiting

      פליט פוקסס - Don't Come Around Here No More

      וגם מיילי סיירוס עם Wildflowers

      פצצה מהעבר

      יש לי זיכרון שאני לא מצליח לדייק, אבל הוא מוחשי: סתיו 1992, אני על טיסה עם המשפחה שלי מלונדון לארצות הברית, ובדיסקמן יש לי את "Automatic for the People" של R.E.M, שחוגג השבוע 25. היה משהו אחר בין הווקמן לדיסקמן, או משהו יותר קטן מהדיסקמן? כי זה מרגיש לי יותר נכון - והצלילים הראשונים של "Drive" נצרבים בי חזק ומעיפים לי את המוח. אני רוצה להגיד שבטיסה הזאת שמעתי את השיר הזה עשרות פעמים, אני כמעט בטוח שזה לא יהיה שקר. "Drive" פותח את האלבום השמיני של מייקל סטייפ, מייק מילס, פיטר באק וביל ברי, שיצא ב-5.10.1992, לקראת סופה של שנה מוזיקלית בלתי נשכחת, והעניק לה את החותמת הסופית של אחת מהטובות בהיסטוריה.

      "אוטומטיק" הוא אלבום שעוסק בצער, בהתפכחות ובאובדן: של תמימות, של חיים, של אהבה. הוא האלבום שלפי שמועות היה במערכת הסטריאו של קורט קוביין כשגופתו נמצאה. אבל למרות אווירת הסופניות שלו - איזה שיר שובר זה "Try Not to Breathe" עם השורה שלו "ההחלטה הזאת היא שלי, חייתי חיים מלאים ואלו הן העיניים שאני רוצה שתזכרו" - והכמיהה הנוסטלגית הכל כך עוצמתית שנושבת מבין כמה משיריו, הוא גם מציע אור ונחמה. זה לא רק "Everybody Hurts" המרפא (שכבר אי אפשר לשמוע היום), זו גם החתירה לפשרה ב-"Sweetness Follows" והאופטימיות של "Man on the Moon" (שכבר אי אפשר לשמוע היום 2) והשמחה המדבקת של "The Sidewinder Sleeps Tonite" - שאני יכול לשמוע בלופ מהיום ועד קץ הימים.

      הכל כבר סופר על האלבום, שתכף תצא מהדורה חגיגית חדשה שלו: עיבודי המיתרים של ג'ון פול ג'ונס מלד זפלין; "Monty Got a Raw Deal" שנכתב על השחקן מונטגומרי קליפט; הגרסה המדהימה שבה וויליאם בורוז מדקלם את המילים של "Star Me Kitten"; הקליפ של "Everybody Hurts" שבוים על ידי ג'ייק סקוט, בנו של רידלי.

      "אוטומטיק" הוא לא אלבום מושלם: כמו לא מעט אלבומים של R.E.M יש לו חלק אמצעי פחות טוב, אבל - וזה 'אבל' בגודל השמועות השקריות שסבבו את סטייפ סביב יציאת האלבום וטענו שהוא גוסס - כמו קודמו "Out of Time" הוא מסתיים עם שניים מהשירים הכי יפים שאי פעם נכתבו, ואין לי כרגע יכולת להחליט מי יפה יותר: "Nightswimming" ו-"Find the River" - נהר של געגועים, תקווה ועור חשוף לאור ירח. "זה לא כמו לפני שנים, הפחד להיתפס, חוסר הזהירות והמים", שר סטייפ, "אסור להם לראות אותי עירום, הדברים האלה נשכחים, מוחלפים על ידי היום יום". האלבום הזה הוא חבר נפלא ליום יום, כל יום יום, מאז ולעולם.