פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ספטמבר בלתי נשכח: ימי הולדת לאליס אין צ'יינס, הוורב ודפש מוד

      מה יש בשבוע הזה של סוף ספטמבר שהניב הרבה אלבומים אגדיים? הקלאסיקה של הוורב שהנפיקה להיטי ענק והניחה את התשתית לקולדפליי, המופת של אליס אין צ'יינז והיצירה הכאילו-שולית של סטון טמפל פיילוטס הגיעו ביחד, וגם בילי ג'ואל ודפש מוד סיפקו אלבומים בלתי נשכחים

      ריצ'רד אשקרופט בהופעה של The Verve, 2008 (GettyImages , Jim Dyson)
      דה וורב בהופעה (צילום: GettyImages)

      20 שנה ל-"Urban Hymns" של הוורב

      בסתיו 1997 נשם הבריטפופ את נשימותיו האחרונות, כשהוא עדיין משתעל מאדי הקוקאין שנדפו מ-"Be Here Now", האלבום של אואזיס שיצא באוגוסט של אותה שנה. זה היה הסוף, וגם מעבר לים, באמריקה, לא נראתה שום בשורה באופק, שלוש שנים לפני שסצנת הרוקנרול של ניו יורק התחילה להרים ראש. אבל אז, ב-29 בספטמבר 1997, הגיע האלבום השלישי של הוורב והגופה עשתה סימני חיים. "Urban Hymns" קצת הגיע משום מקום: אחרי האלבום השני של החבורה מוויגן, ריצ'רד אשקרופט - אז עדיין בתפקיד ריצ'רד המשוגע עם הפה הגדול - החליט שהוא והגיטריסט ניק מקייב כבר לא, נפטר ממנו והביא במקומו את סיימון טונג. זה אולי היה יותר נחמד, אבל פחות עבד, ובסופו של דבר אשקרופט ביקש ממקייב לחזור. לא מן הנמנע שזו אחת ההחלטות החכמות, שלא לומר הכלכליות, שהוא עשה בחייו. "Urban Hymns" הפך לאלבום המצליח ביותר של הלהקה ולאחד המצליחים בתולדות המצעד הבריטי, כשהוא מוכר יותר מעשרה מיליון עותקים עד היום. גם הביקורות התעופפו וליטפו, וארבעה שירים מתוכו כנראה ילוו אותנו לנצח - "Bitter Sweet Symphony", "Lucky Man", "Sonnet" וכמובן "Drugs Don't Work", המנון כל אלו שירד להם, שככל הנראה בכלל לא נכתב על סמי מסיבות אלא על התרופות ומשככי הכאבים שלא סייעו לאביו (או שמא לאביו החורג - למי שיש סימוכין שיביא) הגוסס של אשקרופט.

      אשקרופט של "Urban Hymns" היה מפויס הרבה יותר, אולי כי שנתיים מוקדם יותר, ב-1995, הוא התחתן עם קייט ראדלי, הקלידנית של ספיריצ'ואלייזד, שהיתה גם אקסית של סולן הלהקה ג'ייסון פירס. וכך, האווירה באלבום - בגדול - היא של תקווה והתחדשות וכוללת גם כמה הצהרות אהבה שלו אליה. אני מסתכן פה - אני יודע - אבל יש ב-"Urban Hymns" משהו מעט סחי, קצת רוק אמצע הדרך לכ-ו-ל-ם, כזה שהניח את התשתית ללהקת ענק אחרת, קולדפליי, ואני כותב את הדברים הקשים האלה בתור מי שמאוד אהב את קולדפליי. יותר מזה, זה אלבום באורך 76 דקות, בלי שום נימוק. אני יודע שיש אנשים שנשבעים בו, שהוא פסקול נעוריהם, אבל בעיני הוא לא שורד את מבחן הזמן. ועדיין, אני לא אומר לא למלנכוליה רגשנית, פשוטה ככל שתהיה.

      25 שנה ל-"Dirt" של אליס אין צ'יינז

      סיאטל, בדיוק חמש שנים מוקדם יותר, 29 לספטמבר 1992. אליס אין צ'יינז מוציאים את האלבום השני שלהם, "Dirt", ובמקרה הזה מדובר במאסטרפיס לכל דבר, יצירה שלועגת לשיניו הרקובות של הזמן, אלבום שהוא הרבה יותר קרוב ללבי מאשר "Nevermind". הסמים של הוורב, אלה שלא עובדים, הם סוכריות קופצות לעומת הסמים שמנקבים את הזרועות של כמעט כל שיר באחד מהמסעות הכי אפלים ומייאשים בתולדות הרוק.

      לא בדיוק גראנג' ולא בדיוק מטאל, אליס אין צ'יינז - ליין סטיילי, ג'רי קנטרל, מייק סטאר ושון קיני - המציאו ז'אנר חדש, מוזיקת גיטרות כבדה, דחוסה, זועמת ויחד עם זאת מלודית ומבורכת בהרמוניות הקוליות הנדירות שהוליד השילוב בין סטיילי וקנטרל. הרואין היה הסם הנבחר וההרסני ששלט בסצנת הרוק של סיאטל באותה תקופה, ואין להקה שהוא היכה בה יותר חזק מאשר באליס. סטאר השתמש באופן קבוע, קנטרל גם דגם, אבל סטיילי היה ג'אנקי קיצוני, ויש מי שסיפרו שהדילר שלו היה באולפן בשלב המיקסים.

      התוצאה היא שירים שמתפוצצים משנאה עצמית, אובדן, זעם, קריאה לעזרה, דיכאון, סבל וחשכה עוטפת כל. לא את כל המילים כתב סטיילי, לא כולם (הגם שרובם) עוסקים בסמים - קנטרל כתב את "Down In A Hole" לאהבה ישנה שלו, אבל האווירה ברורה, הנה מדגם מייצג:

      אני מרגיש כל כך לבד, אני אגמור בתור ערימה גדולה של עצמות.
      האם היא קראה בשמי? אני חושב שיירד גשם כשאמות.
      אני יכול להרגיש את ההגה, אבל אני לא יכול לנהוג, כשהמחשבות שלי הן הפחד הכי גדול שלי.
      מעולם לא הרגשתי כזה תסכול, או חוסר בשליטה עצמית. אני רוצה שתהרוג אותי ותקבור אותי עמוק, אני לא רוצה לחיות יותר.
      מה בשם האלוהים עשית? דקרת את הזרוע שלך בשביל קצת כיף אמיתי.
      ראיתי את ההשתקפות שלי ובכיתי, כל כך מעט תקווה שמתתי.
      למטה בבור ואני לא יודע אם אני יכול להינצל, תסתכלי על הלב שלי, עיצבתי אותו כמו קבר. הייתי רוצה לעוף, אבל הכנפיים שלי נענו בשלילה.
      שוב לתוך השיטפון, אותו טריפ כמו פעם, עשיתי טעות גדולה, תנסה רק פעם אחת לראות את זה בדרך שלי.

      הציטוט האחרון לקוח מתוך השיר שיש מי שיטענו שהוא הטוב ביותר באלבום, ואולי הטוב ביותר של הלהקה, "Would?", שכמה חודשים לפני כן כבר הופיע בפסקול הסרט "סינגלס", וקנטרל כתב לזכרו של חברו אנדרו ווד, הסולן של להקת Mother Love Bone, שמת מ- קבלו הפתעה - מנת יתר. האלבום הצליח, אליס הצליחו, אבל מכאן הכל פחות או יותר התרסק. סטאר נזרק מסיבוב ההופעות של "Dirt" בגלל חיבתו לסם. ב-1996 אהבת חייו וארוסתו לשעבר של סטיילי, דמרי פארוט, מתה מסיבוכים שקשורים לשימוש בסמים. שבור, הוא השתמש יותר ויותר ונמוג לתוך עצמו, הפך לרוח רפאים. הוא מת ממנת יתר ב-5 באפריל 2002, בן 34, גופתו הרקובה התגלתה בביתו שבועיים אחרי שעלה ללהקה הגדולה של מעלה. סוף שובר לב אבל ידוע מראש לאחד מהנסיכים העדינים והקולות הבלתי נשכחים שהוציא הרוק האמריקאי. ב-2011 סטאר הצטרף אליו ומת ממנת יתר של סמי מרשם. בראיון ב-2010 סטאר סיפר שהוא היה אצל ליין יום לפני מותו, ושהזמר החולה סירב שהוא יקרא לעזרה. הוא התחרט על שהוא לא עשה את זה עד יום מותו.

      אני מתגעגע לאליס אין צ'יינז ואוהב אותם אהבה גדולה, מאושר שניתנה לי ההזדמנות לראות אותם פעמיים בהופעה לפני שהכל נגמר.

      25 שנה ל-"Core" של סטון טמפל פיילוטס

      באותו היום שבו יצא "Dirt" הגיח לאוויר העולם גם "Core", אלבום הבכורה של סטון טמפל פיילוטס, הלהקה של סקוט ווילנד שפעלה בסן דייגו. ההצלחה המסחרית היתה גדולה, אבל הביקורות הרגו, טענו שווילנד וחבריו קופצים על עגלת הגראנג', שהוא חיקוי חיוור של אדי ודר. טיימינג זה הכל בחיים. לא מדובר באלבום גדול, אבל הגיעה לו יותר אהדה מהמבקרים, יש בו מספיק שירים טובים, בראשם "Creep" ו-"Plush". ובסופו של דבר ווילנד היה זמר מצוין, שגם המשיך לעשות דברים יפים עם סטון טמפל פיילוטס ועם פרויקטים אחרים כמו ולווט רבולבר.

      גם הוא כבר לא איתנו, אחרי שמת מ - הנה זה בא - מנת יתר, בדצמבר 2015, בן 48, עוד מוות מיותר ועצוב. השירים שלו והראיונות שלו עסקו בסמים, חייו עסקו בסמים, כמו רבים מחבריו למחזור 1992. קוביין, סטיילי, קורנל ועוד ועוד, הגם שהוא לא היה שייך רוחנית לחבורה הזאת, אלא היה יותר פרסונת כוכב הרוק מעולמות האקסל רוז, זאת שקוביין יצא נגדה.

      הגרדיאן קרא לגראנג' "הז'אנר הקטלני מכולם". מי ששרדו הם מי שתמיד היו מתוסבכים ואפלים פחות ומשעממים יותר - אדי ודר, דייב גרוהל (מרק לאנגן הוא נס רפואי) - ויש שיגידו שהמוזיקה שלהם משקפת את העובדה הזאת. זו לא טענה מופרכת, אבל אני מעדיף אותם חיים, אין רומנטיקה במוות הזה. ועכשיו אני הולך להתפלש באליס אין צ'יינז ולנסות להבין לאן נעלמו 25 שנים.

      40 שנה ל-"The Stranger" של בילי ג'ואל

      האלבום של יום כיפור הזה היה "The Stranger" של בילי ג'ואל, שיצא שלשום לפני 40 שנה. החמישי של ג'ואל היה אלבום הפריצה שלו, לא מעט בזכות ההפקה של פיל רמון ז"ל, והוא באמת יצירה נפלאה, יש הטוענים שהגדולה ביותר שלו, עם נקודת זכות משמעותית: אורכה הוא רק 42 דקות. הרבה שירים גדולים כולל האלבום הזה, ובלבו שני שירי אהבה שמשלימים, או שמא סותרים, אחד את השני: ראשון מגיע "Just the Way You Are", שבו אמנם ג'ואל מבקש ממנה שלא תשתנה - תוכן וצורה - אבל גם מצהיר שכאשר אמר שהוא אוהב אותה, הוא התכוון שיאהב אותה לנצח. ואז מגיע "She's Always A Woman", על הנייר עוד הצהרת תשוקה ברורה, אבל המילים מספרות סיפור אחר: אשה שמשקרת בקלילות, גונבת לבבות, דוקרת אותך בלי לשים לב ואז צוחקת בזמן שאתה מדמם, מישהי שמוציאה את הטוב ביותר ואת הרע ביותר שבך. מסכן בילי.

      30 שנה ל-"Music for the Masses" של דפש מוד

      השבוע הגדול הזה בהיסטוריה של המוזיקה הוליד גם את "Music for the Masses", האלבום השישי של דפש מוד, מהאפלוליים ביותר שלהם, מסמך התבגרות מרשים שיצא ב-28 בספטמבר 1987, שש שנים בלבד אחרי האלבום הראשון שלהם. דייב גהאן, שהפך לאבא לראשונה באותה תקופה, קרא לאלבום הזה "מטאל אלקטרוני", ואני לא סגור לגבי המטאל, אבל האווירה בהחלט כבדה יותר. הוא נפתח בסערה עם "Never Let Me Down Again" המושלם, וממשיך עם "The Things You Said" המושלם לא פחות, שכתב ושר בעדינות נפלאה מרטין גור. אחרי זה מגיעים "Strangelove" ו-"Little 15" וכמובן "Behind the Wheel" ועוד קלאסיקות. סיבוב ההופעות של האלבום הזה נגמר ב-18 ביוני 1988 בהופעת ענק בפסדינה רוז בול מול יותר מ-60,000 איש, שתועדה באחד מאלבומי הלייב האדירים בהסטוריה - "101".