בשבעים שנותיו, סטיבן ספילברג מעולם לא הלך לטיפול פסיכולוגי. תחת זאת, צילומי הסרט התיעודי הטרי על אודותיו שימשו לו כסוג של תרפיה. כך לפחות לפי עדותה של הבמאית, סוזן לייסי, שהדוקו שלה על הבמאי האגדי, הנקרא בשמו, ישודר הערב (שישי) ב-22:00 ב-yes דוקו ומחר באותה שעה ב-HOT HBO וזמין גם ב-VOD שלהם ושל סלקום TV. צפייה בו מגלה שאכן, הקולנוען מדבר בו בגילוי לב, ממש כאילו שכב על ספת הפסיכולוג, ולא פעם גם מתייחס לנושאים אישיים וטעונים כמו יחסיו מלאי העליות והמורדות עם אביו.
מעבר לכך, מציג הסרט במשך לא פחות משעתיים ועשרים את התקרובת השגרתית של יצירות דוקו מסוג זה. שלל קטעי ארכיון, גם מן העבודות הקאנוניות של ספילברג וגם מראיונות קודמים שנתן במשך השנים, ורצף של ראשים מדברים אחרים (כמעט כולם גברים): שותפיו המקצועיים של הקולנוען, למשל הצלם וילמוש זיגמונד שהלך לעולמו לאחר הצילומים, וזה אחד התיעודים האחרונים שלו; במאים בני דורו, למשל סקורסזה, קופולה ובריאן דה-פלמה, המפרגנים לו בלי שמץ של קנאה; וגם חוקרים ומבקרי קולנוע אמריקאים נחשבים.
כמצופה מסרט העוסק ביוצר שעומד במרכז הבמה כבר עשרות שנים, הוא כולל לא מעט נקודות נדושות שאינן מחדשות דבר: כבר בפתיחה, למשל, מתעכבים כאן באריכות על ההחלטה של ספילברג להראות כמה שפחות את הכריש ב"מלתעות", מה שדווקא הפך את התוצאה למבהילה יותר, וזה משהו שכל שוחר קולנוע שמע כבר עשרות פעמים.
כמו כן, באופן לא מפתיע יחסית לעובדה שמסמך הדוקו הזה נעשה בשיתוף פעולה מלא של מושא התיעוד, יש כאן לא מעט פולחן אישיות. פעם אחר פעם אנו שומעים כמה ספילברג אשף בתחומו, ומיוחד במינו.
עם זאת, מדי פעם מודה הסרט כי ספילברג ענק, אבל לא מושלם. הבמאי בעצמו מכיר בכישלון "1941", הקומדיה התמוהה והבלתי ניתנת לצפייה שיצר בשלהי שנות השבעים, ולוקח אחריות מלאה התסריט שכתבו לו, לדבריו, היה טוב ומהודק, אבל הוא הקצין את ההומור וניפח את התקציב עד שהחריב את הפרויקט לגמרי. מתברר כי גם אובדן שליטה תקציבי היתה מחלה קבועה בתחילת דרכו של הקולנוען, שגרמה למנהלי האולפנים לחשוב פעמיים אם לתת לו קרדיט וכמעט חירבה לו את הקריירה.
בצד זאת, הדוקו גם מותח ביקורת על הצורה בה עידן ספילברג את ספרה של אליס ווקר על פיו יצר את "הצבע ארגמן", ועל עצם העובדה שדווקא הוא מצא לנכון לנכס לעצמו את קולן של הנשים השחורות (היום, כמובן, ספק אם זה היה מתאפשר מלכתחילה). עוד עקיצה קטנה מגיעה מכיוונו של טום סטופארד, תסריטאי "אימפריית השמש", המוחה קלות על הסיום הסנטימנטלי מדי לטעמו שהעניק הבמאי לסרט. אך בכך, פחות או יותר, מסתיימות ההתייחסויות הביקורתיות של "ספילברג", וגם אין בו מילה על המחלוקות סביב "רשימת שינדלר", למשל.
בהקשר זה, הסרט מעניין במיוחד מנקודת מבט מקומית, שכן יש בו דגש רב על זהותו היהודית של ספילברג, המדבר על הנושא בהרחבה והרבה יותר מאשר בעבר. בין השאר, מספר אחד היהודיים המפורסמים בעולם כי כדי לא להיחשב כאאוטסיידר בחברה, התכחש במשך שנים רבות למורשת של משפחתו. הבמאי חושף, למשל, כיצד בילדותו, סבא שלו היה קורא לו בקול בשמו העברי "שמואל", והוא נהג להתעלם ממנו ולהעמיד פנים שהקריאות אינן נוגעות אליו, כדי שחבריו לכיתה לא חלילה יצחקו עליו.
השינוי אצל ספילברג הגיע בעקבות המפגש עם קייט קאפשו, שכיכבה ב"אינדיאנה ג'ונס והמבצר הארור" שלו, הפכה לזוגתו ואם ילדיו ושינתה את חייו במובנים רבים כולל בכך שהסקרנות שלה כלפי המורשת היהודית ומשיכתה כלפיה גרמו גם לו להתחבר לשורשיו. אהבת חייו, לדבריו, הובילה אותו גם ליצור סרטים "חשובים" ולא רק בידוריים. השילוב בין שני התהליכים השונים הללו הוליך אותו ליצירת "רשימת שינדלר", והשאר הוא היסטוריה.
לסרט השואה זוכה האוסקר של ספילברג יש מעריצים אבל גם לא מעט שונאים, וזה נכון גם לגבי הקריירה של הקולנוען בכללותה. עם זאת, גם מי שסולדים או מסתייגים ממנו לא יכחישו את היותו פרק משמעותי בדברי הימים של הקולנוע האמריקאי. לפיכך, גם מסמך הדוקו המקיף הזה הוא חלק, גם אם קטנטן למדי, מן ההיסטוריה של הוליווד.