זהו נס: בוי ג'ורג' וקאלצ'ר קלאב הזכירו לילדי האייטיז את הכוח האמיתי של המוזיקה

על פניו, "Heaven" היה עוד מועדון לילה במרכז לונדון. מקום בו אנשים יכולים לבוא לרקוד, לעשן, לשתות ולהתפרק מצרות היום השוטפות. אלא ש-Heaven היה מועדון לילה מסוג אחר, הוא היה מועדון גייז. כיום זה נשמע מובן מאליו שיש מועדון לילה שפונה ספציפית לקהילת הלהט"ב, אבל ב-1979, אז נפתח המועדון במרחק הליכה מהגלריה הלאומית של בריטניה, זו הייתה שערורייה של ממש שפתחה מהדורות חדשות וסוקרה בהרחבה בצהובונים הבריטיים. אלא שהסיקור רק עזר לפרסום של מועדון הגייז הרשמי היחיד באירופה (והראשון בעולם שמחוץ לניו יורק), והוא הפך לאתר עלייה לרגל להומוסקסואלים מכל רחבי היבשת.

ב-1982 זיהה היזם ריצ'רד ברנסון, מייסד וירג'ין, את הפוטנציאל הכספי בפנייה לשוק ההומוסקסואלי (תופעה שנקראה בזמנו בשם הגנאי "כלכלה ורודה") ורכש את המועדון בחצי מיליון פאונד. בין השאר, הוא השתמש במועדון כבסיס ל"ניסוי כלים" ללהקות חדשות שהחתים לחברת התקליטים שלו. אחת הלהקות האלה הייתה Cultre Club האלמונית, שהונהגה על ידי סולן עם לוק אנדרוגיני, וקול עמוק מפתיע שבוקע מתוך הגוף השברירי למראה. קראו לו בוי ג'ורג', והוא גדל בשכונה הסמוכה למועדון Heaven, ובילה שם בעצמו כבליין מן השורה. יחד עם עוד כמה מועדונים מחתרתיים, המקום הזה נתן לו את האפשרות להיות מי שהוא, להתלבש כמו שהוא רוצה, לרקוד כמו שהוא רוצה, לאהוב כמו שהוא רוצה.

ההופעה הראשונה אי פעם של הלהקה התחילה מאוחר מאוד, אחרי השעה אחת בלילה. בוי ג'ורג' עלה לבמה עם המראה שיהפוך אותו לאייקון אופנה ברחבי העולם. צמות קלועות של שיער ארוך שמתגלה מתחת למגבעת נשים ויקטוריאנית, וכותונת לבנה ועליה מגן דוד גדול, ומתחתיה ניסיון תרגום כושל לעברית של שם הלהקה: "תרבות אגודה" (בקליפ של הלהיט "Do You Really Want To Hurt Me" ג'ורג' לובש כותונת דומה עם אותו הכיתוב, אך ללא המגן דוד).

מגזין Smash Hits שלח את מבקר הבית ניל טננט (שבעתיד יהפוך להיות הסולן של להקה בשם פט שופ בויז, אבל זה כבר סיפור אחר) לסקר את ההופעה של הלהקה החדשה והאנונימית. טננט לא התרשם מההופעה של בוי ג'ורג' והלהקה, בלשון המעטה, וקבע שאין לה עתיד בתחום. למעשה, בתוך 289 המילים של הביקורת הקוטלת שלו, טננט מייחס יותר עניין למועדון הלילה עצמו, לתור בכניסה וללהקת החימום מאשר להופעה עצמה - ובעיקר מקטר לא מעט על העיכוב הרב שגרם להופעה להתחיל בשעה כל כך מאוחרת. "ההופעה התחילה הרבה אחרי השעה בה אני רגיל ללכת לישון, והמוזיקה של הלהקה לא ממש הצליחה לעצור את הפיהוקים שלי", הוא חרץ, וקבע שצליל הרגאיי הלבן של הלהקה לא הצליח לגרום לקהל לרקוד, "למרות שהסולן בוי ג'ורג' נראה מאוד מרוצה מעצמו". לפי דבריו, הוא עזב את המקום לפני סיום ההופעה של הלהקה, וציפה לא לשמוע ממנה שוב. הוא טעה.

ארבעה חודשים אחרי אותה ביקורת קוטלת, וירג'ין שחררה את התקליט הראשון של הלהקה, "Kissing To Be Clever", שנמכר במעל לחמישה מיליון עותקים ברחבי העולם. למעשה, ארבעה סינגלים מתוך האלבום הגיעו לטופ 10 במצעד המכירות האמריקני - הישג שאף הרכב לא הצליח להגיע אליו עד אז, חוץ מאיזו להקה קטנה בשם הביטלס. שנה מאוחר יותר הוציאה קאלצ'ר קלאב את אלבומה השני, "Colour By Numbers" שהפך להצלחה אפילו יותר גדולה. עם מכירות של למעלה מ-16 מיליון עותקים היא נעשתה ללהקה המצליחה ביותר בעולם. גם אצלנו, בישראל הקטנה, הלהקה זכתה בתואר "להקת השנה".

מפה, פחות או יותר, התחילה הנפילה. הלהקה הוציאה עוד כמה אלבומים, אך לא הצליחה לשחזר את ההצלחה הגדולה. בוי ג'ורג' נפל להתמכרויות לסמים, פצח בקריירת סולו מצליחה בחלקה וראויה לגנאי בחלקה האחר, הוא זכה לקאמבק מרשים עם שיר הנושא מתוך הסרט "משחק הדמעות", אך חזר שוב לכותרות בהקשרים שליליים לאחר כמה הסתבכויות לא נעימות עם החוק, בשיאן מצא את עצמו בבית סוהר לאחר שכלא נער ליווי בביתו.

בתחילת העשור האחרון הוא אמנם הכריז שהשתקם, אבל לא הצליח לשחזר את תהילת העבר. הקהל שהגיע להופעות נדהם לראות את בוי ג'ורג', סמל המין האנדרוגיני שמשך נשים וגברים בגרסתו המדושנת והכבדה. את הבגדים הצבעוניים השמחים החליפו חליפות שחורות שניסו להסתיר את גודלו, ובעיקר - הקול המיוחד שלו, שילוב של נער מקהלה אירי ומטיף שחור מאלבמה, נדם והוחלף בגרסה מחוספסת ולא נעימה לאוזן. המבקרים קטלו אותו, והוא החליט לוותר על המיקרופון. בישראל הוא ביקר פעמיים בעשור הזה, פעם אחת כדי ג'יי בהופעה של שירזי ופעם אחרת כמופע אורח במהלך ההופעה של מארק רונסון בתל אביב (לא מעט טוענים עד היום שהחלק הקטן של ג'ורג' בהופעה היה גם החלק הכי טוב בה). אלא שלפני שנתיים ג'ורג' החליט לחזור למקום הבטוח שלו - הלהקה שהפכה אותו למה שהוא והוא הפך אותה למה שהיא, וכך נולד סיבוב האיחוד של קאלצ'ר קלאב שהגיע אתמול ליד אליהו בתל אביב.

אפשר להבין את החשש של הישראלים מכך שבוי ג'ורג' רחוק שנות אור מימיו הגדולים, ובכל זאת היה מפתיע לגלות שכל היציע העליון בהיכל הספורט ביד אליהו אפילו לא נפתח לקהל בהופעה של אמן שמילא באייטיז את פארק הירקון. מי שכן הגיע להופעה, זכה לגלות שהשמועות על מותו של הקול של בוי ג'ורג' היו מוקדמות ומוגזמות. הרחקת רעלים (כולל אלכוהול) מחייו והקפדה על דיאטה טבעונית על בסיס תזונת Raw החזירה את ג'ורג' לגזרה צנומה יותר (הוריד כ-30 ק"ג), ובעיקר - הקול שלו נשמע צלול וחד יותר משהוא נשמע מזה עשרות שנים.

"אנשים אומרים לי שאני לא נראה כמו שאני נראיתי פעם, ואני לא נשמע כמו שאני נשמעתי פעם. איזה מזל. אתם לא חושבים שזה היה נורא מוזר אם הייתי נראה ונשמע כמו פעם? אני בן 56!", הוא אומר לקהל המעריצים החם והמצומצם שהגיע לראות אותו בתל אביב של 2017, אבל התחושה באוויר הייתה לגמרי מיד-אייטיז. ג'ורג' לא הפסיק לפלרטט עם הקהל. "את נראית זוהרת!", הוא מחמיא לאחת הנשים בשורות הראשונות. לאחרת הוא אומר: "אני חושב שראיתי אותך אתמול ליד המלון שלי". המונולוגים הארוכים והלא בדיוק קוהרנטיים של ג'ורג' בין שיר לשיר הוסיפו קצת לקסם המוזר של ההופעה הזאת, שנעה בין שיאים מוזיקליים למבוכה של ערב שירה בציבור עם דוד מוזר שלא מפסיק לספר בדיחות שמצחיקות רק את עצמו.

בוי ג'ורג' עולה לבמה בלבוש שרק הוא יכול ללבוש. מגבעת צהובה בולטת משובצת בפרצופי סמיילי (באייטיז לא קראנו להם אימוג'יז, לפעמים סמיילים הוא רק סמיילי), וחליפה שמתחתיה סוג של כותונת מלאה במגני דוד צבעוניים, מכף רגל ועד ראש (מתחת לכובע, אגב, מסתתר עוד מגן דוד שמקועקע לג'ורג' על הראש). "הרבה אנשים אמרו לי לא לבוא להופיע כאן", הוא מספר לקהל השבוי ומוסיף, "אני אומר להם בחזרה שיזדיינו, אני אופיע איפה שאני רוצה".

והאמת, הקהל שכן הגיע להופעה נהנה, וראו את זה על הפנים שלו. היו בקהל את כל סוגי הישראלים, וזו הייתה חוויה לעיניים. צעירים, מבוגרים, מזרחים, אשכנזים, סטרייטים, הומואים, לסביות, קווירים, טראנסים, טראנסיות, דתיים עם כיסוי ראש וכיפה, אישה עם זקן, קשיש עם כובע קטיפה סגול, זוג פאנקיסטים מבוגר ולא מעט נשים וגברים שניסו לחקות את הלוק הייחודי של בוי ג'ורג' מהאייטיז, אחד מהג'נדר-בנדרים הראשונים בהיסטוריה. הדבר הכי יפה היה לראות איך אף אחד לא שופט אף אחד אחר, וכולם מרגישים כל כך בנוח עם עצמם. יש הרבה דברים מדהימים במוזיקה, אבל לפעמים אנחנו שוכחים כמה כוח יש לה.

רשימת השירים הורכבה מתשעה שירים קלאסיים של הלהקה, שני שירים חדשים שנכתבו במיוחד לסיבוב ההופעות הנוכחי, ועוד ארבעה קאברים (אחד מהם היה להיט ענק בקריירת הסולו של ג'ורג'). הביצוע של "You Can't Always Get What You Want" של הרולינג סטונס היה מבריק, עם טוויסט סקא מגניב ביותר - והמאש-אפ הכאילו מאולתר של "Walk On The Wild Side" של לו ריד לתוך השיר הפך אותו לאפילו יותר מגניב. ובכל זאת, הבחירה להקדיש רבע מההופעה לקאברים תמוהה למדי, במיוחד כשבחוץ נשארו כמה להיטי סולו גדולים של בוי ג'ורג', ובראשם "Generation of Love", "Bow Down Mister" וכמובן "The Crying Game" המופלא (שגם הוא קאבר בעצמו, אגב, אבל מי זוכר).

הלהקה ירדה להדרן אחרי ביצוע בעיבוד חדש וראוי ל-"The War Song" (המצוין והידוע לשמצה בו זמנית), ואז עלתה לבמה דנה אינטרנשיונל לבושה כמו שהייתם מצפים מדנה אינטרנשיונל להתלבש - עם טייטס ונוצות. או במילים אחרות: כפי שהיינו מצפים מבוי ג'ורג' להתלבש לפני שלושים שנה. היא הודתה לו, ואמרה את המובן מאליו: בלי בוי ג'ורג', אין דנה אינטרנשיונל. דנה הצטרפה ללהקה לביצוע של "Karma Chameleon", הלהיט הכי מצליח של הלהקה - ולשמחת כולם - היא לא הפריעה.

אחרי השיא, ההופעה המשיכה לקאבר מיותר-אך-מצוין של "Purple Rain" של פרינס ונחתמה בעוד קאבר מיותר, הפעם ל-"Get it On" של טי-רקס. "לא שמעתם על מארק בולן בישראל, וחבל, הוא יהודי", החליט בוי ג'ורג' להתנשא על הקהל שלו רגע לפני הפרידה.


אבל האמת, מה זה משנה? עם קול ונוכחות בימתית כמו של בוי ג'ורג', יחד עם עוד 12 מוזיקאים על הבמה וכמה מהלהיטים הגדולים (והנשכחים) של שנות השמונים - קשה היה לא להיסחף בהתלהבות עם אחת מההופעות המפתיעות שהגיעו לישראל בשנים האחרונות. מפתיעה בכמות הקהל הדל שעשה את דרכו להיכל ביד אליהו, מפתיעה בכיף המזוקק שאפשר היה למצוא רק באייטיז.

Church of the Poison Mind

It's a Miracle

I'll Tumble 4 Ya

Everything I Own

Black Money

Time (Clock of the Heart)

Different Man

Miss Me Blind

Bitchface

You Can't Always Get What You Want / Walk on the Wild Side

Do You Really Want to Hurt Me?

Victims

The War Song


הדרן:

Karma Chameleon

Purple Rain

Get It On