ערב יום רביעי בפסטיבל הפסנתר הציג כמה אמנים "רגילים" במופעים עם קונספט לא רגיל. כך מצאתי את עצמי צופה בזו אחר זו בשתי הופעות באותו מקום: אולם רקנאטי במוזיאון תל אביב. ג'יין בורדו ועברי לידר גיוונו שניהם את הרפרטואר שלהם במפגשים לא צפויים, ובשני המקרים נדמה שלעתים הקונספט הצליח לרומם את המופע, ולעתעם להפילו.
ג'יין בורדו הציעו ערב עם קונספט רופף למדי של מחווה לשירים של שלישיות גדולות מכל הזמנים - החלונות הגבוהים, פיטר פול ומרי, צליל מכוון, השלושרים, נירוונה וכו' - לצד להיטי הלהקה. יותר משהייתה זו הזדמנות לצפות בתופעה על הבמה, הסתקרנתי לראות איך תישמע הלהקה הזאת כשהיא יוצאת מתוך אזור הנוחות שלה.
ואמנם, חוסר הנוחות של הלהקה הורגש מאוד. דורון טלמון, בכוח הכריזמה שלה, הפיגה את המתח בעובדות וסיפורים קצרים בין השירים, אבל עמוק אל תוך ההופעה נראו השלושה כמי שמעדיפים כל מועדון נידח ופאב קיבוצי נשכח על פני מוזיאון תל אביב והקהל המבוגר שפקד את פסטיבל הפסנתר. נראה כי הם התחילו ליהנות מהמופע רק עם הלהיטים הגדולים מאלבומם הראשון, שהקהל חגג אותם כהוגן.
ג'יין בורדו, בסופו של דבר, זה פרויקט שעושה בדיוק דבר מסוים אחד - ועושה אותו מצוין. הנוסחה של הקאנטרי העברי, ההומור המאוד מסוים והשפה המאוד מקומית, הגעגועים לסיקסטיז, הבנייה המוזיקלית סביב הקול של טלמון - הכל יושב היטב בחומרים של הלהקה. לכן הנדידה לגרסאות כיסוי כל כך מסוכנת עבורה. זה עבד לא רע עם השירים הלועזיים: "Don't Think Twice" של פיטר פול ומארי (מוכר יותר בביצוע המקור של בוב דילן) או גרסה חצי מעוברתת של "Be My Baby" של הרונטס, אבל אכזב מאוד עם השירים הישראלים - ביצועים רעים של "האוהבים את האביב" ו"ילדי הירח", וביצועים מעט יותר טובים ל"ילדה קטנה" ו"אהבה ראשונה". זאת לא הייתה רק בחירה רעה של שירים שלא מתאימים לגוון הקול של טלמון ולאופי הלהקה. ג'יין בורדו נשמעו בשירים האלה כמו להקת קאברים ולא כמו אקט שמעניק משמעות משלו לקלאסיקות אהובות. הם נתנו יותר מדי כבוד למקור ופחות מדי לעצמם. בשולי הדברים נכתוב שכשלהקה שהומור הוא נדבך כל כך משמעותי בשירים שלה מבצעת שירים יותר רציניים, זה נשמע לא לגמרי משכנע.
הפערים התחדדו במיוחד לעומת הנאמברים המשופשפים שהעמידה הלהקה בלהיטים שלה. הם מוקפדים עד לרמת הכוריאוגרפיה, והפער בינם לבין הקאברים - ברמה כמובן, אבל גם בביטחון העצמי, בשליטה בשיר, ולמעשה כמעט בכל פרמטר - היה דרמטי. אבל מזל שיש לג'יין בורדו את הלהיטים הללו. אולם שלם, מבוגר ברובו כאמור, שר כל מילה מתוך "עינב", "וויסקי" ו"איך אפשר שלא". גם בלי להתעלף מהחומרים המקוריים של הלהקה, קשה להתעלם מההצלחה המרשימה מאוד של השירים האלה.
חשבתי ביני לבין עצמי אחר כך מה חסר בהופעה הזו, ותהיתי שוב על בחירת השירים: כמה חבל שהבחירות לא היו יותר מקוריות ובעיקר יותר משעשעות - ברוח הלהקה בעצם. מתבקש בערב כזה ללכת על שירים של הטוב הרע והנערה, או לתת גרסה יוצאת דופן להרכבים מאגפים אחרים של הפופ הישראלי כמו שוקולד מנטה מסטיק או אפילו ללדין. כמובן, השלישייה שהייתה חסרה במופע יותר מכל הייתה קייט מארלו, אבל אי אפשר לקבל הכל בחיים.
אם ההופעה של ג'יין בורדו הייתה פחות או יותר קונבנציונלית, הרי ששום דבר לא הכין אותי למופע ההזוי של עברי לידר - מההופעות המשונות שראיתי בחיי, אם לא המשונה שבהן, שבה המוזיקה הייתה כמעט בשולי הדברים האחרים שהתרחשו על הבמה.
לידר הוא אחד מאמני הפופ החכמים והמעודכנים בישראל, אבל בשנים האחרונות הלך מעט לאיבוד בתוך ההפקות שלו. לכן הבחירה שלו להגיש מופע משירי האהבה שלו בגרסאות פסנתר היא נפלאה. העיבוד החשוף יותר, הפשוט יותר, מוביל את לידר גם להגשה טובה יותר ומשכנעת יותר עד שכמעט מתפתה לתהות למה הוא לא מקליט פשוט ככה. מצד שני, יש לאפקט הזה גם מגבלות: אחרי פתיחה מהממת (כמה כוח יש ל"זה לא אותו דבר", כשאולם מלא באנשים שרים ביחד "שיר מהעבר הלא רחוק, שכל האנשים שרים אותו ביחד עד שנעלם הפחד"), זה נעשה כבר פחות מסקרן. לאור האופי המאוד מובחן של השירים של לידר, נדמה היה שהוא חוזר על עצמו.
היו כמה ביצועים שהתעלו לרמה גבוהה, במיוחד הגרסה המרתקת לשיר "מרי לנצח" שגם סגר את ההופעה, אבל כנראה שמהערב הזה לא תיזכר המוזיקה - אלא התרחשויות אחרות לגמרי. זה התחיל כבר בראשית ההופעה, כשלבמה עלה לא עברי לידר אלא פרופ' אהרון בן זאב, חוקר רגשות והנשיא לשעבר של אוניברסיטת חיפה, בהרצאה קלילה על אהבה לטווח ארוך, רצופת בדיחות ודוגמאות, שנמשכה כשלידר נכנס ומלווה אותו בפסנתר. זה נמשך כמה דקות שלא הובהרו די צורכן ולא חזרו לדון בהם כמעט בהמשך הערב, ובשלב מסוים הפרופסור סיים ולידר התחיל לשיר. כעבור שלושה שירים, לידר הסביר את הקונספט המקורי: מדובר בערב על אהבה, והוא רוצה לנסות משהו שונה. מחצית מהבמה הפכה לסלון, ולידר הצהיר על רצונו לשבור את המחיצות בין האמן והקהל: הוא רצה להעלות מן הקהל לאורך הערב, בנפרד אלו מאלו, שלושה זוגות ולנהל איתם שיחה קצרה על מערכת היחסים שלהם, ואיך הם מצליחים לשמור על הזוגיות שלהם.
האמת היא שהאפיזודות האלו היו יותר מעניינות מהערב עצמו. בשיאן, כלל לא היה ברור מי כוכב ההצגה. חיבוקים, מגע ידיים וסיפורים אישיים של אנשים רגילים לחלוטין הם בין הדברים היפים והמרגשים ביותר בעולם, גם עבור לידר. הוא שיווה למפגשים האלה אווירה קלילה אך לא-בלתי-מביכה, הסתלבט על הזוגות והתחבק איתם. לא פעם הוא נסוג אל תוך עצמו, אל הדאחקה או המבוכה, וברגע של כנות הודה בקנאה שלו כלפי הזוגות. היות והם נשארו בכיסאות על הבמה עד סופו של המופע, יכול היה הקהל להמשיך להתרשם מהדינמיקה הפנימית של כל זוג כמו גם בהתנהגות שלהם כקהל. אלו מתלחשים ואוחזים ידיים, אלו מצלמים תמונות, מצטלמים בעצמם ונהנים מהמעמד, אלו מתנשקים בלהט. זה לא היה המוקד, אבל לרגעים ארוכים הקהל למעשה צפה בקהל, פשוטו כמשמעו. ניסוי מוזר ומשונה, לרגעים מקסים ולפרקים לא נוח, אבל מעניין מאוד. מסתתר כאן איפשהו משל על תקופתנו, אבל נסתפק כרגע בלומר שלהדגיש את העובדה העיקרית: בין מתאבן מוזיקלי למשנהו, הזוגות הללו מהקהל היו למעשה המנה העיקרית.
גם מתוך הקליפה שלידר עטה לרגעים, אני משוכנע שגם הוא לא עמד בפניהם, מה גם שכל אחד מהזוגות סיפר על שיר של הזמר שהיה משמעותי למערכת היחסים שלהם, כמו "האהבה הזאת שלנו בונה לנו חדר", שהיווה את הטריגר לזוג הראשון להחליט לקנות בית ולעצב אותו בדמות המשפחה החדשה שלהם. אלו היו רגעים יפים שהדגימו איזה כוח יש למוזיקה בחיים שלנו, הרבה מעבר למה שאנחנו מייחסים לה כפסקול: היא מלווה, מרגשת, משכנעת, מעצבת. וכך, השירים היוו השראה לקהל, והקהל הגיע והעניק לשירים משמעות חדשה ואישית משלו.
עם או בלי כוונה (זה נראה מאולתר למדי), שלושת הזוגות היו שונים זה מזה והדגימו סוגים שונים של מערכות יחסים: זוג מבוגר בפרק ב' של חייו, שבו השניים מגדלים יחד את ילדיהם מהנישואים הקודמים; זוג אחר שנמצא ביחד כבר 21 שנה, מאז הצבא; וזוג שלישי צעיר, שנמצא ביחד כשלושה חודשים, אך כבר גר יחד. לידר השתעשע איתם קצת, ושאל מה עם החתונה, מה שנענה לתדהמת כולם בהצעת נישואים עם כריעה וטבעת ודמעות לפי כל כללי הטקס, כולל לידר שנראה כמי שאינו מאמין שזה באמת קורה, ולאחר מכן התיישב על הפסנתר ובקושי הצליח לשיר את "זכיתי לאהוב". זאת הייתה חוויה מרגשת, אך בו בזמן גם מופרכת, לא מציאותית, יפה מכדי שנאמין. בשלב זה כבר קשה היה להכיל את ההתרחשות על הבמה, וחלקים בקהל איבדו ריכוז. אם לידר דיבר בראשית הערב על שבירת המחיצה בינו לבין הקהל, הרי שכעת היא נפרצה לחלוטין. יכולתי לצפות בטלפונים הסלולריים בשורות שלפני בנאמבר המרגש: היו שצילמו את לידר, אבל הרבה אחרים הפנו את העדשה אל הזוג הנרגש המתנשק על הספה. הכל הוכרע: לידר נדחק הצדה, וכוכבים אחרו כבשו את הבמה של אולם רקנאטי במוזיאון תל אביב.