טונה באמת מנסה לומר משהו יפה, אבל יוצאות לו קלישאות

טונה הוא אחד הכוכבים הבולטים של הגל החדש של ההיפ הופ הישראלי, וגם אחד החידתיים שבהם. מצד אחד, מדובר באמן כריזמטי ומוכשר, שהצליח לסחוף המונים גם מחוץ לז'אנר שלו עם "גם זה יעבור" – השיר, הקליפ, והתופעה. גם הפרסונה הידידותית, החצי-לוזרית שהוא מציג בשירים שלו, אפשרה לו למצוא חן בעיני הרבה אנשים שהיפ הופ ממש לא מדבר אליהם. מצד שני, אצל טונה הסופרלטיבים תמיד קצת מתנגשים במציאות: הוא מגיש טקסט באופן וירטואוזי, אבל כותב הרבה מאוד קלישאות; מסמפל קלאסיקות באופן מבריק – אבל ללא קשר לשיר; מנסה להגיד משהו יפה על הדור שלו, אבל בסוף לא אומר הרבה, או כמו שהוא מודה בעצמו: "אם אני הקול של הדור אז כל הדור הוא שיכור".

"טונהפארק", אלבומו השני, מציג שפע סימפטומים להתנגשויות האלה. ההפקה של ניר דנן ויקיר בן טוב מעולה, וטונה מגיש מצוין. העולם המוזיקלי של האלבום סוחף בין אזכורים וציטוטים של קלאסיקות משמחות כמו "גלגל ענק" של גלי עטרי, "רומיאו" של יהודית תמיר, "תביא קצת דינרוס" של אתניקס וכמובן מיליון השפעות אחרות, ואירוחים מקוריים כמו של מיקי גבריאלוב ("קאובוי"), ושל קספר, לוקץ' והראל דהרי בשיר די יוצא דופן, שבו הארבעה מספרים על החולשות שלהם וההתמודדות עם הסטריאוטיפים מהסביבה. השיר הטוב ביותר באלבום הוא "סחרחורת", שמזדמזם בראש הרבה יותר מהאחרים.

הבעיה היא שזה קומקום נהדר, אבל אין בו יותר מדי תה. "כותב אלבום שלם על כלום, על מי צודק ומי טעה, קשה לשמור על זה שנון כשהחיים הם קלישאה", טונה שר ב"גלגל ענק", וזה לא תיאור עד כדי כך רחוק מהמציאות. בתיכון הוא חלם להיות ראפר; עכשיו הוא ראפר מצליח; קשה להיות מוזיקאי בישראל; חשבון הבנק במינוס; התקשורת ממליכה ומורידה והמראיינים מעוותים בשביל למכור עיתונים; עדיין קצת ילד בעולם המבוגרים. תכניסו בין המשפטים האלה ביט וסימפול ונפלתם על שיר כזה או אחר באלבום החדש. כן, עיסוק עצמי מילניאלי זה צו התקופה, אבל זה לא הולך ממש לשום מקום.

הסינגל המוביל "י"א2", שנוא עליי במיוחד. זה לא רק בגלל המניפסט הילדותי משהו נגד מערכת החינוך, שהוא לא מקורי במיוחד וגם לא משכנע במיוחד, אלא גם בגלל הציטוט הסתמי של "בובה זהבה" של החלונות הגבוהים. מה הוא תורם לשיר? מה הקשר לשיר בכלל? למה שיר הערש של מרים ילן-שטקליס על הילדה שמפחדת מהחושך קשור לישיבה בכיתה? האם מספיק להגיד "בובות בובות" כדי להצדיק את זה? ציטוט, וטונה יודע את זה מצוין ועושה את זה מצוין בשירים אחרים שלו, הוא לא קישוט. אם השיר של טונה והשיר של החלונות הגבוהים לא אומרים שום דבר אחד על השני בהקשר החדש שנוצר, אז מה בכלל הטעם?

מעצבן להקשיב ל-"טונהפארק" בעיקר כי אין ספק באשר לכישרון שלו עצמו לכל אורך הדרך, מהחריזה ועד למעטפת הויזואלית. אבל אם "גם זה יעבור" היה רגע הפריצה של הכישרון הזה, הרי ש-"טונהפארק" שוחה באותם מקומות, בהחלט משתכלל מוזיקלית, אבל מילולית זה לא עד כדי כך מעניין. אם ראפרים הם מספרי הסיפורים של זמננו, אנחנו זקוקים לכישרון שלהם עכשיו. בשביל קלישאות יש לנו את נתן גושן.

קצב העבודה של שלום גד, וזה כבר בגדר אמת ידועה, הוא בלתי נתפס בכמות ובאיכות. רק ביולי הוא הוציא אלבום סולו מרתק כתמיד, "תשעה שירים", ובקושי שלושה חודשים לאחר מכן הוא שותף לעוד אחד במסגרת הרכב חדש בשם "רעב", שבו הוא שותף שווה יחד עם מיקה דוארי ורונאל קרן (וגם אסף קורן, אבל הוא נוכח פחות), מוזיקאים צעירים שמאחורי כל אחד מהם כבר יש כמה וכמה הקלטות. "רעב" מזכיר באופיו כמה רגעים של שיתוף הפעולה מטרילוגיית "המצב" של שלום גד, אם כי עליז יותר, אבל יהיה זה עוול למתג את ההרכב כפרויקט צד שממוקד בו - השלושה מתפקדים כאן כלהקה ממש, שבה כל אחד מהם מקבל זכות ביטוי כזמר וכמלווה, והקרדיטים לכתיבה ולהלחנה נחלקים בין כולם. הרוק די סטנדרטי, אבל הכימיה היא מה שצובע אותו בצבעים חדשים.

ה-"רעב" הוא הרעב להצליח, או יותר נכון להיות בעל משמעות: איך יצליחו שלושה מוזיקאי שוליים לגעת בנצח בשוק כה בלתי אפשרי כמו זה של תעשיית המוזיקה? השכל אומר שאי אפשר, אבל הלב, שהוא בסוף מה שמניע מוזיקאים לקום בבוקר לעבודה, מתעקש לשמור על החלום. בכך עוסק כל אלבום הקונספט, משירו הראשון שחוזר על המנטרה "אין משהו חשוב בעולם שקל לעשות", ועד שיר בהמשכים בשם "הגלגול", כולו מחווה לאמנים שהשלושה היו רוצים להיות בגלגול אחר. במודעות עצמית נדירה, השלושה חושפים את אחורי הקלעים הפחות נוצצים של העשייה, כולל שיחת וואטסאפ מולחנת ומשעשעת עד כלות.

זה אלבום פשוט וחכם, קטן אך ממלא. כדאי להקשיב ל"רעב" אם אתם מוזיקאים, או אמנים בכלל, או אם אתם מעריכים אמנים ואמנות ורעבים לה, ואם הגעתם עד כאן כנראה שאתם כאלה. והרי, כמו שהם שרים בשיר הסוגר, אם אתה כזה, אז "אתה אף פעם לא לבד. יש המונים שרעבים בדיוק כמוך. למשהו חדש, למשהו חכם, למשהו קל. יש המונים שרעבים בדיוק כמוך שרק רוצים להיפתח אל האחר ולעגל את האמת".

בתוך האינפלציה של אלבומי האינדי הישראלים, יש לא מעט מהם שבסוף נשמעים כמו סך כל השפעותיהם, ולא יותר מזה. עוד אלבום פולק, עוד אלבום רוק סטנדרטי, עוד ניסיון לעשות לחקות ניו וייב מהאייטיז – מתוך כל אלה קשה לברור משהו שבאמת נשמע יוצא דופן. תמר לינדר היא יוצאת דופן. "כן" הוא אלבומה השני, והוא מפתיע ומסקרן ומבלבל, נע בין רוק להיפ הופ ולבלדות, עם ליווי אלקטרוני ואלמנטים מזרחיים שמופיעים מדי פעם. הקול שלה מנחם ומתריס, והכל דרמטי להפליא וסוער מאוד (הפקה: אור בהיר). מוצלחים במיוחד הדואט הנוגע "לעת ערב" עם נעם ענבר (הבילויים), "אני הסכנה" על סוד אפל שהולך ומתפרץ החוצה ו-"שיר נחמה" מלא הכוח. יש בשירים האלה הרבה כאב, אבל לינדר תמיד קמה. במילים אחרות – האלבום הזה הוא הרפתקה.