השבוע ימלאו ארבע שנים לאותו ערב עגום בנובמבר שבו מת אריק איינשטיין בעקבות מפרצת באבי העורקים. ארבע שנים הן זמן רב בעידן של זיכרון כה קצר, אבל קסמו של אריק איינשטיין לא פג ואף לא מתקרב לכך. אנשים עדיין שרים את שיריו, מזדהים עמם בכל ליבם. הוא עדיין קול שמייצג דור אבל גם חוצה דורות, שהוא כל כך מקומי עד שבכל מקום בו תקשיב לשיריו בעולם תרגיש כמה טוב שבאת הביתה. הוא עדיין סמל לצניעות, לטוב טעם, לקסם אישי, למוזיקה במיטבה. ממרחק הזמן קשה לפעמים להיזכר בקריירה הכל כך ארוכה ומצליחה שהייתה לו, ובדיוק ברקע הזה מגיעה "שיר אהבה סטנדרטי" סדרה דוקומנטרית חדשה (ישודר החל מהערב בשעה 21:00 ב-yes דוקו וב-yesVOD) הסוקרת את חייו ופועלו של גדול זמרי ישראל בכל הזמנים.
היצירה הזאת מגיעה בתקופה מבורכת לאנשי התיעוד של המוזיקה הישראלית, לצד ספרים שפורסמו השנה אודות מאיר אריאל, נעמי שמר, תמוז ויהורם גאון ויצירות תיעודיות חדשות על זהר ארגוב ואריק לביא. המדף סוף סוף מתמלא קצת, ונקווה שזאת רק ההתחלה. בתוך כל אלה יש מקום מיוחד ל"שיר אהבה סטנדרטי", שמאחוריה עומדת נבחרת חלומות של ממש: אבידע ליבני, מבכירי הדוקומנטריסטים המוזיקליים בישראל ומי שעמד מאחורי הסרטים "חייב לזוז" על אהוד בנאי והפליטים, "לשוב בחזרה" על רבקה זהר ו"שק של סנטימנטים" על האיחוד האחרון של להקת כוורת; יואב קוטנר, גדול המומחים והמתעדים של הרוק הישראלי בכלל ושל אריק איינשטיין בפרט, ומי שגם מאחוריו יש רקורד עשיר של סדרות דוקו לטלוויזיה; ואסף אמיר, מפיק בולט שחתום על כמה מהסרטים המצליחים שיצאו בישראל בעשורים האחרונים ("למלא את החלל" ו-"כנפיים שבורות" למשל, אם להזכיר שניים). השלושה עבדו כבר יחד בעבר על סדרת "האלבומים", כשהפעם האתגר גדול פי כמה: 50 ומשהו שנות קריירה על פני שישה פרקים, ובמוקדם איש אחד, שהיה מצד אחד פרטי מאוד ומצד שני התנגן בכל בית בישראל.
"שיר אהבה סטנדרטי" מציגה תמונה מקיפה ונפלאה של ההישגים הרבים של אריק איינשטיין. עבודת התחקיר המעולה והעושר של החומרים מציגים סוף סוף, באופן נגיש ומרגש, את המכלול ולא רק התמקדות באלבום אחד או שניים. דרך הבנייה של הסדרה אינה מובנת מאליה. בזמנו דווח כי פרקי הסדרה היו אמורים לשקף כל אחד שיתוף פעולה של איינשטיין עם יוצר אחר (לצורך העניין שלום חנוך או יוני רכטר), ודרך כל אחד מהם לספר את הסיפור הכללי. ליבני ושות' בחרו באפיק יותר סטנדרטי, של כרוניקה שלא מוותרת כמעט על אף תחנה. בחירה אחרת של יוצרי הסדרה הייתה לקחת צעד אחורה, ולא להותיר בסרטם קריינות. ללא מספר ראשי, הסדרה מובלת על ידי ראיונות עם אנשים ונשים שהכירו את איינשטיין, קטעי ארכיון, ומרגש מכל סלילי הקלטות של קוטנר עם איינשטיין. זה יותר מסמלי שאיינשטיין המאוחר מופיע כאן בקולו בלבד ולא בפניו, המציצים רק מתוך תמונות וסרטי ארכיון. כתמיד, קולו המוכר כל כך, האהוב כל כך, של איינשטיין חוצה את הגבולות, אך איינשטיין האיש נשאר ספון ונעלם מעין הציבור, ומעדיף את התה והלימון.
הפרקים הראשונים מציגים את השנים הקריטיות שהפכו את איינשטיין להיות האייקון שהוא. הראשון שבהם מתאר בקצרה את ילדותו ועוסק בעשר השנים הראשונות בקריירה שלו פרק זמן מרתק, חשוב מאוד ולא מספיק ידוע, על שירותו בלהקת הנח"ל, וחברותו בבצל ירוק ושלישיית גשר הירקון עד לחלונות הגבוהים. הסדרה מקדישה כאן נפח נכבד וראוי לתקופה שנהוג לחשוב עליה כעל פרה-היסטוריה מבחינת הקריירה של איינשטיין. בניגוד לתקופות מאוחרות יותר, מתקופה זו יש מיעוט של תיעוד וידאו, וליבני התמודד באופן יצירתי עם הבעיה הזו בדרכים שונות, בין היתר על ידי אנימציה.
דוגמה לעבודת התחקיר המרהיבה שנעשתה כאן מגיעה בפרק השני, שנפרס על פני השנים הקריטיות משלהי החלונות הגבוהים ועד שבלול. בין היתר הגיע צוות ההפקה למוזיקאי ראלף מרפי, הצלע הבריטית בהרפתקה הבינלאומית של החלונות הגבוהים, ומי שהחליף את איינשטיין בהרכב לתקופה קצרה. בנוסף נמצאו הופעות היסטוריות של "The High Windows" בטלוויזיה הבריטית. מעבר לפיקנטריה, הקטעים הללו מצליחים להאיר ככל האפשר אפיזודות שהיה ידוע עליהן מעט מאוד עד כה. מהצפייה בפרק עולה השאלה מדוע איינשטיין המופנם נמשך כל כך לעבוד עם שותפים כה מוחצנים ושונים ממנו אורי זוהר, שמוליק קראוס או שלום חנוך, או עם שותפים בכלל, יותר מכל זמר אחר במעמדו. האם זה משום שהשנים המעצבות שלו עברו עליו בלהקות או מסיבה אחרת, פסיכולוגית או מקצועית? זאת סוגיה מעניינת, שהסדרה כמעט ולא עוסקת בה.
הפרק השלישי סוקר את השנים הבאות, ועסוק באיינשטיין של "בדשא אצל אביגדור", בחיבורים עם מיקי גבריאלוב ושם טוב לוי וביצירה שלו על רקע מלחמת יום הכיפורים. זה פרק פחות דידקטי מן השניים הקודמים, אבל הוא כולל מהשיחות המעניינות ביותר עד כה, בעיקר אלו עם יענקלה רוטבליט ואריאל הירשפלד, שמצליחים לזקק תובנות מרתקות על איינשטיין האמן והאיש. כך למשל, על רקע הקליפ הידוע של "צא מזה" בו איינשטיין שר לאפרים זוהר, בנו של אורי, מסביר רוטבליט כמה חשוב היה לאיינשטיין ליצור את האינטימיות בינו לבין המאזין הבודד, שהוא שר בשבילו, למול ההופעה לקהל גדול. בשביל הרגעים האלו "שיר אהבה סטנדרטי" נוצרה רגעים שמפגישים בין האדם ליצירה ולדמות הציבורית שלו. על הרגעים הללו יש להסיר את הכובע בפני יוצרי הסדרה.
ויחד עם זאת, ומבלי להמעיט מהעושר והאושר שהסדרה הזו מביאה אל המסך והצופים, ומן העשייה הגדולה שנעשתה כאן על ידי טובי העוסקים במלאכה, קשה להשתחרר מן התחושה שלפחות על פי שלושת פרקי הסדרה הראשונים ששוחררו לתקשורת, "שיר אהבה סטנדרטי" מחמיץ את הניסיון לשרטט באופן חדש את דמותו של אריק איינשטיין, חייו ומפעל חייו, בין אם ככרוניקה, כביוגרפיה או כתחקיר ביקורתי.
התחקיר שאסף חומרי ארכיון שמותירים את הצופה פעור פה, נאסף לכדי תוצר שהוא כמעט קולאז'י באופיו, ללא קריינות או פרשנות, כך שהצופה הממוצע אינו מבין מדוע פרקים מסוימים זוכים בהכרח למקום רב יותר מאחרים. אם אינכם בקיאים בקריירה של איינשטיין, לא סביר שתבינו בעקבות "שיר אהבה סטנדרטי" מה חשוב כל כך באלבומים כמו "שבלול" או "פוזי", או לחילופין מדוע אלבום הבכורה של איינשטיין כסולן, "שר בשבילך" מ-1966, לא זוכה כמעט כלל להתייחסות, וכמוהו גם הסרטים בהם כיכב בשנות ה-60. נושאים כמו התקבלות, ביקורת עיתונאית, הערכה והצלחה מול כישלונות מסחריים, כמעט לא באים לידי ביטוי. אפשר להבין את הבחירה העקבית של ליבני לתת את זכות הדיבור ליצירה ולמרואיינים, אבל זה בדיוק המקום שבו יוצרי הסדרה היו צריכים להביא את עצמם קדימה. ספק אם יש בארץ אדם שיש בידיו תשובות טובות יותר לשאלות הללו מאשר קוטנר עצמו, אולם הוא לא חולק אותן עם הצופה.
בעיה דומה נוגעת להקשרים הביוגרפיים בחייו של איינשטיין. גם כאן הרציונל מובן כשמגוללים קריירה של שישה עשורים יש להעדיף מסיבות מובנות את העיסוק בעיקר על חשבון מה שייתפס אולי כרכילות. גם קנאותו של איינשטיין לפרטיותו משחקת כאן תפקיד. יחד עם זאת, בסדרה של שישה פרקים קשה שלא לתהות על המקום הזעום שלו זוכים הנישואים שלו עם אלונה איינשטיין ובנותיהם המשותפות שירי ויסמין. סינק של מיקי גבריאלוב על "בדשא אצל אביגדור" הוא זה אשר מגלה לנו, כמעט בדרך אגב, על התפוררות התא המשפחתי הזה ותחילת מערכת היחסים של איינשטיין עם סימה אליהו. יש להניח שלהתפתחויות האלה היה משקל רב גם בבחירות היצירתיות של איינשטיין באותן שנים, אולם הסדרה לא עוסקת בזה.
אני מניח שבפרק הרביעי סיפור חזרתן בתשובה של אשתו הראשונה ובנותיהם ושל אורי זהר יעניק מעט יותר נפח למקומן של דמויות אלו בחייו. זהר לא מתראיין לסרט, ועד כה בן המשפחה היחיד שדיבר למצלמה היה בן דודו של איינשטיין אלון גלילי. בין המרואיינים האחרים שבולטים בחסרונם ניתן למצוא גם את יהורם גאון, שותפו של איינשטיין ללהקת הנח"ל ולשלישיית גשר הירקון, כלומר, דמות מפתח בהבנת הפרק הראשון של הסדרה. אולם גאון, שרק לאחרונה שיתף בספרו באירועי אותן השנים, לא מדבר מול המצלמה הזאת.
לבסוף, נותרת שאלת הביקורת. איינשטיין היה אחד האייקונים הגדולים של התרבות הישראלית, קונצנזוס שבקונצנזוס, אבל גם חלק מאתוס ואליטה שהיום נהוג לראות באור אחר, בלשון המעטה. במאי הסדרה, שכאמור ויתרו על קולם, לא מתעמתים למשל עם חבורת לול, על שלל הסיפורים המחמיאים והמחמיאים-פחות שסבבו אותה. ההימנעות מהעיסוק בשאלות האלה מחמיצה הזדמנות להגיד עליו ועל חבריו משהו חדש ומעניין.
ייתכן שחלק מן החולשות האלו נובעות גם מן התחושה שהפרק השני והשלישי עוסקים בעיקר ביצירות שסוקרו לעייפה. מבחינתי, שיאה של הסדרה צפוי להגיע בפרקים הבאים. ישנן עוד כל כך הרבה פרשות שעוד לא דובר בהן מספיק: אלבומי ארץ ישראל הישנה והטובה ומה הוא ביקש להביע בהם; הפרישה מההופעות; הקלטות ואלבומי הילדים; התגובה לרצח רבין; הכישלון היחסי של אלבומיו האחרונים. סך הכל כ-40 שנה בשלושה פרקים. נדמה שיש עוד כל כך הרבה מה לומר על האיש שאין מנוס מהפקת סדרת המשך שתמשיך לחקור את היצירה של אריק איינשטיין לאחר המסד שהניחו ליבני, אמיר וקוטנר. אפשר יהיה לקרוא לה "האהבה, פנים רבות לה".
