13 שנים ביקש סקוט פרנק להוציא לפועל תסריט למערבון שכתב, "חסרי אלוהים" שמו. מאז 2003, כשסיים לכתוב את התסריט שבדיעבד החשיב לטוב ביותר שכתב מעודו, ניסה לשכנע במאים לקחת על עצמם את הפרויקט. הוא פנה אל סטיבן סודרברג, שעבורו כתב את "רומן לא חוקי", וממש התחנן שיביים אותו. אולם לצערו, סודרברג פשוט "לא רצה לביים אנשים על סוסים". סם מנדז - במאי "אמריקן ביוטי", "הדרך לפרדישן" ו"סקייפול" - אף הוא השיב את פניו ריקם, למגינת לבו. בין לבין כתב פרנק תסריטים ל"דו"ח מיוחד" של סטיבן ספילברג, "מארלי ואני" ו"לוגאן", וגם ביים כמה סרטים בעצמו, אבל לא הצליח להרים מעל הקרקע את התסריט האהוב עליו. קשה גם ככה לשכנע אולפנים לעשות סרטים בלי שיקושר אליהם במאי או כוכב גדול, אמר פרנק בריאיונות, ובמקרה של מערבונים זה קשה שבעתיים. האולפנים פשוט לא מעוניינים בהם. אך אז הגיע כיוון חדש. סודרברג אולי לא רצה לביים, אבל חבר אל פרנק כמפיק, ולנוכח ניסיונו הטלוויזיוני החיובי עם הסדרה המעולה "הניק" ז"ל, הציע לפרנק להפוך את הסרט למיני-סדרה. שלוש שעות הפכו לשבע, פרנק עצמו השתלט על בימוי כל הפרקים, וכמו שקורה רבות בשנים האחרונות ליצירות תועות - נטפליקס הזמינה ומימנה אותה.
זהו סיפורם של שני יריבים מרים שהיו בעבר בני ברית: רוי גוד הצעיר (ג'ק אוקונל הבריטי, "סקינס", "לא נשבר"), שבגד בפרנק גריפין (ג'ף דניאלס, "חדר החדשות"), האיש שלקח אותו תחת חסותו בנעוריו וגידל אותו, בזמן שנדדו וצירפו עוד ועוד גברים לכנופיה המסוכנת והאכזרית שלהם. צרוב מעלבון, מבטיח פרנק לנקום בכל מי שייתן מקלט לרוי, ואכן עושה זאת בדרכים מזוויעות, בשעה שרוי, פצוע וחבול, מוצא מקלט בחווה שנקלע אליה מחוץ לעיירת הכורים לה בל. שם חיה האלמנה אליס פלטשר (מישל דוקרי, "אחוזת דאונטון") עם בנה החצי-אינדיאני וחמותה. נוכחותו שם מעמידה בסכנה לא רק אותה, אלא את כל אנשי העיירה.
נשות העיירה, ליתר דיוק - טרגדיה איומה קיפחה את חייהם של כל הגברים שם כמעט, והותירה את רעיותיהם וילדיהם היתומים הפגיעים להסתדר בעצמם. נותרו רק זקנים, שוטים, השריף ביל מקנו (סקוט מקנירי, "ארגו") האלמן אף הוא, שמאבד את מאור עיניו, וסגנו הצעיר והמוכשר ווייטי (תומס ברודי-סנגסטר, הוא ג'וג'ן ריד מ"משחקי הכס"). למען הסר ספק, אין להקל ראש בנשים האלה. בפרט אליס פלטשר ומרי אגנס מקנו, אחותו של השריף (מריט וובר המעולה, "האחות ג'קי"). האחת מעבירה בפניה ובקולה השקט ובדיבורה המדוד את כל תלאותיה מפעם ומעכשיו, שולפת רובה בכל פעם שמישהו מתקרב אל החווה, אויב או ידיד, ואף משתמשת בו. השנייה מעדיפה ללבוש את בגדי בעלה המנוח מאשר שמלות נפוחות, מטפחת דעות רדיקליות בנוגע לתפקידה של אישה, ומעולה עם אקדח יותר מאשר כל גבר בסביבה.
הנוכחות של אל מיטיב או היעדרו הם מרכיב מהותי ב"חסרי אלוהים". הסְפר שכוח האל, פשוטו כמשמעו. פרנק מתייחס לעצמו כאל מטיף נוצרי, אבל אינו מאמין - אומר בפירוש לעובר אורח, "אין כאן כוח עליון שיגן עליך ועל ילדיך" - ומעשיו הכל כך איומים שייכים יותר לצד השטני מאשר לכל דבר שקשור לקדושה. הוא הפך לפסיכופת בשל טבח נוראי שהתרחש סביבו בילדותו, ובעצמו נאסף על ידי מנהיג מורמוני רצחני שגידל אותו. חוליה בשרשרת שמי יודע עד היכן בהיסטוריה היא נמשכת, וכזו שהופכת את פרנק למשהו שהוא מעבר לרשע חדגוני. כנגדו וכנגד אנשיו עומדות נשות לה בל, חבורה סימפטית בהרבה ללא ספק, אולם גם להן אין אלוהים, ולו מטעמים טכניים. במשך חודשים רבים הן בונות כנסייה לטובת כומר שלכאורה עושה את דרכו לשם, אך משום מה לא מגיע ומותיר אותן בלי הנחיה. נטולות הגנה רוחנית, נטולות הגנה פיזית, אסון שמחכה לקרות. כמובן, ההשוואה הזו בין שני הצדדים נעדרי האל מציבה אותם במסלול התנגשות מבשר רעות.
מתבקש מדי לקרוא ליצירה כזו "חסרי אלוהים" - אולי כל מערבון מאז "בלתי נשכח" יכול להיקרא כך - אבל המיני-סדרה של פרנק מושכת במודע אל הכיוונים האלה. יש בה ממד אפי, נצחי, תנ"כי. אם בשל המרחבים הפתוחים והפראיים שנראים כאילו זה עתה נבראו; אם בגלל המוטיבים הקמאיים שלה כמו יריבות בין דמות אב לדמות בן; אם בגין רפרנסים ישירים כמו ציטוטי פסוקים, אישה שאיבדה את בעלה בשיטפון (בלעז Flood, כלומר מבול), דבורים הומות על גוויה כמו האריה ששיסע שמשון הגיבור וכיו"ב. ובעיקר מפאת הרוע הצרוף והמצמית והמביס שהיא מציגה בדקותיה הראשונות, כזה שמורגש באיברים הפנימיים, מניח משקולת של אימה משתקת על החזה כל אימת שפרנק גריפין ואנשיו מתרועעים עם חפים מפשע.
בהתחשב באהבה ובדבקות של פרנק לתסריט המקורי שלו, קשה לא לתהות כיצד נראתה התצורה הקולנועית האפשרית של "חסרי אלוהים". או אפילו כיצד הייתה נראית המיני-סדרה עם מעט יותר עבודה על התסריט. כי אחרי שבעה פרקים (כולם זמינים החל מהיום, רביעי, בנטפליקס), מורגש שמשהו במינונים מעט לקוי, ושמרקחת טובה יותר יכולה הייתה להפוך את "חסרי אלוהים" ליצירת מופת אלמותית.
רגעי הפתיחה הקשים מתווים את החוויה הרגשית של שני הפרקים הראשונים. יש עוצמה אדירה גם ברגעים שקטים, האובדן והאבל נוכחים אצל כל דמות ודמות, הסדרה לופתת ועוכרת שלווה, ממגנטת ומפחידה עד מחנק - ואז החל מהפרק השלישי נכנסים פתאום שקט וחסד חיוניים שכמו נשכחו עד אז, יש לפתע הפוגה לנשימה ולנשמה. רגעים פרוזאיים ומקסימים של אילוף סוסים, לימוד קרוא וכתוב וכינור, אהבה צעירה בלתי אפשרית וכן הלאה. קשה לא לחוש שהתמהיל הזה נדרש באופן שקול יותר לאורך הסדרה כולה.
כך גם לגבי הסיפור: האיבה בין רוי גוד לפרנק גריפין, מרתקת ככל שתהיה, מאפילה על יתר העלילות. הרעיון של העיירה במערב הפרוע שכמעט כולה על טהרת הנשים יכול לבדו לפרנס כמה וכמה עונות. הלוואי שהיה עושה זאת, כי על אף כמה סיפורים מעניינים שקורים שם, התחושה היא ש"חסרי אלוהים" לא מממשת את כל הפוטנציאל הגלום בו, לא מתמקדת מספיק בנשים האלה העשויות פלדה ואבן, וגם לא תמיד קוצרת את כל מה שהיא זורעת.
אולם גם כך, אפילו בלי הליטושים הללו, "חסרי אלוהים" מרעישה ומהממת. היא שופעת רגעים מדהימים ומסעירים, כתובה יפהפה, מצולמת נפלא ומשוחקת על ידי קאדר שחקנים כה מצוין באופן מאופק ושקט, העומד בניגוד לתחושה הכמעט-מיתית העולה ממנה. הרושם האדיר שהיא מותירה לכל אורכה - בין אם מדובר בשיאים אלימים, בתוכנו של מכתב מסתורי או אפילו בשיחות מסוימות - לא רק מחפה על חולשותיה, אלא הופך את "חסרי אלוהים" ליצירה שקשה להתיק ממנה את המבט ואת המחשבה, וכזו שהיה שווה לחכות לה 15 שנים.
