אחד מעמודי התווך של המסורת המקסיקנית הוא יום המתים: ריטואל שנתי שבו מציינים את זכרם של מי שכבר הלכו לעולמם, ואלה שבים כרוחות רפאים לביקור בארץ בעולם החיים, בה הם יכולים לראות פעם נוספת את יקיריהם ולהיווכח עד כמה הם עדיין זוכרים ואוהבים אותם. כל זאת, כמובן, בתנאי שקרוביהם אכן נוצרים את זכרם.
להבדיל אלפי הבדלות, גם בעולם הקולנוע ההוליוודי יש כל מיני מסורות, ואחת הקסומות ביניהן היא שמאז אמצע הניינטיז, מדי שנה מגיע לאקרנים סרט חדש של פיקסאר, ובדרך כלל זוכה בהצלחה מסחרית, ביקורתית וממסדית. השנה, הלהיט הזה הוא "קוקו", שהגיע כאן לאקרנים אמש (חמישי), ועלילתו מתרחשת בעיירה מקסיקאית טיפוסית, בה חוגגים כמיטב המסורת את יום המתים.
הסרט אמנם נקרא בשם מקסיקאית באה בימים בשם קוקו, אך מתמקד דווקא בנכדה, ילדון בשם מיגל. הוא חולם לפתח קריירה מוזיקלית, אך נתקל בהתנגדות מוחלטת של משפחתו, האוסרת עליו אפילו לגעת בגיטרה, מסיבות הקשורות בעבר הרחוק ובאנשים שכבר אינם עמנו. כדי להסיר את האיסור הזה, להגשים את חלומותיו המוזיקליים ולגלות את האמת על סבתו ועל המשפחה כולה - יהיה עליו לנצל את יום המתים ולעבור לצד השני, למסע רב תהפוכות בין שלדים ורוחות מן העבר. יותר מזה לא נגלה, שכן התסריט כאן עמוס תפניות עלילתיות מפתיעות באמת.
חשוב להדגיש כי בניגוד לנהוג בהוליווד, התסריט העשיר והגדוש הזה אינו מבוסס על חומרים קיימים, אלא מבוסס על רעיון מקורי של לי אונקריץ', מן העובדים הוותיקים בפיקסאר, שגם ביים אותו. בבואו לכתוב את התסריט (עם מתיו אלדריץ') ואז להביא אותו אל הבד, היה עליו לעמוד בכמה אתגרים.
אתגר ראשון: כיצד, בעידן הקטנוניות הפוליטית, שבו בוחנים בזכוכית מגדלת כל משיכת מכחול, הוא יכול כגבר אמריקאי לבן להשתמש במסורת המקסיקאית בלי שיאשימו אותו בניכוס תרבותי, בפטרונות וכיוצא בכך. זו משימה מסובכת, אבל אונקריץ' עמד בה בהצלחה מרובה: המקסיקאים היו הראשונים להשתפך על הסרט, שריסק אצלם שיאים קופתיים והוציא את הקהל מגדרו. חברה בת המקום אמרה לי כי "קוקו" תופס באופן מושלם את כל מרכיבי התרבות הלאומית, ולאיש שם לא היו תלונות כלפיו.
מי שאינם בקיאים בתרבות המקסיקאית, לעומת זאת, זוכים כאן לשיעור מאלף, מאיר עיניים ומעורר השראה על אודותיה ומנהגיה, שהסרט בהחלט יוצר חשק לאמץ כמה מהם. "קוקו" משכיל לבנות את העולם שבו בצורה כה מדויקת, משכנעת, עשירה, צבעונית וסוחפת - עד שהקהל, לא משנה איפה הוא נמצא, חש כי הוא עצמו חוגג בזמן הצפייה את יום המתים במקסיקו. לפיכך, מדובר בדוגמה נדירה ליצירה הקולנועית המצליחה באמת ובתמים לקרב בין אנשים ולאומים, ולחולל מסע בין תרבויות.
אתגר שני וסבוך גם כן: איך למקם את העלילה בעולם המתים ולהציג דמויות שרובן שלדים, בלי ליפול לתהומות אפלוליות מדי, שיהפכו את "קוקו" למוצר קריפי ולא נעים. טים ברטון, סביר להניח, היה נופל לבור הזה, אך להיט האנימציה של פיקסאר חומק ממנו. אף שהוא עוסק בסוגיות כמו גסיסה, מוות והחיים שאחרי, הסרט מצליח לפלרטט בעדינות עם מחוזות המורבידיות והמקבריות בלי לגלוש לתוכן.
בקיצור, אין סיבה שילדים מעל גיל חמש יפחדו ב"קוקו" ולו לרגע אחד. גם מבוגרים, כמובן, ייצאו ממנו בלי סיוטים, אבל עם הרבה חיוכים. זה גם המקום להזכיר כי הוא מוקרן בגרסה רגילה ומדובבת, בה קודם לו סרט קצר בשם "ההרפתקה של אולוף", שעלילתו מתרחשת לאחר האירועים המתוארים ב"לשבור את הקרח", והוא מתפרש על פני לא פחות מ-21 דקות, מה שכבר הכעיס צופים רבים ברחבי העולם.
ובחזרה ל"קוקו" - אם כך, הוא לא מתנשא ולא מבהיל, אבל מה כן? מה לא! מרתק, משעשע, מותח, מרהיב ובעיקר מרשים עד מאוד. יותר מכל, מעוררת הערצה היכולת של פיקסאר לברוא יקום שלם מן היסוד, בלי להתבסס על חומרים קולנועיים קודמים. ב"הקול בראש" הם הצליחו לעצב את התודעה של גיבורתו כעולם ומלואו, עם כללים, גיאוגרפיה והרכב אוכלוסייה משלו, וכך הם עושים גם פה, עם ארץ המתים בה מבקר הגיבור. התיאור שלה כה עתיר פרטים ומאפיינים, עד שקשה להאמין כי מישהו ברא אותה מדמיונו, בלי שביקר בה בעצמו.
לפחות לפי "קוקו", בעולם המתים יש יותר חיים מאשר אצלנו. התקרובת כוללת שטחים עצומים, שלל צבעים, יצורים אגדיים המעופפים בשמים, מסיבות ענק, כלי תחבורה מיוחדים ועוד ועוד. נוסף לכך, כמו ב"הקול בראש", גם כאן ליקום שנפרש בפנינו יש חוקים משל עצמו: למשל, משטרת גבולות במעבר שבין העולם הזה והבא.
פיקסאר מיטיבים להשתעשע עם הרעיון כי הביורוקרטיה ממשיכה להטריד אותנו גם אחרי מותנו, והאירוניה הדקה הזו מוסיפה עוד יותר להומור של הסרט, שגם כך שופע בשלל רבדים, ואף מציג את אחת מסצינות המוות המצחיקות והמספקות של השנים האחרונות. נוסף לזאת, יש בו גם פסקול משובח, מרדף מסעיר ומעל הכל גם דמות חביבה ביותר של כלב רחוב שהופך לחברו הטוב ביותר של הגיבור, ויעבור עוד מטמורפוזה מעניינת בדרך.
אמנם, בניגוד לרבים אחרים, לא הזלתי דמעה במהלך הצפייה, אבל לא פעם ישבתי פעור פה מול "קוקו". מרשים ומדהים להיווכח איך משכילים פיקסאר להתמודד בצורה שתהיה מבוגרת ומבדרת, מעמיקה ומשחררת, בסוגיות בסדר הגודל של זיכרון ושכחה, אינדיבידואל ומשפחה, חיים ומוות, נצח והרף עין.
ככל הנראה, "קוקו" יהיה להיט מסחרי אימתני גם אצלנו, בעיקר בהתחשב בעובדה שחופשת חנוכה באופק. אפשר גם להמר שיככב באוסקרים - לא רק בקטגוריית האנימציה, אלא גם בקטגוריות המוזיקליות, הודות לצלילים והמזמורים הנפלאים שיש בו, המציגים את המוזיקה המקסיקאית במלוא ההדר והעוצמה שלה. אך חשוב מכך: מעבר לכיבודים המיידים, הוא ייכנס לפנתיאון כקלאסיקה על-זמנית, וכיאה לסרט המדגיש למה חשוב לזכור את מה שהיה ואת מי שכבר איננו, הצופים בו לא ישכחו אותו לעולם.
