פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ילדת הקיבוץ, יקירת המתנחלים: הסיפור המרתק של נעמי שמר

      הביוגרפיה המאלפת מאת ד"ר מוטי זעירא יורדת לרזולוציות העמוקות ביותר בחייה של נעמי שמר. בין אהבתה לחצילים, חייה בפריז והקונפליקטים שיצרו שיריה מבלי שתמיד התכוונה לכך, נשקפת תמונה של אישה ידענית, אוהבת, כואבת, מצחיקה ובעלת עולם פנימי עשיר ומרתק

      נעמי שמר (צילום מסך)
      כל פרט שאי פעם נכתב עליה נאגר לסיפור מאלף. נעמי שמר (צילום מסך)

      בהמשך לשטף המבורך של תיעוד מוזיקה ישראלית יצא לאחרונה מפעל מיוחד – "על הדבש ועל העוקץ", ביוגרפיה של נעמי שמר מאת ד"ר מוטי זעירא. הכותרת קולעת משנדמה במבט ראשון: יש אחדים שעבורם שיריה של נעמי שמר הם הדבש – המתקתק, הפשוט, הנקי מקונפליקט – אך אלה אינם חדי עין ואוזן. אצל שמר תמיד יש גם קצת עוקץ: בת צחוק, ציטוט מבריק מהמקורות, עליזות, סאטירה. השניים התקיימו במקביל לא רק ביצירתה, אלא כפי שחושף הספר גם בחייה.

      מאחורי זעירא כמה ספרים ואפילו ביוגרפיה מוזיקלית קודמת – "כמו קול של הלב" על המלחין דוד זהבי. המחקר שלו נסמך בעיקר על הארכיון העצום של שמר, המופקד בארכיון המוזיקה בספריה הלאומית בירושלים, שעובדיה המסורים דאגו להנגיש חלקים נרחבים ממנו ברשת לכל אדם. בנוסף למסמכים הרבים בו טרח זעירא גם לראיין דמויות רבות מחייה של שמר ולאגור כל ראיון מודפס או כתבה עיתונאית שאי פעם עסקו בה, בישירות או בעקיפין (למרבה שמחתי, גם כתבה שהח"מ ערך אודות השיר "הו רב חובל", שימשה בסיס לתחקיר).

      על הדבש ועל העוקץ (יח"צ)
      הטוב וגם הרע, סיפור חייה (צילום: יח"צ)

      ככל שמדובר בשמר, האפשרויות לדון בחייה ויצירתה הן אינסופיות. הביוגרפיה של זעירא לא מוותרת על אף אירוע, ואוספת כמעט כל סיפור או זיכרון שניתן היה לדלות. טיול שנתי או מחנה קיץ, מתיחה של חבר לכיתה, טיול לאיטליה או אהבתה של שמר לחצילים. אלה לאו דווקא דברים שמהותיים עבור הקורא להבנת דמותה של שמר ותפקידיה בתרבות הישראלית, ולעתים ריבוי האנקדוטות מייגע. מצד שני, אם להודות באמת, מדוע אהבת החצילים מעניינת פחות מדעותיה הפוליטיות של היוצרת המחוננת? החיים הרי מורכבים מפרטים קטנים וגדולים, אובססיות וקיבעונות ואהבות כאחד. לביוגרף החומרים האלה הם הקצפת שעל העוגה, וזעירא משתמש בהם כדי ליצור תמונה עשירה ככל האפשר של אופיה של שמר. יחד עם זאת, יש כמה נקודות בספר שמוטב היה להאיר ולהאריך אודותיהן על פני סיפורים קטנים אלו, ברובד הביוגרפי – יחסיה של שמר עם אחותה ואחיה כמעט לא נדונים בספר, למשל – כמו גם ברובד עמוק יותר, כמו למשל יחסה של שמר לסמל הנשי הנוסף של קבוצת כנרת, רחל המשוררת, ששמר הלחינה לא מעט משיריה: "כנרת (שם הרי גולן)", "זמר (לך ועליך)" ו-"זמר נוגה", אם למנות שלושה.

      על כל פנים, התמונה אכן עשירה ביותר: עולה ממנה אישה מרתקת, חריפה, ידענית, אוהבת וכואבת ושונאת וזועמת ומצחיקה נורא, בעלת עולם פנימי עשיר, הכחשות וחרדות וזכרונות כאובים, משפחתולוגיה סבוכה כמיטב המסורת וכמובן – מה שכבר כולנו ידענו – יוצרת בחסד עליון. שמר עברה תחנות רבות בחייה וזעירא מתאר אותן על רקע זמנם: כנרת של שנות ה-30 וה-40, וילנה של טרום מלחמת העולם השנייה, צה"ל בשנות ה-50 המוקדמות, המושבה הישראלית בפריז של שנות ה-50, ועוד. בכל התחנות האלו אספה שמר חברים וחוויות שליוו אותה להמשך חייה, ואלה קיבלו לעתים ביטויים בשיריה.

      נעמי שמר (צילום מסך)
      מסע בין התחנות בהן עברה ושמצאו ביטוי בשיריה (צילום מסך)

      רבים מהשירים של שמר הפכו לפסקול חיינו, ומשום כך התעמעמה לפעמים זהותה של הכותבת (היא הכירה בכך בעצמה). כשיורדים לרזולוציות עמוקות יותר של חייה האישיים, כפי שעושה זעירא, אפשר לראות לא פעם כיצד הלאומי והאישי כרוכים זה בזה, ולעתים אף נאבקים זה בזה. "אני לא כותבת שירי ארץ ישראל מובהקים", היא מצוטטת בספר, "מבהיקים לי אותם אחר כך". הדוגמה המובהקת באמת היא כמובן "על כל אלה", שנכתב כשיר נחמה על מות גיסה של שמר, ונוכס על ידי מתנגדי פינות ימית, אך גם ב"ירושלים של זהב" – כפי שמגלה לנו הספר – יש יותר מזכרונות ילדותה של שמר מאשר שאיפה לכיבוש העיר העתיקה.

      יש להתעכב על עניין זה במיוחד בהקשר לצבעים הפוליטיים שבה שירתה של שמר נצבעה באחרית ימיה כמו גם היום, נושא שאף הספר מקדיש לו פרקים לא מעטים. לציון העשור למותה כתבתי כאן כי כל ניסיון להכניס את יצירתה של שמר למשבצת נוחה נידון לכישלון. הספר על חייה מוכיח זאת. ללא ספק, בדעותיה נטתה שמר רוב הזמן לימין, ולעתים, כמו גם בעלה השני, לימין הקשה. אולם הניסיון לצבוע בדיעבד כל שיר שלה כמניפסט פוליטי נדון לכישלון. אישיותה מלאת סתירות וחידות: משוררת הטבע שלא אהבה לטייל בלשון המעטה, אוהבת הארץ שחייה תקופות ממושכות בחוץ לארץ, הקיבוצניקית המחויבת שעזבה את כנרת לבלי שוב.

      נעמי שמר (ראובן קסטרו)
      הניסיון לצבוע את שירתה בצבעים פוליטיים, נדון לכישלון (צילום: ראובן קסטרו)

      פה קבור הכלב – מבחינות מסוימות, שמר היא "הבת המאכזבת", במרכאות כפולות, של תנועתה: בת החלוצים הייתה חקלאית גרועה, ובכלל אדם שמטלות היומיום כמו נהיגה או בישול סייטו אותו; היא עזבה את כנרת על רקע מלחמת העצמאות כדי ללמוד מוזיקה בתל אביב ובירושלים; למרות תכנוניה, היא לא הצליחה לשלב זאת עם שירות צבאי שתשלים רק מאוחר יותר; עזבה את עולם המוסיקה הקלאסית כדי לכתוב וליצור שירי זמר – החלטה שבתחילה הייתה לצנינים בעיני הוריה; החלטות רבות שלה הכעיסו את סביבתה, ובמיוחד את אמה. כל זה לא נאמר, חלילה וחס, בכדי להמעיט במשהו מדמותה של שמר, אלא בכדי להדגיש את האתגרים של חייה. מבין השורות של הספר עולה – כך לפחות נדמה לי - כי קונפליקטים אלו, בין היתר, הם שהובילו את שמר להעריץ את כל אלו שדווקא כן עסקו בהגשמה ציונית סביבה – אם זה בקיבוץ נחל עוז, בהיאחזות הנח"ל בסיני, במעוזים שעל קו בר-לב ולבסוף במפעל ההתנחלויות. שוב, האישי מכונן את הפוליטי, לא להיפך. ולצד אלו – כמיהה לשלום, אבל על הירצחו של רבין, זעזוע מטבח כפר קאסם, ידידות מיוחדת עם הרופאים הערבים שטיפלו בה. אדם מורכב ולו פנים רבות.

      יש שיר של שמר שאהוב עלי וידוע מאוד אך לא מוזכר בספר, בשם "וזוהי רק ההתחלה", שנכתב ללהקת פיקוד המרכז ב-1974. שורה חשובה מאוד מסתתרת בו: "צריך עצים לחטוב ומבורות לשאוב, והמרבה דעה הוא גם ירבה מכאוב". דעותיה של שמר (ובעיקר התגובות להן) הסבו לה מכאוב לא קטן, והכאיבו גם לסביבתה (ומן הסתם, אם כי זה פחות חשוב, גם לאוהדיה הרבים). אולם קשה שלא להעריך, בוודאי על סמך הפחדנות האופפת כיום מוזיקאים רבים בישראל, את האומץ שלה להתבטא בנושאים פוליטיים. היא שילמה על כך מחיר, חברתי בעיקר, אבל על רקע טענות פופוליסטיות על השתקה, כדי לזכור שלאחר מכן זכתה בכל פרס אפשרי, מפרס ישראל ועד דוקטור של כבוד מחמישה מוסדות אקדמיים, ויצירתה נחגגה בעיתונים ובערוצי הטלוויזיה. פרק יפה בספר מתאר את הסרט התיעודי "אל בורות המים" שביים מוטי קירשנבאום, שצירף את שמר לידידה משכבר עמוס קינן בעל העמדות ההפוכות ממנה, לטיול בין בורות המים לאורכה של הארץ. בתשובה לאחד מטיעוניו של קינן ענתה לו שמר באופן מופלא בעיניי: "אני לא פובליציסטית, לא על כל דבר צריכה להיות לי תשובה". על משפטים אחדים, מזעזעים, שאמרה באחרית ימיה מוטב לא לחזור, משום שהם אינם עושים חסד עם דמותה, ונדמים כיום יותר כפליטת פה מאשר כתפיסת עולם.

      נעמי שמר (צילום מסך)
      תפארתה לא יכולה להסתכם בהתבטאויותיה (צילום מסך)

      זאת תהיה החמצה גדולה אם פרשה זו, הזניחה בסך הכל, תצבע את יצירתה של שמר בצבע מסוים ותחסום אותה בפני הרבים. בסיכומו של דבר, תפארתה של נעמי שמר לא נשענת על התבטאויותיה הפוליטיות, כי אם על שיריה ועולמם העשיר. הוויכוח הפוליטי בתוכנו יימשך כנראה עוד זמן רב, אך יש דברים נצחיים ממנו. קירשנבאום ניסח זאת באופן היפה ביותר בערב מחווה ששודר בערוץ הראשון לכבוד שמר ב-1991: "הרבה אחרי שכולנו כבר לא נהיה פה השירה של נעמי תמשיך ללוות את מה שיקרה פה. גם אם – בלי להיכנס לפוליטיקה – אבל גם אם תקטן הארץ בקצת, השירה הזאת שלה תעזור לעשות אותה שלמה".


      "על הדבש ועל העוקץ" / מוטי זעירא. הוצאת כתר. 500 עמודים.