פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לאכול את הלב עם כפית: האלבומים היפים, העצובים והממכרים של 2017

      כיאה לשנה שהייתה כולה כואבת, מבלבלת ומלאה בפחדים מהלא נודע, גם האינדי של 2017 התאים את עצמה לאווירה הכללית. אף שריאן אדמס, הנשיונל ומאונט אירי לא ירחמו עליכם עם האמת הכואבת על החיים, האלבומים שלהם ושל האחרים ברשימה הזאת עוד יחזרו להתנגן אצלכם הרבה בעתיד

      2017 הייתה שנה מוזרה ומבלבלת, שנה שבה אי הוודאות והפחד מהמחר הלא מוכר הפכו לדומיננטיים מדי, שנה שבה המוזיקה סוף סוף נאלצה להתמודד ולהגיב לאירועים שמחוץ לגבולות הגזרה המוכרים שלה. המפץ המחולל היה כמובן בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב וכניסתו לתפקיד אי שם בינואר, אבל לא רק - גם מחוץ לארה"ב העולם המשיך להשתגע, הפך לאלים יותר ולצפוי פחות. חוסר הביטחון האקוטי הזה חלחל במהירות שיא לתוך לא מעט אלבומים שיצאו השנה וצבע אותם בצבעים קודרים. יש מי שבחרו להיות יותר פוליטיים מתמיד במוזיקה שלהם, אחרים התכנסו עוד יותר פנימה, לאישי. לאף אחד זה לא באמת חלף מעל הראש. כך שאלבומים שמחים כמעט ולא קיבלנו השנה - להוציא כמובן את אלו של האחים גלאגר, שעליהם תמיד אפשר לסמוך, או שלא, תלוי בנקודת ההשקפה שלכם.

      זו לא הייתה שנה של אלבום עוצר נשימה, קלאסיקה שתמשיך איתנו אל העתיד. 2017 היא לא 2013, או אפילו לא 2015 עם סופיאן סטיבנס וטיים אימפלה. אבל אולי אני טועה - הרשימה הזאת, בעיקר בחלקה השני, כוללת לפחות חמישה אלבומים שימשיכו איתי הלאה, וזה המון. בוודאי בעולם שבו שירותי הסטרימינג משתכללים וממשיכים לשנות את התפיסה של צריכת מוזיקה, וכתוצאה מכך גם של היחסים הבינאישיים שלנו איתה. מי שמוצא את הזמן, שלוות הנפש והמחויבות לאלבום מלא, כשהסבלנות דלילה והדבר הבא נמצא במרחק לחיצה - צדיק. קל להתייאש כשדווקא הגדולים ביותר - מ-U2, דרך דפש מוד ועד ארקייד פייר, מבזבזים את זמנך החופשי המצטמק, אבל גם הם לא הצליחו להרוס לכמויות אדירות של מוזיקה טובה.

      2017 הייתה גם שנה עצובה, וגם בה היו פרידות מיותרות ומייאשות, ומי שהכי שברו את לבי היו צ'סטר בנינגטון, טום פטי וכריס קורנל. וכמו תמיד, הנה האותיות הלא קטנות: הרשימה היא – כמו בכל שנה – אישית. אלו האלבומים שהכי אהבתי השנה, שהכי האזנתי להם השנה ועמדו במבחן הזמן הפרטי שלי – כלומר, חזרתי אליהם גם אחרי שאחרים תפסו את מקומם.


      21. Brand New - Science Fiction

      אחת הדילמות הגדולות שהציפו סערת ההטרדות המיניות ומהפכת ה-MeToo# היא האם גיבורי תרבות שהערצת סיימו את תפקידם ההיסטורי בלבך ובחייך אחרי שמעשיהם המחליאים נחשפו? האם סימנת איקס ברור על שחקן, קומיקאי או זמר אהוב שהיה משמעותי בשבילך בעקבות ההתנהגות הפושעת שלו? אפשר להיכנס לניואנסים של כל מקרה ומקרה, אבל הקול הפנימי, שלי לפחות, אומר שאי אפשר לנתק את היוצר מיצירתו. מילים שהיו משמעותיות בעבורך, שהאמנת להן ולמי שכתב אותן, מבאישות ומתות כשאתה מגלה שבגדו באמון שלך ומכרו לך סחורה פגומה.

      האלבום החמישי והחדש של בראנד ניו נחת בהפתעה באוגוסט השנה, שמונה שנים אחרי קודמו, ולא רק שיצר סערה אצל המעריצים האדוקים שחיכו כל כך הרבה זמן, אלא גם הפך לאלבום הכי מעוטר ומצליח של להקת הקאלט הקטנה מלונג איילנד, בראשות ג'סי לייסי. "Science Fiction" התגלה כאלבום מורכב, בעיקר רגשית. יש בו הרבה התעסקות בבעיות נפשיות, בחסות אותו לייסי, והגיטרות של ויני אקארדי נותנות למילים גב רחב. לייסי הצהיר שזה האלבום האחרון של הלהקה וכמוהו גם סיבוב ההופעות העולמי שאליו יצאה בעקבותיו. אווירת הסוף הזאת התיישבה יפה על המוטיבים ובאלבום, תחושה של הרמת ידיים וסוף. אהבתי אותו מאוד.

      בנובמבר כתב בריאן דיאז, לשעבר טכנאי הגיטרות של בראנד ניו, פוסט בפייסבוק: "אם כבר אנחנו בנושא של אאוטינג לחלאות מפורסמות ומפורסמות-חלקית, מישהו רוצה לדבר על ג'סי לייסי מבראנד ניו?". הפוסט הזה גרר שלל תגובות, וחשף את לייסי בתור מי שבעברו הטריד מינית מעריצות קטינות של הלהקה. הן הזדהו בשמן ואחריהן צפו ועלו גם סיפורים על חיבתו לצילומים פורנוגרפיים. לייסי התנצל, אבל זה לא הספיק כמובן - סיבוב ההופעות בוטל בשיאו. מאז לא מעט מעריצים ובעיקר מעריצות של להקת האימו המשפיעה והאהובה הזאת, התנערו ממנה ודיברו על תחושת הבגידה דווקא מצד מי שהמוזיקה שלו תמיד עזרה להן להחזיק את הראש מעל המים.

      ניסיתי להקשיב לאלבום הזה השבוע, ביליתי איתו בקיץ לא מעט, אבל אני לא באמת יכול. קשה לי עם ההערצה של אדי ודר לרוג'ר ווטרס, אז זה? ובכל זאת, בחרתי שלא להתעלם ממנו ולשים אותו מטר מחוץ לגדר עשרים האלבומים הגדולים של השנה. אם מעשיו של לייסי לא היו מתגלים, הוא היה בעשירייה הראשונה. עכשיו, במקום זה, הוא יכול להיות בסיס למחקר אקדמי על הקשר שבין מילים של אמן כפי שהן באות לידי ביטוי בשירים שלו, לבין מעשיו. האם אפשר ללמוד משהו, האם יש רמזים. זה סיפור מבאס, הרבה יותר לנשים שבהן לייסי פגע, אבל גם לכל מי שהמוזיקה שלו הייתה משמעותית עבורו.

      20. Japandroids - Near To The Wild Heart Of Life

      חמש שנים חלפו מאז שג'פנדרוידס הפכו את העולם למקום טוב יותר עם "Celebration Rock" - מהאלבומים הטובים של העשור - והעיפו לי את הראש ואת הלב. האלבום השני של הצמד הקנדי, שהיה כמובן אלבום השנה שלי ב-2012, היה חגיגת רוק של גיטרה-תופים-מילים ושני חברים, בריאן קינג ודייויד פראוס, שכל כך שימחו, הסעירו ושלהבו אותי, ואז נעלמו. השנה הגיע סוף סוף אלבום חדש, והשם שלו מדויק בתיאור כמיהה מוכרת: להיות קרוב ללב הפראי של החיים. בלבו של האלבום התעוררות, וגם הדיסוננס שבין הגיל לנפש: המאבק המר שבין להתיישב ולהכות שורשים לבין להמשיך לנדוד מהרפתקה להרפתקה ולטרוף את העולם. מוזיקלית, ג'פנדרוידס הם עדיין גאראג' פאנק עם לב פופ, ועדיין קשה להאמין שגיטרה אחת וסט תופים עושים את כל הרעש הזה בגפם. המנונים לבני 20 ולבני 30 ולבני 40 שעדיין חושבים שהם בני 20. זאת מוזיקה שמזכירה לך שאתה חי ושיש לך בשביל מה לחיות.

      19. Priests - Nothing Feels Natural

      יתכן שפריסטס יטענו שג'פנדרוידס נאיבים מדי, שלא לומר טומנים ראשם בחול דקדנטי, ושאין אופציה בימים טרופים אלה לעשות מוזיקה שאינה פוליטית. ואכן, "Nothing Feels Natural" הוא לא רק אחד מהאלבומים הכי פוליטיים של השנה, הוא גם אלבום הבכורה של 2017: הרביעייה (שלוש נשים וגבר) המצוינת הזאת, שחולקת שלא בטובתה את העיר שלה עם הנשיא טראמפ, עושה רוקנרול יצרי וכועס שבו הפוליטי הוא גם מאד אישי, ומשמש כתזכורת למטרה הבסיסית של פאנק: מחאה נגד כל מה שאתה חושב שדפוק בעולם ובחיים שלך. ובראש העסק הזה קאטי אליס גריר, זמרת אדירה ואייקון בהתהוות.

      18. Sandy) Alex G - Rocket)

      תואר האלבום שהכי מעלה באוב את רוחו של אליוט סמית הולך לחדש של אלכס ג'יאנסקולי, הידוע גם כאלכס ג'י, או (סנדי) אלכס ג'י. מדובר במוזיקאי רב תחומי בן 24 שהתפרסם בעיקר בזכות העובדה שפרנק אושן הזמין אותו לנגן בשני האלבומים שהוציא ב-2016, אבל עוד לפני זה סומן כהבטחה גדולה בפלג העשה-זאת-בעצמך-בחדר-השינה-שלך של סצנת האינדי בארה"ב. "Rocket" הוא התחלת מימוש ההבטחה הזאת, 40 דקות של לואו פיי פולקי יפה, הגם שמטרחן לרגעים, שלא מסתפק בגיטרה אקוסטית אלא משקיע בטקסטורות ובמגוון כלי נגינה, מכינור ועד בנג'ו. מתיקות ועצבות ותמימות.

      The Weather Station - The Weather Station .17

      "בשביל נשים, 30 הוא המספר שממנו מלמדים אותך לפחד. כשאת בת 25, את מדמיינת את זה כמו ליפול מצוק, אל גורל אמורפי חצוי: שביל אחד ילדים, פרברים, שביל שני סוג של בדידות משעשעת. הייתי בת 30. ההורים שלי בדיוק התגרשו, לחברים שלי נולדו ילדים, ואני הייתי בסיבוב הופעות באירופה במכונית משפחתית. והייתי מאושרת בטירוף. כתבתי את השיר הזה על הרגע הזה בדיוק - אושר ששומר על שיווי משקל בדיוק על השפיץ של הייאוש". השיר שעליו מדברת תמרה לינדמן הוא "Thirty", הקטע השני באלבום הרביעי שלה תחת השם דה וות'ר סטיישן, והוא רק דוגמה אחת לסערות הנפש שהסינגר-סונגרייטרית הקנדית המוכשרת הזאת מזקקת לתוך היצירה שלה. מחשבות חדות על יחסים בשלל הצורות שלהם עטופות בכלי מיתר ובקול הצלול של לינדמן, ואפשר להגיד שרוחם של הוריה הרוחניים: ג'וני מיטשל וניל יאנג - מבקרת כאן לא פעם ב-37 הדקות של האלבום הפולקי היפה הזה.

      16. Craig Finn - We All Want the Same Things

      קרייג פין, הסולן והמשורר של ההולד סטדי המצוינים, הוא מספר סיפורים מדויק ואוהב אדם. באלבום הסולו השלישי שלו, בעל השם היפה "כולנו רוצים את אותם הדברים", הוא בשיאו: רומנטי, מלנכולי במידה, נוסטלגי, ועושה חשק לצאת לשתות עם כל הדמויות שמככבות בדרמות הקטנות שהוא משרטט. בלבו של האלבום זה היצירה "God in Chicago", שיר על נסיעה ספונטנית באוטו, רומן של 24 שעות, אהבה במלונות ופינות של רחובות וחזרה צורבת לב לחיים האמיתיים: "אנחנו מתנשקים בפינה, אנחנו מתנשקים במסדרונות, אנחנו מסתבכים עם הבגדים, כולנו רוצים את אותם הדברים. ואז הגיע הבוקר".

      15. Sorority Noise - You're Not As ___ As You Think

      האלבום השלישי של רביעיית האימו המצוינת מקונטיקט עוסק במוות - במקרה הזה של כמה מחבריו הטובים של הסולן, קמרון בוצ'ר. את הכאב והגעגוע והדיכאון שלו עוטף בוצ'ר בהמנונים קטנים, הרבה מאד דיסטורשן ובטקסטים אינטליגנטיים שהופכים את "אתה לא ___ כמו שאתה חושב" לחצי שעה של סערה, "בולדוזר רגשי", כמו שהלהקה עצמה קראה לאלבום. "עבר זמן מאז שראיתי את אלוהים", בוצ'ר שר, "ואני לא מנסה להוליך אותו שולל, אבל הוא תמיד מנסה לזיין אותי לצלילי השיר שאני הכי אוהב". ומשפט אחרי זה: "והם מנגנים את The '59 Sound בגן עדן, בזמן שהמלאכים שותים וויסקי וקולה". וכל מי שגם כותב טקסטים כאלה וגם מזכיר את השיר הכי יפה של הגאסליית אנת'ם בשיר שלו - זוכה בלבי.

      14. Grandaddy - Last Place

      גרנדדי תמיד היו אוניברסליים מדי, עסוקים באיכות הסביבה מדי, באיומי הטכנולוגיה, בסכנות הצריכה. ג'ייסון לייטל, בטח במאסטרפיס שלהם מ-2000, "The Sophtware Slump", העדיף להעביר את המסרים שלו דרך סיפורם של אנדרואידים מיוסרים. גם באלבום הקאמבק של הלהקה, שיצא עשור אחרי קודמו, לייטל עוסק בניכור שהחיים המודרניים מזמנים לאנשים, ורגליו נטועות עמוק במקומות שמהם הוא מגיע - הערים המלנכוליות של מערב ארה"ב. אבל הפעם היה גם משהו אחר שהפך את האלבום הזה לטוב ביותר של גרנדדי אחרי אותו "The Sophtware Slump": אולי אלה השנים של ליטל בלי הלהקה שלו, אולי המעבר ממונטנה לפורטלנד, ואולי בעיקר ההתפרקות של נישואיו. "השנים האחרונות היו הכי מוזרות, סוערות וקשות שלי", אמר בריאיון, וב-"This is the Part" הוא מתוודה: "היכן שהייתה אהבה יש עכשיו דברים אחרים. היכן שיש שקט את יודעת שלא תמצאי אותי". כן, "Last Place" הוא לא אלבום מרים, אבל גם החיים לא.

      13. LCD Soundsystem - American Dream

      לכאורה, נסיך ניו יורק ג'יימס מרפי ואל.סי.די סאונדסיסטם שלו סגרו את הבאסטה באפריל 2011, ונפרדו מהעולם בהופעה חגיגית ומרגשת במדיסון סקוור גארדן. כעבור חמש שנים הלהקה חזרה לחיים ובספטמבר השנה הפכה את התחייה לרשמית עם אלבום רביעי. מרפי הסביר שדיוויד בואי ז"ל אמר לו שקאמבק הוא לגיטימי, ובשביל מרפי - מעריץ אדוק שגם כמעט והצטרף להפקת האלבום האחרון של בואי "Blackstar", אבל לא הצליח להתמודד עם גודל המעמד וחתם ויתור - זה הספיק. אפשר להתייחס לכל העסק בציניות, אבל אין סיבה. "American Dream" הוא אלבום יפהפה שאמנם דורש התמדה ויכולת להתמודד עם שירים של 6 ו-9 ו-12 דקות, אבל כובש אותך מהאזנה להאזנה, שבמהלכן יש לא מעט רגעים שבהם מרפי נשמע כמו אותו גיבור שלו. בחלום האמריקאי של אל.סי.די סאונדסיסטם יש סופיות ופרידה ופחדים, והוא מזיז גם את הרגליים וגם את הלב. ואיזו פתיחה נפלאה יש לו עם "Oh Baby".

      12. Slowdive - Slowdive

      עוד קאמבק מנצח הוא זה של סלואודייב האנגלים, שחזרו עם אלבום ראשון מזה יותר מעשרים שנה - קולקציה חגיגית של שוגייז מושלם כמו שכבר לא עושים היום. עשרים שניות לתוך "Slomo", הראשון מבין שמונה קטעים באלבום, והתחושה היא שניל האלסטד, רייצ'ל גוסוול וחבריהם אף פעם לא נעלמו, בעודם טווים אווירה חלומית שאפשר ללכת לאיבוד בתוכה. וייתכן שזה רק במוחי המעוות, אבל "Sugar for the Pill", השיר הכי טוב באלבום, מעט מזכיר את "לא סתם" של אמיר דדון. אבל כאמור, אולי זה רק אני.

      11. Future Islands - The Far Field

      אם אתם אוהבים סינת-פופ ומתגעגעים לאווירת אייטיז קודרת אבל לא נטולת אור בקצה המנהרה, ההרכב הבולטימורי פיוצ'ר איילנדס הוא כל מה שאתם צריכים לבקש שהרופא המטאפורי שלכם ירשום לכם. אחרי ההצלחה הגדולה של האלבום הרביעי שלהם "Singles", שיצא ב-2014 וכלל את הלהיט הכי גדול ומוצדק שלהם עד היום - "(Seasons (Waiting on You", סם הרינג האליל וחבריו חזרו השנה עם "The Far Field", שהוא פחות מיידי מקודמו אבל ממש ממש יפה. הבס של וויליאם קשיון מכתיבה את האווירה, הסינתים של גריט וולמר עושים את מה שהם תמיד עשו כאן, והרינג טובע בשברון לב, געגוע וחרטה. הוא כותב ושר למישהי מסוימת, האחת, שהוא נטש לפני שמונה שנים לטובת חיי הרוקנרול בדרכים, ומאז לא הפסיק לחשוב עליה, אבל איכשהו המלנכוליה שלו מביאה איתה אופטימיות. יהיה בסדר.

      10. Liam Gallagher - As you Were

      אלבום הסולו הראשון של האח הקטן לבית גלאגר הוכיח שהקלישאה "כגודל הציפיה - גודל האכזבה" היא נכונה, אבל הפעם הפוך: אפס ציפייה, אפס אכזבה, טונות של כיף. ליאם כתב לא מעט מהשירים באלבום הזה עם המפיק גרג קורסטין - זוכה גראמי שעבד עם סיה, קנדריק לאמאר, לילי אלן ואלי גולדינג, ושחתום ביחד עם אדל על "Hello". חוץ ממנו סייע לגלאגר גם אנדרו ווייאט מהרכב הפופ השבדי מייק סנואו. מגע ידם הפופי - גם בהפקה בכל הנוגע לקורסטין - בא לידי ביטוי בתוצאה הסופית: שירים שחלקם היו יכולים למצוא את עצמם באלבומים של אואזיס - "For What It's Worth", למשל; אווירה מפוקסת ונקייה; וקולו הנדיר של גלאגר, רק בן 45 וכמו תמיד זמר אדיר. עם "As you Were" ליאם סוף סוף גיבה את הפה המטונף שלו במעשים וכבש את הלבבות ואת מצעדי המכירות באנגליה, מביס את אחיו גם בזירת הטוויטר וגם בקטגוריית ההייפ. אבל אז הגיע האלבום החדש של נואל.

      9. ?Noel Gallagher - Who Built the Moon

      "?Who Built the Moon" התגלה כהפתעה אפילו יותר גדולה מהאלבום של ליאם: הוא טוב ושלם יותר מ-"As you Were", ויש בו יותר שירים טובים. החיבור בין גלאגר והמפיק דיוויד הולמס, אשף הפסקולים שמגיע מהצד האלקטרוני של היצירה, הוליד אלבום שמח, מרים, עם אינספור מחוות - מודעות יותר ופחות - למוזיקה הבריטית, מהביטלס דרך הסמיתס ועד בלונדי, פריימל סקרים ואלבו. "Holy Mountain" מזכיר כמובן את "She Bangs" של ריקי מרטין, ובאופן מוזר אני לא אומר את זה בקטע רע; "It's a Beautiful World" מרפרר קצת ליו 2; "She Taught Me How To Fly" הוא גם קצת ניו אורדר וגם קצת סטון רוזס; "Black & White Sunshine" משחק בטריטוריה של R.E.M; וקטע הבונוס "Dead in the Water" היה יכול להיות שיר מושלם של אואזיס. צריך להעריך את נואל על כך שעשה ניסיון אמיץ לנסות משהו חדש. די הצליח לו.

      8. Protomartyr - Relatives in Descent

      פחד, חרדה, כעס, שקרים, פייק ניוז, עוני, דטרמיניזם ועתיד לוט בערפל סמיך כמו ברד שאיבד את הנוזלים שלו. זה התפריט שג'ו קייסי ושלושת חבריו ללהקה מציעים באלבומם הרביעי, מהחשובים והאינטנסיביים שיצאו השנה. מבחינת קייסי אין ברירה: העולם הולך לעזאזל, הכל מתפרק, ומישהו צריך לשיר את זה, או יותר נכון לדבר או למלמל את זה. האלבום הזה הוא לא אנטי-טראמפ כהצהרה, אבל כשקייסי מדבר על "עידן של חצוצרות מתפוצצות, גן עדן של שוטים", וחצוצרות באנגלית זה trumpets, הכוונה ברורה. וכשהוא שר "הילדים שלי, הם העתיד, בהצלחה עם הבלגן שהשארתי", נדמה שיש כתובת לפחדים שלו. ויש עוד: "מלחמה, ושמועות על מלחמה / עננים של רעל בשמיים ורעל באדמה / אלוהים, איך אני מקווה שיהיה סוף טוב יותר לבדיחה הזאת". כולנו. כמו תמיד פרוטומרטיר מאתגרים, כמו תמיד הם מעולים.

      7. Spoon - Hot Thoughts

      אם היה צדק, אזי הלהקה הזאת מאוסטין, טקסס, הייתה אחת הגדולות והמצליחות בעולם. זה לא שהיא כושלת, ולא נראה לי שלבריט דניאל וחבריו חסר משהו, אבל הם באמת מעולים ופשוט עושים רוקנרול סקסי, הרפתקני, סוחף, שמערבב בין גאראג' לדיסקו לFאנק לאלקטרוניקה. האלבום התשיעי של ספון הוא כל מה שהחדש של דפש מוד היה אמור להיות והוא ממש לא, וכל מה שאתם צריכים אם אתם ממש מתגעגעים לארקטיק מאנקיז. רמה גבוהה.

      6. Mount Eerie - A Crow Looked At Me

      לפני שנתיים חשבתי ש-"Carrie & Lowell" של סופיאן סטיבנס הוא האלבום הכי עצוב ששמעתי. בשנה שעברה הגיע "Skeleton Tree" של ניק קייב והראה מה זה עצב תהומי באמת. אבל כנראה שאין באמת כזה דבר "הכי עצוב", לכל שנה יש את אלבום המוות שלה, וב-2017 היה זה "A Crow Looked At Me" של פיל אלוורום (תחת השם Mount Eerie) שטרף את הלב ואת הנפש. אלוורום מנסה להבין לאורך 41 הדקות שלו איך לעזאזל חייו קרסו: איך קרה שאשתו - המאיירת והמוזיקאית ג'נבייב קאסטרי - ילדה את בתם הבכורה וכחצי שנה אחרי זה, באביב של 2015, אובחנה עם סרטן הלבלב. היא מתה בביתם ביולי 2016, בת 35, כחודש אחרי שאלוורום פנה למימון המונים כדי לסייע למשפחה לעמוד בנטל הכבד של ההוצאות הכלכליות. קשה להקשיב לאלבום הזה, התשיעי של מאונט אירי, ולא לבכות איתו. אלוורום כותב סוג של יומן פוסט מוות ומשרטט את הבנאליות הממש לא בנאלית של היום יום שלו בלי ג'נבייב - האהבה הגדולה של חייו: את השגרה שהפכה למשהו אחר לגמרי, את יחסיו עם בתו הקטנה נטולת האמא, את החיים אחרי הפרידה שהוא מצליח ולא מצליח להכיל. אלוורום יותר מדבר מאשר שר, וגיטרה אקוסטית מלווה אותו כמעט לבדה. "בקושי מוזיקה", תיאר אלוורום את האלבום בריאיון. תמונות קצרות של צער ארוך. שירים פשוטים על ימים מורכבים. אלבום שמוצף באהבה. הכל שברירי ורגעי, החיים ומה שבתוכם, מישהו שם ואז הוא לא.

      5. Jason Isbell And The 400 Unit - The Nashville Sound

      ב-2015 בחרתי כאן ב-"Something More Than Free" של ג'ייסון איזבל במקום הרביעי ברשימת אלבומי השנה. שנה וחצי לאחר מכן, האלבום הזה, לצד מסמך הפרידה המופתי של סופיאן סטיבנס, הן שתי היצירות שאני חוזר אליהם שוב ושוב. אני חושב שלאלבום של איזבל הקדשתי במצטבר יותר זמן איכות מאשר ל-"Carrie & Lowell". איזבל הוא מהכותבים והמלחינים הכי מוכשרים של התקופה. יש לו יכולת ללכוד את הניואנסים הקטנים ביותר של אהבה, זוגיות, שגרה, פחדים, ייאוש, תקוות - ובאמצעות קאנטרי, אמריקנה ופולק הוא מדבר על חיי צווארון כחול ושדות תירס ואמונה, והמילים שלו מדויקות ומחלחלות גם אם לא נולדת באלבמה.

      באלבום החדש שלו, הפעם עם להקתו The 400 Unit, שני מוטיבים שוצפים כמו נהר המיסיסיפי: הולדת בתו הראשונה מרסי רוז בספטמבר 2015, וארה"ב של היום, בואכה הבחירה בטראמפ. האלבום הזה יותר רוקנרולי מקודמו, והדמויות של איזבל שוב מתמודדות עם ניכור וחוסר שייכות, עם הרצון לפרוץ את גבולות העיירה הקטנה, אבל גם עם הפחד ממה שמחכה מעבר לאותם גבולות, עם גבריות ומשמעותה וחרדות היום יום. וכמובן, כמו תמיד, אלה שירי האהבה והיחסים של איזבל שעושים את ההבדל, ויש כאן שניים נפלאים: "Chaos And Clothes" האליוט סמיתי על רוחות העבר שלא מניחות, ובעיקר "If We Were Vampires", שהוא שר ביחד עם אשתו ואם בתו אמנדה שיירז, חברת הלהקה, ועוסק בהזדקנות: "זה לדעת שזה לא יכול להימשך לנצח / סביר שאחד מאיתנו יצטרך לבלות כמה ימים לבד / אולי נקבל ארבעים שנים ביחד / אבל יום אחד אני כבר לא אהיה / או שיום אחד את כבר לא תהיי". "The Nashville Sound" הוא לא בליגה של "Something More Than Free", ועדיין הוא מהאלבומים היותר טובים שיצאו עד השנה. כי באמת - אין כמעט ג'ייסון איזבלים נוספים שם בחוץ.

      4. Manchester Orchestra - A Black Mile to the Surface

      החמישי של הלהקה שממש אין לה קשר למנצ'סטר אלא מגיעה מאטלנטה, ג'ורג'יה, הוא אלבום נפלא, סוחף, סינמטי, מעיף. נכון, הוא לא חף ממיינסטרימיות וההמנונים שלו עלולים להעלות בראשכם שמות כמו קולדפליי וממפורד אנד סאנס, הוא נוצץ ומופק לעילא, אבל אנדי הול וקולו מתחברים בצורה מושלמת לשירים על משפחה והורות ויחסים וחיים בניכור. המוזיקה מלאה שכבות וטקסטורות, וחמישים הדקות המטלטלות כוללות כמה מהשירים הכי יפים של השנה: "The Maze" - על בתו של הול; "The Gold" - "לא באמת יכולתי לאהוב אותך יותר, הפכת להיות התקרה שלי", ו-"The Alien" הפוצע. אלבום מהמם.

      3. The War on Drugs - A Deeper Understanding

      אין להפריז בעוצמת הרצון שמבעבע באדם גרנדוסיל, הוא דה וור און דראגז, להירשם בספרים העתיקים כמי שהשפיע על היסטוריית הרוק, ולו רק קצת, כמו אביו הרוחני מניו ג'רזי, ספרינגסטין. הוא לא הגיבור היחיד שנוכח באלבום הרביעי של אחת מהלהקות הכי אהובות עלי בשנים האחרונות, ומי שאלבומה הקודם, "Lost in the Dream", היה אלבום השנה שלי ב-2014: ב-66 הדקות שלו אפשר למצוא בו גם את מורשתם של דון הנלי וניל יאנג וטום פטי ובוב דילן. אבל גרנדוסיל לא סתם מצטט או מחקה, הוא יוצר משהו חדש, משלו, מותאם לעכשיו - רוק אייטיז קלאסי, מחזור 2017. גרנדוסיל כותב על בריחה מהעבר ועל חיפוש, על גאולה ועל התחלה מחדש, ועל הצורך לדעת שהיא האחת והיא שלך. איזה שירים אדירים אלה "Strangest Thing" ו-"Holding On" ו-"Thinking of a Place", ומעליהם מרחפת איזו מלנכוליה עדינה שכל הזמן נוכחת. "נושא הלפיד של הרוק החדש", קראו לגרנדוסיל ב"ניו יורק מגזין". זה מוגזם, אבל אם מישהו מחפש מורה דרך לחיים ברווח שבין היופי לכאב, הוא בא בדיוק למקום הנכון.

      2. Ryan Adams - Prisoner

      ריאן אדמס תמיד היה רגשן, מאלבומו הראשון "Heartbreaker" שיצא ב-2000 ודרך כל שאר 14 אלבומי הסולו שלו, אבל לא כמו ב-"Prisoner". לא בצורה כל כך אוטוביוגרפית, כל כך כנה, כל כך ישירה ונטולת פילטרים. בתחילת 2015 הוא והשחקנית והזמרת מנדי מור נפרדו אחרי שש שנות נישואים, ואם האלבום הזה הוא ראיה - הפרידה הזאת ריסקה את אדמס לחתיכות קטנות מדי. כל מי שחווה - בעבר, בהווה או בעתיד - פרידה מצלקת בחייו, יבין בדיוק על מה הוא שר. זה כמעט סוג של יומן, או רשומון של שיחות עם חבר טוב שזכה בכבוד המפוקפק של להיות זה שחופרים לו השכם וערב.

      הוא מתחיל את האלבום עם שיר ששמו "האם את עדיין אוהבת אותי, בייב?", ויודע שהתשובה היא לא. הוא מבין שהיא לא תחכה לו, לא מחר ולא בכלל. מצהיר שאם לאהוב אותה זה פשע אז הוא אסיר. מתוודה שהזיכרונות ממנה נערמים לו ליד המיטה. שהוא רדוף חלומות בהקיץ שהיא עם מישהו אחר ושכחה מקיומו. אלה מוטיבים חוזרים באלבום: לילות מלאי בדידות, דילמות ה"להתקשר או לא" המפורסמות, געגועים שורפים. רגעים של תקווה ואז התרסקות.

      מוזיקלית, אדמס ממשיך לעשות מחוות לעשור האהוב עליו - האייטיז כמובן, הקול הוא קול רוק האצטדיונים, וברוס ספרינגסטין נותן (גם) כאן את הטון. אחד מהשירים הטובים באלבום, "Shiver and Shake", קורץ ל-"I'm on Fire", ו-"Outbound Train" והוא ניסיון קצת חסר בושה (ויפה) לכתוב את הבלדה הספרינגסטינית האולטימטיבית.

      כך כתב ריאן אדמס בעמוד האינסטגרם שלו בדצמבר שעבר: "האלבום הזה היה חשוב לי יותר מכל אלבום אחר לפניו וחיי היו תלויים בלעשות אותו. אם לא - הייתי מת מבפנים... הוא מפה בשביל כל מי שהלך לאיבוד כמו שאני הלכתי לאיבוד. הוא תקווה בעבור כל מי ששכח מהי תקווה. אני אוהב רוקנרול והיו פעמים שהוא הציל את חיי. שירים ואלבומים היו החברים הכי טובים שלי לפני שידעתי לנגן גיטרה. אני מקווה שהשירים האלה ימצאו את דרכם לבתים טובים ולאנשים שצריכים אותם".

      הם מצאו.

      1. The National - Sleep Well Beast

      "האלבום הזה הוא על נישואים, ועל נישואים שמתפרקים", אמר מאט ברנינגר בריאיון לקראת יציאת האלבום השביעי של הלהקה שלו. "אני נשוי באושר", הוא הוסיף, "אבל זה קשה, נישואים זה דבר קשה". הפיצול הזה הוא מה שתמיד איפיין את הכתיבה של ברנינגר ועושה אותה לכל כך מיוחדת ונדירה. סיפורים של אנשים שיש להם הכל, אבל מרגישים שאין להם כלום. שהבור בלב שלהם כל הזמן הופך עמוק יותר והם לא יודעים למה. זה דיסוננס שקשה להכיל. מצד אחד נישואים מאושרים - מצד שני חלומות על טביעה, הרגשה שהכל סדוק, שמשהו טוב יותר מחכה מחוץ לדלת. ברנינגר חי בו זמנית ביקומים מקבילים ומנסה לשרוד בשניהם. על הדרך הוא מאפשר למי שמקשיב למה שהוא אומר לנסות לשרוד איתו.
      הנשיונל, להקה שלמוזיקה שלה אי אפשר בדיוק לקרוא עליזה, החליטה ב-"Sleep Well Beast" לצלול עוד יותר עמוק ולגעת בקרקעית האוקיינוס האנושי. ואם באלבום הקודם שלה, "Trouble will Find me" המושלם מ-2013, ברנינגר בחר להשאיר אור קטן שידלוק בלילה, הפעם הוא כיבה אותו, שלא לומר ניפץ את הנורה.

      משברים של אמצע החיים מנקדים את האלבום הזה לכל עומקו. זכרונות, חרטות, דחפים, מחשבות שניות, פרידות. "אני לא צריך אותך, אני לא צריך אותך, גם ככה אני כמעט ולא פוגש אותך יותר, וכשזה קורה זה מרגיש שרק חצי ממך שם. אמהות צעירות אוהבות אותי, אפילו רוחות של חברות מתקשרות מקליבלנד, הן יפגשו אותי בכל זמן ובכל מקום שרק ארצה", ברנינגר שר ב-"Day I Die". "זו לא אשמת אף אחד, אין צד אשם. פשוט לא נשאר לנו מה לומר. עוד שנה חומקת", הוא מקונן ב-"Guilty Party" השורף. וברקע ניו יורק של הנשיונל, ומלא ג'ין וגראס ופגישות בגרמי מדרגות ונסיעות ארוכות מלאות שתיקה, ואולי סימנים של התחלות חדשות שלא באמת קורות, כמו ב-"Dark Side of the Gym": "בפעם הבאה שבה ראיתי אותך, את נשברת. מיליון שנים הלכו לאיבוד. הסתכלת ישר אלי, ואני רק הסתובבתי, עדיין לא היה דבר שיכולתי לומר. אבל אני הולך להשאיר אותך מאוהבת בי לעוד קצת".

      "Sleep Well Beast" הוא אלבום מאתגר, גם מוזיקלית וגם טקסטואלית. הוא היצירה הכי פחות מיידית של הנשיונל. האווירה יותר אלקטרונית, מכונות תופים, סינתיסייזרים, בריחה ממבני השירים המוכרים שלהם, איזו מועקה שכל הזמן נמצאת שם ברקע, רוחשת מתחת לפני השטח, לא משחררת. ואיכשהו, כמו תמיד איתם, יש גם גאולה, אולי בגלל שבזכותם אתה מרגיש פחות לבד עם הקולות שלא מפסיקים להציק לך. אין אלבום שביליתי איתו יותר ב-2017, אין אלבום שחפרתי עליו יותר ב-2017. אלבום השנה שלי.