הסיפור הזה טרי אמנם, אבל אפשר להבטיח כי ייכנס לדברי הימים של הוליווד: לפני חודש וחצי הודיעו מפיקי "כל הכסף שבעולם" בהשתתפותו של קווין ספייסי, כי לאור רצף העדויות נגדו, הם עומדים למחוק אותו מן התוצאה המוגמרת ולצלם את כל הסצינות שלו מחדש עם שחקן אחר. זה נשמע לא סביר, כי ההחלטה התקבלה בתחילת נובמבר והסרט היה אמור לצאת לאקרנים באמצע דצמבר, אבל הנה זה קרה, והבמאי רידלי סקוט השכיל איכשהו לתקתק את הכל לפי לוח הזמנים.
וכך, "כל הכסף שבעולם" עלה כאן אתמול לאקרנים ואכן, לא ספייסי מופיע בו אלא הגנרטור הקולנועי שהוזעק במקומו לאור מקרה החירום, כריסטופר פלאמר. הוא מגלם כאן את ג'ון פול גטי, איל הנפט שהיה בזמנו האיש העשיר בעולם, ולמעשה אי פעם. הסרט מתרחש ב-1973 ועוקב אחר השתלשלות העניינים לאחר חטיפתו של נכדו האהוב למטרת כופר בידי מאפיונרים איטלקיים: סירובו של התרח הזקן לשלם להם, כיוון שהתייחס לכל גרוש כאילו היה מטיל זהב, ולעומת זאת לחיי אדם כאילו היו קליפת שום; מלחמתה הנואשת של אם החטוף (מישל וויליאמס) כדי לשנות את עמדתו; והמירוץ נגד השעון כדי לצאת מהפלונטר ולהציל את הילד.
להבדיל אלפי הבדלות, גם הבמאי רידלי סקוט נדרש לנצח את השעון ולהציל את הסרט. כשצופים בו, מבינים עד כמה ההישג הזה מדהים: אמנם ג'ון פול גטי אינה הדמות הראשית כאן, אבל היא מופיעה במספר רב של סצינות ארוכות ומורכבות בזירות התרחשויות שונות. העובדה שהקולנוען הוותיק ואנשי צוותו הצליחו לשכתב אותן בפרק זמן כה קצר, ובלי שהדבר יורגש בעין בלתי מזוינת, היא לא פחות מאשר אחד ההישגים המרשימים בתולדות הקולנוע העכשווי, והוכחה נחרצת לנכונות האמירה "אין לא יכול, יש לא רוצה".
זו כמובן חוכמה שלאחר מעשה, אבל בדיעבד, לא ברור למה מלכתחילה לוהק ספייסי, בסוף שנות החמישים לחייו, לגלם את גטי, שהיה אז בערוב ימיו. לעולם כבר לא נדע, כמובן, איך היתה תצוגת המשחק של כוכב "בית הקלפים", אבל סביר להניח שהוא גילם את החמדן חסר הפשרות באופן ממזרי וקר רוח לחלוטין, ולא בטוח שזה מתאים כאן, שלא לדבר על פערי הגיל.
פלאמר, לעומת זאת, לא רק הרבה יותר דומה פיזית למיליארדר הישיש, אלא גם משכיל להביא לדמותו מורכבות ורגש נטולי מניירות, המעוררים רתיעה ורחמים במידה שווה. אצלו, איל הנפט מוצג כמעין גרסה קולנועית של מיסטר ברנז מ"משפחת סימפסון" בעל הון פאתטי באופן כמעט גרוטסקי, שיש לו הכל אך למעשה אין לו כלום. המועמדות לגלובוס הזהב והדיבורים על מועמדות אפשרית גם לאוסקר, לפיכך, אינם רק בזכות הסיפור יוצא הדופן מאחורי הקלעים, אלא גם הודות לאיכות התצוגה כשלעצמה.
מישל וויליאמס, שעושה עבודה מצוינת כאם הנחושה, מועמדת אף היא לפרס וגם במקרה שלה, זה מוצדק. את בנה החטוף מגלם שחקן שאין לו קשר משפחתי למי שמגלם כאן את סבו, אבל נושא אותו שם משפחה, צירוף מקרים שהופך את ההפקה הזו להזויה עוד יותר. מדובר בצ'רלי פלאמר, יפיוף אמריקאי בן 18, שכבר הוכיח מוקדם יותר השנה ב"Lean on Pete" האינדי כי הוא אחת ההבטחות של 2017, וכאן מחזק את מעמדו כתגלית לוהטת.
בצד כל אלה, מרק וולברג מספק תצוגה יעילה כיד ימינו של המיליארדר, הנשלח מטעמו להשגיח על הטיפול בפרשה ואט-אט עובר לצדה של האם. לעומת זאת, השחקן המוכשר רומן דוריס די מתבזה כאן בתור אחד המנהיגים של כנופיית החוטפים, היוצר קשר אישי עם בן הערובה שברשותו. לא ברור למה ליהקו דווקא צרפתי לגלם איטלקי: המבטא המזויף שלו מגוחך, ומדי פעם גם פורץ ממנו מבטאו המקורי. זה לא לעניין.
התסריט של דיוויד סקרפה מזגזג באופן רהוט וזורם בין שלושה מוקדים: מאבקה של האם, השבי של הבן, והניסיון לבנות פרופיל פסיכולוגי של איל הנפט, כולל פלאשבקים לעברו ולצבירת הונו. סקוט, מצדו, מביא אותו אל הבד בצורה הממחישה את היותו אחד מן הקולנוענים המנוסים והמיומנים בשוק, בלי קשר אפילו למבצע ההחלפה הנועז.
כתוצאה מכל זה, "כל הכסף שבעולם" לא משעמם לרגע, מותח, קולח וסוחף. קשה להוריד את העיניים מן המסך. חבל רק שסצינות הסיום כבר מותחות את הגבול יותר מדי, ומנסות לסחוט מן הסיטואציה כל טיפת מתח ודרמה אפשרית, גם במחיר של מניפולטיביות וחוסר אמינות. חבל גם שאין בסרט שום קונטקסט היסטורי: כמעט שום אזכור של הנסיבות שבהן התבצעו באיטליה כל כך הרבה חטיפות באותן שנים, וגם לא של ההמשך הטרגי של שושלת גטי, בשנים שכבר לא מתוארות כאן.
אך עד כמה שהסרט עשוי היטב, מרשים ומהנה לצפייה בזמן אמת, הוא בסך הכל לא יותר מאשר דרמת מתח מהוקצעת, וסביר להניח שלא היינו זוכרים אותה בעוד כמה שנים לולא ההתפתחויות יוצאות הדופן מאחורי עשייתה. עכשיו, לעומת זאת, מובטח לה מקום של כבוד בהיסטוריה ההוליוודית, וגם בעתיד הרחוק תככב בשלל שאלות טריוויה "איך קראו לשובר הקופות שצולם מחדש בגלל פרשת התקיפות המיניות של קווין ספייסי?", "איך קראו לשחקן שהחליף אותו?" וכיוצא בכך.
ועוד לפני שנגיע לזה, מחיקתו של ספייסי לא רק מנעה מ"כל הכסף שבעולם" התרסקות קופתית, אלא גם הפכה אותו לסרט מדובר, שבזכות זאת ימכור ככל הנראה יותר כרטיסים מכפי שהיה עושה מלכתחילה. ההחלפה המאולתרת עלתה אמנם סכום לא מבוטל, עשרה מיליון דולרים, אבל תהיה שווה הרבה יותר. אפילו אבי כל הקומבינטורים, ג'ון פול גטי בכבודו ובעצמו, היה גאה בטריק כזה, או אם להשתמש בטרמינולוגיה של מיליארדר אימתני אחר: רידלי סקוט יצר כאן את "הדיל האולטימטיבי".
