בתום אחת מהקרנות הטרום-בכורה של "על גוף ונפש", ניגש אחד הצופים לבמאית אילדיקו אניידי ואמר לה - "אני גם ככה מאוהב עד מאוד בחברה שלי, אבל אחרי שראיתי את הסרט, אני מאוהב בה עוד יותר". הקולנוענית ההונגרייה מציינת זאת כתגובה המרגשת ביותר שקיבלה עד כה, והתחרות קשה, שכן סרטה קטף במהלך השנה האחרונה שלל מחמאות ועיטורים. בין השאר, הוא זכה בדב הזהב, הפרס הראשון בפסטיבל ברלין; היה מועמד לארבעה פרסי האקדמיה האירופאית לקולנוע, וזכה באחד; וכיכב כמובן במצעדי סיכום 2017 למיניהם.
עכשיו, לאחר הקרנות טרום-בכורה בפסטיבל חיפה האחרון, שגם בו זכה בפרס, עולה היום (חמישי) "על גוף ונפש" בהפצה מסחרית ברחבי הארץ. כך, רגע לפני שמסתיימת 2017, זוכים שוחרי הקולנוע כאן להתענג על אחד הסרטים המיוחדים שלה: סיפורם של איש ואשה, הוא עם נכות פיזית והיא עם נכות נפשית, הנפגשים במהלך עבודתם המשותפת במסדרונות בית מטבחיים. הם מגלים כי אמנם אין להם את היכולת לממש את המשיכה ביניהם במציאות, אך מתברר שהם נפגשים מדי לילה בחלומות משותפים שהם משום מה חולקים ביניהם, בהם השניים נולדים מחדש כזוג צבאים המשוטטים ביער. בקיצור, "גבר גבר 2" זה לא.
גם הסיפור של הבמאית ייחודי למדי בנוף הקולנועי. רבים גילו או יגלו אותה רק בסרט הזה, אבל מדובר כבר ביוצרת ותיקה, בת 62, שפרצה כבר ב-1989 עם "המאה העשרים שלי". הוא זכה בזמנו במצלמת הזהב, הפרס היוקרתי לעבודת הביכורים בפסטיבל קאן, אך לאחר מכן הקריירה שלה התקשתה להתרומם, ומאז 1999 לא ביימה אף סרט עלילתי ארוך.
במהלך השנים האחרונות, ניסתה אניידי להרים כמה פרויקטים קולנועיים, אבל התקשתה לגייס להם תקציבים. "על גוף ונפש" נולד בשעה שעבדה על סרט יקר הרבה יותר, אבל לא השכילה למצוא לו מימון, מה שכמובן ציער אותה. "הלכתי לטייל ברחוב כדי להירגע", היא מספרת בריאיון לוואלה! תרבות. "בזמן ההליכה, חשבתי על פואמה הונגרית שאני אוהבת, שיש בה את השורה 'להבה נצחית של זוהר עיר בוערת', והרגשתי שהלב שלי הולך להתפוצץ. אמרתי לעצמי שאני רוצה לכתוב סרט על ההרגשה הזו, ועל שום דבר אחר. כבר באותו ערב היו לי בראש את שתי הדמויות הראשיות, חיות ושלמות כאילו הכרתי אותן שנים, ואז התיישבתי והתחלתי לכתוב את הסיפור שלהן".
אניידי מודה כי בזמן הכתיבה, לא פיללה שפרי יצירתה יזכה לכזו תהודה. "חשבתי שזה סרט למתי מעט", היא אומרת. "אחרי הכל, זה סרט שהכל בו חבוי, אז אני מתרגשת שהקהל טרח לחפש מה מתחבא בו וגם מצא. זו ההוכחה שהצופים הרבה יותר רגישים וסבלניים ממה שחושבים".
האתגר הגדול מבחינתה, לדבריה, היה למצוא את השחקנית המתאימה לדמותה של הגיבורה. בסופו של דבר, איתרה סלובקית אלמונית בשם אלכסנדרה בורבלי, שעושה כאן עבודה מהממת. "עברו חמישה חודשים עד שמצאתי אותה", היא מספרת. "נאלצתי לומר לא להרבה מאוד שחקניות מדהימות ומוכשרות שהגיעו לפניה, וזה היה מאוד מביך מבחינתי, כי רציתי להסביר להן למה אני דוחה אותן ולא היו לי נימוקים רציונליים. פשוט היתה לי תחושת בטן שאף אחת לא מתאימה, עד שאלכסנדרה הגיעה".
את הגיבור, לעומת זאת, מגלם שחקן לא מקצועי, גזה מורצ'אניי, שבכלל עבד קודם לכן בעסקי המו"לות. ובאשר לצבאים: הצביה היא שחקנית מקצועית שכבר הופיעה בלא מעט הפקות ורגילה למצלמות. הצבי, גוליית שמו, הוא חובבן שעושה כאן את הופעתו הקולנועית הראשונה, ולא היה קל לעבוד עמו. "צבי זו חיה לא פשוטה. תנועה לא נכונה שלו יכולה אפילו להרוג מישהו. היינו צריכים חמישה-שישה חודשים כדי לבנות את הקשר", אומרת הבמאית.
סצינות החלום החוזרות והנשנות ממלאות תפקיד משמעותי בסרט. איך עבדת עליהן?
"הכלל הראשי לגבי סצינות החלום היה פשוט: שהן לא ייראו חלומיות. בדרך כלל, חלומות בסרטים הם סוריאליסטים ואקסצנטריים, אבל כאן הרעיון היה אחר: מה שהגיבורים לא מסוגלים לממש בחיים מתרחש בחלומות שהופכים למעין אלטרנטיבה למציאות, ולכן היה לנו חשוב שהם ייראו ריאליסטיים ככל האפשר. רציתי שהקהל ירגיש כאילו הוא מריח את הפרווה של החיות. בגלל זה, ההתנהלות של הצבאים בנאלית ויומיומית. הם לא עושים פה איזה משהו פנטסטי, הם מחפשים אוכל ושותים".
חלמת על צבאים בזמן העבודה על הסרט?
"לא, היו לי חלומות אחרים לגמרי. חלומות מאוד מורכבים, מאוד מסובכים".
בסרט שלך, בני אדם חולמים שהם צבאים. את חושבת שבמציאות, צבאים חולמים לפעמים שהם בני אדם?
"לא, אני חושבת שזה כל הקסם לגבי חיות. גם בתודעה שלהן, הן לא יכולות להיות משהו אחר חוץ מהן עצמן".
מחוץ לחלומות, החיות בסרט נטבחות. סצנות בית המטבחיים כוללות מראות קשים, שגרמו לחלק מן הצופים להגיב בהתעלפויות. איך את הגבת לכך?
"אני שמחה על כך. זה סימן שהקהל מעורב רגשית. הצופים לא יושבים ואומרים 'זה רק סרט, זה לא החיים, לא אכפת לנו'. הם נסחפים פנימה, חיים יחד עם הדמויות, ומגיבים באופן חזק ואמוציונלי, לטוב ולרע".
הביקור הראשון של אניידי בישראל היה עם סרטה הראשון, שהוקרן כאן בפסטיבל הקולנוע ירושלים בשלהי שנות השמונים. "כל כך התרגשתי להיות בעיר הקודש, הרגשתי שאני במרכז היקום", היא אומרת. "כמה שנים לאחר מכן, ביקרתי גם בתל אביב. זה היה מעט לפני רצח רבין, כשנשבו בישראל רוחות של שלום. רגע מלא תקווה, שחשתי בו אמונה כי חיים נורמליים אפשריים גם פה".
בהמשך, אניידי נתקלה בתרבות הישראלית בצמתים שונים של חייה. בתחילת העשור האחרון, ביימה את הגרסה ההונגרית של "בטיפול", ולפני כארבעה חודשים ישבה בחבר השופטים בפסטיבל ונציה, שהעניק את אריה הכסף ל"פוקסטרוט". כעת, הם מתחרים ראש-בראש: "על גוף ונפש", כמו גם הנציג הישראלי, השתחל לרשימה המקוצרת של תשעה סרטים שנבחרו להתמודד על חמש המקומות בקטגוריית הסרט הזר של פרסי האקדמיה האמריקאית לקולנוע. כעת הם נאבקים על מקום בחמישייה, ואולי לאחר מכן יתקוטטו גם על האוסקר עצמו.
למרות התחרות, היוצרת ההונגרייה מפרגנת: "'פוקסטרוט' סרט נהדר, שנגע בנו בזכות המורכבות שלו", היא אומרת. "כל חבר השופטים נדהם לראות איך הוא מצליח לתאר שני עולמות שונים לחלוטין, בית המשפחה והבסיס הצבאי, בשתי שפות קולנועיות שונות לגמרי. אף אחד מאיתנו לא היה מודע לסערה שיש סביבו בישראל. רק כשהגעתי לארץ, נודע לי על כך, אז כמובן שלא היו שום שיקולים פוליטיים בהחלטה שלנו".
ואם נחזור לסרט שלך, אחד מרגעי המפתח שלו מתרחשים לצלילי שיר של לורה מרלינג. למה בחרת דווקא בו?
"הייתי חייבת את השיר הזה. היתה איזו אי-הבנה עם הזכויות שלו, והצוות שלי התחיל לחפש שיר אחר במקומו, אבל אמרתי להם שזה ייהרג ובל יעבור, חייבים להשתמש בו. אני חושבת שהשירה של לורה מזכירה את הדמות הראשית: פגיעה, אבל מלאת עוצמה, עם תשוקה מרוסנת ונגיעות מלוכלכות. הסרט עדין מאוד בעיני. כל טאץ' לא נכון בעריכה שלו עלול היה להפוך אותו לקיטשי מדי, אז כל אלמנט היה חשוב ולא יכולתי לבחור בשיר אחר".
השיר מתנגן בסצנת חיתוך ורידים. זה בהשפעה של "משפחת טננבאום"?
"לא, לא, היתה עליי רק השפעה אחת, וגם היא לא ישירה - 'מצב רוח לאהבה'. שאבתי משם את ההשראה לעסוק בתשוקה, מתח, כאב ויופי שנמצאים כולם מתחת לפני השטח, אבל לא רציתי להעתיק מהסרט הגדול הזה, אלא לתאר את הדברים הללו בכלים קולנועיים אחרים לגמרי".
את כבר עובדת על פרויקט נוסף?
"כן, שניים. אחד עוסק בתשוקה ספרותית והשני הוא פרויקט די יוצא דופן: הגיבור שלו הוא עץ".