שנה חדשה, שיר חדש של סטטיק ובן ואל, ושוב רצים אל היוטיוב לגלות מה ישתלט על חיינו עכשיו. אין הרבה אמנים בישראל היום שכל קליפ שהם מוציאים הוא אירוע, למעשה אין כאלה כמעט בכלל (הדוגמה היחידה שאני מצליח לחשוב עליה היא, אם כבר, ערוץ הכיבוד). בזה איש אינו משתווה לבנני ובנוני של הפופ הישראלי. אבל זה בכל זאת חלק ממגמה רחבה יותר: ההתלהבות הבלתי נגמרת מהקליפים של סטטיק ובן אל, ההיסטריה סביב ההופעות של עומר אדם ביד אליהו, כמות התגובות וההתייחסויות שמעוררת תופעה כמו נעה קירל - כל זה אומר שתעשיית הפופ בישראל חיה, מעוררת באזז ועניין יותר מאי פעם.
בחזית שלהם, סטטיק ובן אל מגיעים לשיר החדש שלהם "נמסטה" במקום קצת אחר. הסינגל הקודם "הכל לטובה" אולי חרך את היוטיוב והתקבל נהדר ברדיו, אבל היה רחוק מההד שיצרו קודמיו. כנראה שגם בצוות של הצמד מרגישים את זה, כי פרק הזמן בין "הכל לטובה" ל"נמסטה" הוא הקצר ביותר בין סינגלים שלהם. החולשה הגדולה ביותר של "הכל לטובה" הייתה שהוא בסופו של דבר היה שיר מאוד רגיל ולא-שמח בנוסף לכל משניים שרגילים לנער את המערכת בהפקות חדשניות לפופ הישראלי. לכן השיר החדש היה חייב להיות כמה שיותר רחוק מכאן, כלומר פחות "בס עם סלסולים" ויותר "טודו בום".
הוורסטיליות של השניים היא עדות לתופעה נוספת בפופ הישראלי בגרסתו המילניאלית: האמנים והקהל שלהם מדלגים בין סגנונות שונים, חוצים שוב ושוב גבולות ז'אנריים שפעם היו סגורים. הקהל של סטטיק ובן אל יכול לקבל רגאטון, פופ מזרחי, מוזיקה אלקטרונית, היפ הופ ומוזיקה לטינית בלי שזה יפריע לו לרגע. נדמה לי שאיש לא יתפלא אם השיר הבא של הצמד יפלרטט עם הבי מטאל או עם ג'אז - וגם זה יתקבל נהדר אצל הקהל. פעם מה ששמעת אמר מי אתה ולאן אתה רוצה להשתייך. היום אפשר ליהנות מהכל בלי לחשוב על זה יותר מדי.
וזה מה שהוביל אותנו אל קטע הרגאיי עם נגיעות הודיות באדיבות ליאורה יצחק החריג יחסית במוזיקה המקומית (אך האהוב מאוד בישראל). "נמסטה" הוא קטע די סטנדרטי, והמעלה העיקרית שלו היא שהוא שמח מאוד. המסרים שלו ממשיכים את הקו העקרוני של הצמד: "הכל לטובה" או "יה יה יה הכל יהיה טוב" מתחלפים ב"אין לי סיבה לכעוס אז אני צוחק הרבה", ובאמת השיר מלא בהומור האופייני לשניים: סטטיק לא מפספס את ההזדמנות להשתמש שוב ב#קל, ואפילו מחקה את מה שנדמה לי כאסי עזר עד שכולם נמלטים. בן אל תבורי מצדו נהנה מגדילה מתמשכת בתפקידו, והוא שר כאן יחסית הרבה. "נמסטה" קליל ומהנה ועשוי טוב, אבל גם, יש להודות, קצת משעמם.
יותר מעניין מהשיר הוא הקליפ של "נמסטה", המציג לפנינו משל מרתק: החוקר-ההרפתקן שמגלם יונתן ריגר מגלה בג'ונגל שבט שמח עם חכמה ניו-אייג'ית קלילה ("אני תמיד עשיתי טוב וטוב הגיע חזרה"). השבט מהתל בריגר ההמום מן החבורה העליזה, עד שהוא נשבה בקסם, מתחבק עם סטטיק ובן אל ולוקח ארגז שלם ממשקה ה"נמסטה" שלהם. ריגר הוא כמובן כתב תרבות שבימים כתיקונם מככב במהדורות של ערוצים 12 ו-13, וההתלהבות של בן דמותו בקליפ מסמלת את התלהבות התקשורת הממוסדת, המביטה על סטטיק ובן אל ("כולם מסתכלים עליי") ועל בני דורם כעל שבט מוזר שהיא אינה מצליחה לפענח ואין לה איתו באמת שפה משותפת, ומתעקשת להצטרף לחגיגה (והח"מ, הכותב על כך, משתתף בה מן הסתם גם כן). הניצחון של סטטיק ובן אל הוא בכך שהם אלה המלמדים את החוקר/התקשורת/המבוגרים שיעור, ולא ההפך.
והערה אחרונה בנושא: ההופעה עצמה של ריגר בקליפ לא כאורח אלא ככוכב היא אולי חיננית, אבל גם מטשטשת את הגבולות האתיים הדהויים ממילא של עיתונות התרבות והבידור. עיתונאים לא צריכים להשתתף ביחסי ציבור של המסוקרים שלהם, וזה לא משנה כלל אם מדובר באנשי אקטואליה קשה או בכתבים של מדורי הרכילות או בכל מה שבאמצע. יש כאן ניגוד עניינים ברור: היה ומחר יצטרך ריגר לסקר תופעה הקשורה בצמד - כיצד יעשה זאת באובייקטיביות והאם יאמינו לו צופיו? כמובן, צריך לקחת הכל בפרופורציות הנכונות: זאת תעשייה קטנה, זה בסך הכל קליפ, רובה של עיתונאות התרבות והבידור איננה פרסום תחקירים וסטטיק ובן אל לא צפויים לעמוד בקרוב במוקד סערה גדולה. בסך הכל, זה לא עוול גדול מדי, אלא שיש פיתויים שעיתונאים צריכים לדעת לעמוד בהם.