פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טריפ פסיכדלי בכדור דיסקו: סיקור ההופעה של אלט ג'יי ברומא

      המוזיקה של להקת האינדי-רוק הבריטית הלכה לאיבוד בחלל הענק של האולם האולימפי ברומא, אבל זה לא הפריע לאף אחד. ככה זה כשאת ההצגה גונבת התאורה. רגע לפני שאלט ג'יי מגיעים להופעה שנייה בישראל, עמית סלונים נסע לבירת איטליה כדי לצפות במופע הוויזואלי הכי יפה בעולם

      אלט ג'יי בהופעה באולם פאלאלוטומטיקה, רומא (יח"צ)
      אלט ג'יי בהופעה באולם פאלאלוטומטיקה, רומא (צילום: יח"צ)

      בנאלי ככל שזה יישמע, אני כותב את המילים האלה בתוכנת "וורד" של מיקרוסופט. במעבד התמלילים המפורסם הזה יש תכונה שנקראת "עורך עשיר". זה אחד האוקסימורונים האהובים עליי, כמעט כמו "לוחם שלום", "שתיקה רועמת", "אש ידידותית" או "להקת אינדי שהצליחה לחדור למיינסטרים". אלט ג'יי, להקת הנישה שהצליחה להפתיע את כל התעשייה המקומית כשהצליחה להביא 20 אלף ישראלים לשתי הופעות בישראל לפני פחות משלוש שנים, ממשיכה להוכיח שאפשר לעשות מוזיקה ייחודית ואיכותית, עם מילים חסרות פשר ומלודיות חסרות קצב לעתים - ובכל זאת להמשיך להתפתח כלהקה, לעבור את רף מיליארד ההשמעות בפלטפורמות הסטרימינג ולמכור מיליוני עותקים מהאלבומים שלהם.

      קשה לקטלג את המוזיקה של אלט ג'יי לפי תת-סוגה מוזיקלית של רוק. הם נמצאים שם איפשהו, צפים בין פינק פלויד לרדיוהד, בין סיגור רוס לדפש מוד, בין ניין אינץ' ניילס לפליט פוקסז. שוחים בסגנון חופשי, אך אלגנטי, בין המים העמוקים לרדודים. אלא שגם אם שמים בצד את הז'אנר הספציפי, בנפשם הם עדיין להקת אינדי קטנה, כזאת שחבריה יכולים להסתובב בחופשיות ברחוב בלי שאף אחד יזהה אותם ויבקש מהם סלפי. אולי בגלל זה היה מוזר לראות אותם מופיעים דווקא במבנה הבטון הקשוח וחסר הנשמה של הפלאצו דלו ספורט (או בשמו הרשמי: פאלאלוטומטיקה), שריד ארכיטקטוני משופץ משנות ה-50, שנבנה במיוחד עבור משחקי הקיץ האולימפיים של 1960 ברומא, וזכור לאוהדי כדורסל ישראליים בזכות כמה מפגשים קלאסיים של מכבי תל אביב עם בנקו רומא המקומית.

      אלט ג'יי בהופעה באולם פאלאלוטומטיקה, רומא (יח"צ)
      הקהל הכי טוב בטור (צילום: יח"צ)

      כ-5,000 איטלקים מילאו את האולם האולימפי הענק שאורגן למתכונת אמפי, כאשר רוב הקהל בחר להעמיס פחמימות ואלכוהול במזנונים שמחוץ לאולם בזמן שעל הבמה כבר התחילה הופעת החימום של מריקה האקמן (עליה אמרה לי קולגה: "אלט ג'יי צריכים לחמם את החימום של מריקה"). כמה דקות אחרי שהופעת החימום הסתיימה, עובדי הבמה הסירו את הווילון שהסתיר את הבמה המרכזית - וחשפו את עמודי התאורה הענקיים על הבמה לקול תשואות הקהל. בשלב זה עוד גיחכתי על כך שהאיטלקים החביבים מריעים לעמודי LED פשוטים, אך בהמשך הערב גם אני אבין שהתאורה הזאת היא בעצם המופע המרכזי.

      העולם, לפי האמונה הדתית, התחיל מישות קוסמית שבראה את האור. זה לא מפתיע, הרי אור הוא הדבר הראשון שאנחנו רואים כשאנחנו מגיעים לעולם הזה. אלה סוג המחשבות שעוברות לאדם בראש כשההופעה של אלט ג'יי מתחילה, עם מכת אור שנמצאת איפשהו בין הבריאה האלוהית למפץ הגדול. שלושת חברי הלהקה עומדים כמה עשרות מטרים ממני, אבל באותה מידה הם יכולים להיות בלתי נראים, מכיוון שמרוב אור הם הופכים לצלליות על הבמה. "Deadcrush" מהאלבום האחרון של הלהקה מתחיל להתנגן. ג'ו ניומן, הקול של הלהקה, עומד עם הידיים מאחורי הגב כאשר הגיטרה צמודה לכרסו הצנועה וגופו נע עם הקצב המסומפל. בעצם, בשלב הזה אין לרוב האנשים בקהל מושג אם זה באמת ג'ו ניומן - מכיוון שעד שהוא לא פותח את הפה וממנו בוקע קול הפלצט המוכר - הוא פשוט צללית של אדם מבויש בתוך ענן אור ענק.

      אלט ג'יי בהופעה באולם פאלאלוטומטיקה, רומא (יח"צ)
      מריעים בצדק לעמודי ה-LED (צילום: יח"צ)

      תאורת ה-LED וצינורות המתכת מחזירי האור שמילאו את הבמה באור הם חלק בלתי נפרד מהמופע. טכנאי התאורה יושב צמוד לטכנאי הסאונד בקונסולה שמול הבמה, והחשיבות שלו להצלחת המופע לא קטנה מזה של עמיתו. התאורה החזקה יוצרת מין מופע בתוך מופע של משחקי אור וחושך, המתוזמנים באופן מדויק למוזיקה. מצד אחד זה הופך את סיבוב ההופעות הנוכחי של אלט ג'יי לאחד מאירועי המוזיקה הכי יפים ויזואלית שניתן למצוא כרגע בעולם, ומצד שני זה אומר שללהקה יש כמעט אפס אפשרות לאלתור על הבמה. העיבודים של השירים כמעט זהים לאלה של האלבומים מהם הם לקוחים, כך שההבדל האמיתי בין לשבת בבית ולשמוע תקליט של הלהקה לבין להגיע להופעה הוא האווירה על הבמה. במידה מסוימת, אפשר להשוות את המופע של אלט ג'יי להופעה השנויה במחלוקת של סיה בישראל לפני שנתיים. הקהל שמגיע צריך להבין שמדובר בפיסת אמנות מוגמרת וחד פעמית, כזאת שלא תשתנה בשביל לקלוע לאיזה "טעם מקומי" בלתי מוגדר.

      העובדה שהאור הוא הכוכב המרכזי של ההופעה עוזר לחפות על העובדה שהסאונד המהודק והמוכר של השלישייה די הלך לאיבוד בחלל הענק של האולם האולימפי. לא שנראה שזה הפריע למישהו בקהל, שנסחף לתוך החוויה המוזיקלית/ויזואלית של אלט ג'יי מהרגע הראשון. בשיר השני של הערב, "Fitzpleasure" מהאלבום הראשון של הלהקה, הקהל האיטלקי מצטרף בשירה אדירה לניומן כאילו מדובר בהמנון רוק אצטדיונים ולא בעוד שיר מסוגת מה-לעזאזל-הוא-שר שמשלב שירת מקהלה גרגוריאנית עם אפרו-פופ ודאבסטפ עם נגיעות אלקטרוניות עדינות. המילים עצמן מתארות אונס קבוצתי של אישה (שכולל בתוכו גם שימוש במקל של מטאטא), אבל ממילא קשה להאמין שהמלמולים שיוצאים מהפה של ניומן הם באמת מילים באנגלית, כך שזה לא באמת משנה. אתם יודעים, עוד שיר טיפוסי של אלט ג'יי.

      אלט ג'יי בהופעה באולם פאלאלוטומטיקה, רומא (יח"צ)
      מסונוורים מהאור (צילום: יח"צ)

      המילים "blinded by the lights" שחותמות את השיר, לא רק מתארות באופן מדויק את התחושה של להיות כיום בהופעה המאוד מוארת של אלט ג'יי, אלא גם מרפררות לסינגל הראשון של ברוס ספרינגסטין. אולי האדם הכי שונה בהתנהגות הבימתית שלו משלושת חברי אלט ג'יי. מדובר בשלישייה סופר מוכשרת, שלא שיעממה לרגע את הקהל בזמן ההופעה הקצרה (כשעה וחצי) - אבל אין מנוס מלהודות שהנוכחות הבימתית שלה לוקה בחסר, בלשון המעטה. והאמת, זה לא כזה מפריע.

      למרות השלטים שמאיימים בקנסות במאות יורו מסביב, הקהל האיטלקי מעשן בחופשיות בתוך האולם הממוזג. ענן העשן מצטרף לתאורה האימתנית על הבמה ומוסיף עוד מיסוך בין הקהל ללהקה. לקהל הישראלי שיגיע לראות אותם במאי בגני התערוכה ניתן להגיד כבר עכשיו את מה שאלפי המעריצים שכבר צפו בהופעות של אלט ג'יי בסיבוב הנוכחי למדו על בשרם - מיותר לנסות לצלם את המופע הזה. זה לא אומר שאנשים לא מנסים, וקשה להאשים אותם, מדובר בחוויה ויזואלית מושלמת וחד-פעמית, וזה רק הגיוני שהצופים ירצו מזכרת ממנה - אלא שלפעמים חד פעמי זה בדיוק מה שהוא - חד פעמי. אם בכל זאת אתם מתעקשים על מזכרת בטלפון שלכם, חכו ל-Ripe & Ruin, שיר הא-קפלה הקצר שמבוצע בדיוק מירבי על ידי ג'ו ניומן והקלידן גאס המילטון. זה גם הרגע היחיד בהופעה בה האורות נכבים, המוזיקה דוממת, והתמונות שלכם יצאו ברורות.

      הקהל מקבל תפקיד משמעותי לפתע באמצע ההופעה. זה קורה בשיר "Matilda", הסינגל הראשון של הלהקה, המספיילר את "לאון" לכל מי שטרם צפה בסרט של לוק בסון שגילה לעולם את נטלי פורטמן בתפקיד הילדה מתילדה. ניומן מנסה את מזלו ומפנה את המיקרופון לקהל, ומגלה שהאיטלקים יודעים את כל המילים לשיר הכי קליט ונהיר של הלהקה. זו הייתה שבירת קרח מרגשת בין הקהל ללהקה, ומכאן ועד סוף המופע האנרגיות המשיכו להתחזק. העיניים הנוצצות של האנשים מסביבי היו יותר ברורות מכל מלמול על הבמה. התחושה הייתה כאילו כולנו נכנסו יחד לטריפ פסיכדלי. כולנו יפים. כולנו נכונים. כולנו מוארים. במבט מהצד, אלפי הצופים נראים כמו כדור דיסקו ענק, שנע בעדינות מצד לצד בזמן שהוא מחזיר את האור הענק שמגיע מהבמה.

      המוזיקה של החצי השני של ההופעה, ברובה מהאלבום הראשון של הלהקה, היא הפסקול המושלם להיי הטבעי הזה. השיא כצפוי הגיע ב-"Breezeblocks", השיר ה-20 והאחרון בהופעה. השיר שמתאר סיפור אהבה אובססיבי ובלתי אפשרי נגמר בתרגום חופשי בפזמון החוזר: "אנא אל תלכי, אני אוכל אותך בבת אחת, אני אוהב אותך כל כך". הקהל מצטרף ללהקה בקטע הזה בעוצמה כל כך חזקה, עד שניומן מבין שזה מיותר לנסות להתחרות בו. הקניבליזם המטאפורי של הגבר בשיר שאול מהספר "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק, שם מופיע המשפט שתורגם על ידי אוריאל אופק: "בבקשה אל תלך, מתחשק לנו לאכול אותך, כל כך אנחנו אוהבים אותך". אלא שהאהבה בשיר אינה תמימה וילדותית, אלא הרסנית ואלימה. האוהב כל כך חושק במושא אהבתו עד שהוא רוצה לפגוע בו ובה. זו לא אהבה נכזבת - זה טירוף. כשחושבים על זה, זה די מוזר שאלפי אנשים יתחברו לשורות האלה ויזעקו אותם בקול רם - אבל שזו כנראה עוד לבנה בחומה המוזרה שאלט ג'יי בונים בקריירה שלהם. מעניין מה יהיה הצעד הבא שלהם, והאם יצליחו לעמוד ברף היצירתיות שהם העמידו עד כה.

      חברי הלהקה לא מדברים יותר מדי עם הקהל, וגאס המילטון מופקד על אמירת התודה באיטלקית בין השירים. בהדרן הוא שובר שתיקה ואומר באנגלית: "תודה לכם, אתם הקהל הכי טוב שהיה לנו בטור הזה". לא נראה שהוא משקר, בעיקר כי הקהל האיטלקי החם חיבק את הלהקה באהבה אמיתית שהורגשה לאורך כל הערב. כעת נותר לראות האם הקהל הישראלי בגני התערוכה יצליח להתעלות על האווירה האיטלקית החמה. מה שבטוח, בתל אביב לא תהיה סופת ברקים אחרי ההופעה כמו זו שהייתה ברומא.

      הכותב היה אורח של "נרנג'ה", לקראת ההופעה של אלט ג'יי בגני התערוכה בתל אביב ב-29 במאי