אחרי יותר מעשרים אלבומים וכמעט רבע מאה של קריירה, שכמעט לכל אורכה היא הזמרת החשובה והמצליחה ביותר בישראל, שרית חדד הרוויחה ביושר את הזכות לחגוג לעצמה במופע גרנדיוזי בהאנגר 11. התואר "גרנדיוזי" לא נאמר כאן לשווא: חיזיון שלם הועלה על הבמה, עשן ופירוטכניקה, יותר מעשרה רקדנים ורקדניות מעופפים באוויר, וידאו-ארט מושקע ומעל הכל אותיות גדולות שכמו הוזמנו ישר מווגאס - SARIT. זה היה, ללא ספק, מופע פופ שעשוי ברמות גבוהות מאוד, ומהמרשימים שנראו בישראל. איך ש?רה ש?רה? יש חגיגה.
בין סלטות וריחופים של הרקדנים מסביב, חדד הפגיזה במשך כשעה וחצי שורה של להיטים במופע מאוד אינטנסיבי, כמעט אינטנסיבי מדי. מלהיט אל להיט, ללא נפילות מתח או שירים חלשים, ועדיין, מופע שלם ומכובד באורך מלא יכול היה להתקיים רק מלהיטים שנשארו בחוץ. המטרה של חדד, כך נראה, הייתה לירות בתחמושת הכי חזקה, להפגין מקסימום כוח ולאותת שהיא לא מתכוונת להיעלם גם אם עומר אדם סוגר עוד ועוד הופעות סולד אאוט ביד-אליהו. חשוב להבין את הרקע הזה: באופן יחסי, השנים האחרונות הראו ירידה מסוימת בקצב הנפקת הלהיטים של חדד, וכמו אמנים נוספים בפופ הישראלי - גם עליה מאיימת בפריחה של זמרים צעירים שנוגסים לה בשוק בו משלה ביד רמה במשך שנים. המופע הנוכחי, שהוא על גבול ההיפראקטיביות וכמעט יכול היה להיקרא "שרית חדד - הפסטיגל", נראה כדרך שלה להילחם על קולות הצעירים. לא ברור עד כמה זה אפקטיבי: הקהל אמש הורכב בעיקר מגברים ונשים מבוגרים. מה לעשות? חדד אולי קורנת וזורחת מאי פעם, אבל מוטי הלך הביתה והיום הוא כבר בן 40 בערך.
זאת הייתה גם הזדמנות לגלות מחדש את שרית חדד הבימתית. מן הסתם, היא שרה פשוט נפלא, והקול שלה לא נפגם אפילו במעט לאחר אלפי הופעות ושנים ארוכות של עבודה. אבל על הבמה היא הרבה מעבר לזה: היא מושלת בקהל בכריזמטיות, והוא מתמסר לה בשמחה. בשירים האמוניים יותר ("אבא גדול") זה בהחלט מזכיר חוויה דתית. חדד ניצלה היטב את כישורי הבמה שלה גם במסגרת הכללית של הערב: זה התחיל בה שרה לילדה/נערה בת דמותה (בטרנינג ממותג מאוד), ומבטיחה לה שכל מה שהיא חולמת עליו יתגשם, וכמעט מסתיים בשיר חדש על הבת שהביאה לעולם. המסגרת הזאת הייתה רופפת למדי וקיטשית לרוב, אבל כשזה עבד - האימפקט הרגשי שלה היה חזק. "בין כל הבלאגן" למשל, שחדד המבוגרת שרה לחדד הנערה, לקח לפתע את שיר האהבה הזה למחוזות גיל ההתבגרות, לנערה שרק רוצה שיבחינו בה סוף סוף. זה טען את השיר במשמעויות חדשות ומרגשות.
כששרית חדד מגוללת את סיפור חייה במופע הנוצץ שלה, היא למעשה מציגה לקהל את החלום הישראלי: צעירה מהפריפריה שכבשה כמעט כל פסגה אפשרית וחוזרת כזמרת לאומית אהובה ומכובדת. אלא שחדד, למעשה, הרבה יותר מאשר זמרת של קולקטיב - היא הזמרת האינדיבידואלית האולטימטיבית. היא אמנם תנופף בדגל כשהיא שרה את "כשהלב בוכה", אבל הכוח של חדד נעוץ באופן שבו היא מנפצת קלישאות ומוסכמות חברתיות, ומתנערת מהלחץ החברתי. כשהיא צוחקת על החינוך הנוקשה שמיועד לנערה מבית טוב, כשהיא מנפנפת את "מירוץ החיים" ומעדיפה ללכת לים, כשלא באמת אכפת לה שכולם חושבים שהיא קצת משוגעת כי רק היא זו שיודעת, כשהיא אולי מקבלת מלחמה אבל הרבה יותר בקטע של לונדון, וכשהיא שולחת גברים שמאכזבים אותה לכל הרוחות. היא הולכת לבד בדרך שלה ומנצחת. האווירה של לאס וגאס הבהירה שבעצם, הרבה יותר מחלום ישראלי, מדובר בחלום אמריקאי, קפיטליסטי ואינדיבידואליסטי. חדד שרה בצדק מוחלט שהיא לא סינדרלה - שום קסם לא קרה לה. את הקריירה שלה היא בנתה לבד בעשר אצבעות ועבודה קשה וארוכה. עכשיו זה השלב שבו היא פשוט נהנית.