פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      השתיקה יפה לו: "אילם" הוא כדור שינה עתידני באורך שעתיים

      הבמאי-תסריטאי דנקן ג'ונס ביקש לברוא בסרטו העתידני גרסה מודרנית ל"קזבלנקה", אולם השאפתנות שלו מתרסקת על גבי סרט משמים, נטול מעוף ומבולגן, שאף אחת מהדמויות בו אינו ראויה לתשומת הלב, האהדה או השנאה שלנו. רכישתו על ידי נטפליקס הצילה אותו מהתרסקות קולנועית

      השתיקה יפה לו: "אילם" הוא כדור שינה עתידני באורך שעתיים
      דירוג כוכבים לסרטים - 1.5 כוכבים (עיבוד תמונה)

      ויכוח סוער ניטש כבר תקופה ארוכה סביב אסטרטגיית הפצת הסרטים של נטפליקס, בעיקר לנוכח החשש שענקית הסטרימינג "קוברת" סרטי קולנוע בעלי פוטנציאל קופתי ואיכותי בתוך ספריית הענק שלה. עד כה לא נראה שיש לחששות הללו אחיזה במציאות. "מכונת מלחמה", "בהיר" ו"פרדוקס קלוברפילד" היו כולם סרטים חלשים ופגומים שככל הנראה ניצלו מהתרסקות קופתית בזכות נטפליקס, ו"פרחים בבוץ", "סיפורי מאירוביץ'" ו"אוקג'ה" המוצלחים היו מתקשים לקבל את אותה תהודה והערכה לו היו נדרשים להתמודד ראש בראש עם סרטי ענק במסגרת הלו"ז ההוליוודי האכזרי - זה שבו העונות הקולנועיות המסורתיות התחלפו בניסיון נואש של סרטים לברוח זה מזה, כדי לקבל אפשרות לבלוט מעל ההמולה. אף על פי כן, גם בשבועות האחרונים נשמעו לא מעט ביקורות על רכישתו של "אילם" על ידי נטפליקס, בעיקר על רקע חומרי היח"צ שהציגו לראווה את העולם העתידני המסקרן שבנה הבמאי דנקן ג'ונס. ובכן, להלן ספוילר: גם הפעם המסך הגדול לא הפסיד הרבה.

      ג'ונס החל את קריירת הבימוי שלו כהבטחה גדולה ב-2009 עם "ירח", סרט מד"ב מהורהר ויפהפה על בדידותו של אסטרונאוט במשימה ארוכת שנים לירח. שנתיים לאחר מכן הגיע גם "קוד מקור" האיכותי מעט פחות, אך גם בו ניכרו שאפתנות, יצירתיות ומקוריות, ובעיקר טביעת יד ייחודית. עם ההערכה הרבה לעבודתו הגיעה גם ההצעה המסוכנת לעיבוד קולנועי למשחק מחשב (אתגר שבו הוליווד נכשלת כבר למעלה משני עשורים) וההתרסקות עם "וורקראפט". עם תקציב של 160 מיליון דולר ועומס ציפיות של מיליוני מעריצים, סרט משחק המחשב של ג'ונס היה בלתי צפי, תאונה קולנועית של ממש. "אילם" היה אמור להחזיר את הבמאי-תסריטאי לאזור המחייה המוכר של מד"ב קטן (יחסית כמובן), מקורי ומתוחכם. והנה מתברר שלא ההימור על "וורקראפט" היה הבעיה, אלא משהו בתפיסה הקולנועית של ג'ונס.

      מתוך "אילם" של נטפליקס (יח"צ , Keith Bernstein / Netflix)
      עולם עתידני מהסוג שהולך והופך מוכר יותר ויותר. מתוך "אילם" (צילום: Keith Bernstein / Netflix)

      ב"אילם" בורא ג'ונס עולם פילם-נוארי עתידני, עמוס שלטי נאון ומכוניות מרחפות, בסטייל הממוחזר ההולך וגובר של "בלייד ראנר 2049". בברלין העתידנית ומוצפת המהגרים הזו יוצא ברמן מקומי בשם ליאו (אלכנסדר סקרסגארד), שאיבד את מיתרי קולו בגלל תאונה בילדותו, לחיפוש אחר חברתו, נאדירה (סיינב סאלח) שנעלמה בפתאומיות. החיפוש מוליך אותו לעימות עם שני גנגסטרים אמריקאים, קקטוס ביל (פול ראד, "אנט מן") ודאק (ג'סטין ת'רו, "הנותרים"), שמנהלים מכון רפואי מפוקפק. ג'ונס עצמו הגדיר את ברלין הזו כסוג של תשובה עתידנית לקזבלנקה של שנות ה-40 בסרט האלמותי של מייקל קורטיז. מקום בו מערב ומזרח מתנגשים אלה באלה, וגורלם של טיפוסים מפוקפקים וטהורי לב, מתערבבים אלה באלה במכלול של אינטרסים.

      אפשר ואף רצוי להפסיק את ההשוואה בין שני הסרטים ממש ברגע זה, שכן כל שורה נוספת רק מגדילה את העלבון ל"קזבלנקה". ג'ונס עבד לסירוגין על "אילם" במשך 16 שנים וחלם להביאו למסך הגדול, ובהחלט אפשר להעריך את ההשקעה והמחויבות שהשקיע בו, אולם נדמה שפרק הזמן הארוך הזה הוביל אותו לזרוק אל תוך הסרט את כל מה שעלה בדעתו במשך יותר מעשור. העולם של "אילם" הוא תוצאה של מלחמה לא ברורה, שבשום שלב לא ברור מי שולט בו או מהם יחסי הכוחות שהובילו אנשים להימלט לברלין. מערכת היחסים של ליאו ונאדירה נטולת כל קונטקסט או רקע, וזאת על אף שליאו מוכן לסכן בעבורה את חייו. במקביל, עוסק "אילם" בנטייה לפדופיליה של אחד המנתחים/פושעים, בגידול ילדים, ברשתות לסחר בנשים, והכל נראה כאילו הושלך יחד ועורבב לכדי סלט מוזר ותובל בקלישאות עתידניות.

      מתוך "אילם" של נטפליקס (יח"צ , Keith Bernstein / Netflix)
      מערכת יחסים שלא ברור למה היא כל כך סוערת. מתוך "אילם" (צילום: Keith Bernstein / Netflix)

      יותר מחוסר הבהירות, הבעיה הגדולה של "אילם" מזכירה את זו של "וורקראפט": הוא משעמם, נמרח ונגרר, ואף אחת מהדמויות שלו לא מעוררת קמצוץ של עניין שיחזיק את הצופים עד שהעלילה תגיע סוף סוף לפתרונה. רצה הגורל וסרט אחר מציג בימים אלה במרכזו דמות של אדם אילם, ויחי ההבדל העצום בין אלזה אספוסיטו ב"צורת המים" לבין ליאו של "אילם". בעוד אספוסיטו היא נהר שוצף של רגשות, אמפתיה ונחישות שנובעים כולם מחוסר היכולת שלה להתבטא, ליאו הוא פשוט אדם עם מוגבלות. אין בבחירה התסריטאית הזו (שמועצמת עשרות מונים בהפיכתה לשם הסרט) שום דבר שמשדרג או מעצים את היצירה, וליאו כמעט לא עומד בשום סיטואציה שבה מוגבלותו משמשת אותו כדי לפרוץ קדימה ולהתפתח כדמות. קשה גם לבוא בטענות לסקרסגארד, שעושה את המרב עם המעט שהתסריט נותן לו ונראה כל כך חיוור ומשמים בהשוואה לסאלי הוקינס.

      החולשה התסריטאית הזו חוזרת על עצמה בכל אחת מהדמויות האחרות בסרט, גם אלו של ראד ות'רו, שלזכותם ייאמר כי הם לפחות מנפצים לרגעים ספורים את השעמום ביחסי השנאה-אהבה שלהם. היא מובילה לכך ששום קונפליקט לא מעניין באמת, ולהתפתחויות כמו גניבות, מרדפי מכוניות או קרבות אגרופים להיות מעוררי פיהוק. קשה להאמין שקאסט איכותי שכזה מצליח ללכת לאיבוד בתוך סיפור כזה, אבל "אילם" מצליח לעמוד באתגר הזה ולהשמים בכל אספקט. אפילו העולם העתידני שעורר כל כך הרבה הייפ סביב הסרט לפני עלייתו, נראה הרבה פחות מרשים ובוודאי פחות מקורי ככל שאנו מבלים בו יותר. ולבסוף, גם הפתרון שמציע בסופו של דבר "אילם" לחידת היעלמותה של נאדירה אינו קרוב להיות מספק או מצדיק את מה שקדם לו, ובכך הופך את הצליחה שלו למתסכלת אפילו יותר.

      מתוך "אילם" של נטפליקס (יח"צ , Keith Bernstein / Netflix)
      לפחות הוא מביא מעט רגעי חן בודדים. פול ראד מתוך "אילם" (צילום: Keith Bernstein / Netflix)

      בדיעבד, כמו במקרה של "פרדוקס קלוברפילד", נדמה שהרכישה של "אילם" על ידי נטפליקס הצילה אותו מעצמו. הכישלון שלו הופך עמום יותר בתוך הספרייה הענקית ובזכות העונה שניתן להפסיק אותו בכל שלב, שלא כמו במקרה של יציאה לסרט. אלא שכשם שלא הייתה סיבה מוצדקת לצלוח אותו בקולנוע, אין סיבה לעשות זאת גם על הספה מול הטלוויזיה. השיממון של "אילם" מתחרה רק עם השטחיות והעומס שבו, וכל שנותר הוא עולם עתידני נוצץ ומאוד לא מקורי שבו אין סיבה לבזבז אפילו דקה אחת.

      מתוך "אילם" של נטפליקס (יח"צ , Keith Bernstein / Netflix)
      אפילו האלימות משעממת כאן (צילום: Keith Bernstein / Netflix)
      מתוך "אילם" של נטפליקס (יח"צ , Keith Bernstein / Netflix)
      לבזבז כוכבים כאלה בצורה כזו דורש כישרון מיוחד (צילום: Keith Bernstein / Netflix)