פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פוליטיקאים מושחתים, תורים ארוכים וכלבים חמודים: סיכום פסטיבל ברלין

      עבר, הווה ועתיד התערבבו בפסטיבל הקולנוע של ברלין. התיאור הכי ריאליסטי אי פעם של פיגוע טרור, סרט שכולו צולם באייפון, קלאסיקה תוצרת הארץ ודוקו ברזילאי שיעניין במיוחד את הקהל הישראלי: אלה הרגעים שלא נשכח מן החגיגה הברלינאית

      פוליטיקאים מושחתים, תורים ארוכים וכלבים חמודים: סיכום פסטיבל ברלין

      המוצר הברלינאי הכי מבוקש בימים האחרונים הוא כרטיס להופעה של קנדריק לאמאר, שגם באתרי הספסרים המהימנים קשה לקושש כניסה אליה, וסביר להניח שיהיו בה יותר ישראלים מאשר בקלאסיקו. מיד אחריה, המצרך הכי נדיר היה מקומות להקרנות בפסטיבל ברלין, שאמש (שבת) התקיימו טקסי הפרסים שלו והיום יינעל באופן סופי. מאות אלפי כרטיסים נמכרו, כמעט כל הסרטים קיבלו את החותמת "סולד-אאוט" תוך כמה דקות, ואנשים קמו בשבע בבוקר כדי לעמוד בתור במשך שלוש שעות ולהבטיח את מושבם. אז נכון, ברלין היא עיר עצומה ואין בה הרבה אירועים קולנועיים, אז ברור שההמונים יסתערו ברגע שיש אחד, ועדיין - התורים העצומים לקופות הפסטיבל הם בהחלט מענה מוחץ למי שעומדים בתור כדי להדפיס לקולנוע את תעודת הפטירה שלו.

      ועם זאת, אי אפשר היה להתעלם מן המשבר הכללי שעובר על תעשיית הקולנוע, וספציפית יותר גם מן ההידרדרות העקבית שהיא מנת חלקו של הפסטיבל מכל מיני סיבות נישתיות וברנז'איות שלא ניכנס אליהן, אבל הפכו אותו מאחד מן הפסטיבלים החשובים בעולם לאירוע שטיבו וחשיבותו מוטלת בספק. גם השנה נתקלנו בתוכנייה שלו בשלל נפילות: אם אלה סרטים עלומים שלא הצליחו להפתיע לטובה, או תוצרים מבטיחים של שמות גדולים שהכזיבו, למשל "אל דאגה, הוא לא ירחיק לכת ברגל" של גאס ואן סנט עם חואקין פיניקס או "אווה" עם איזבל הופר.

      ובכל זאת, גם במהדורה זו של הפסטיבל היו לא מעט סרטים ראויים - חלקם יצירות מופת של ממש, וחלקם סתם תוצרים מעניינים שלבטח עוד יעשו רעש השנה. הנה עשרה מן הבולטים שבהם, הכל כמובן בהתבסס על טעם אישי ועל הספק מצומצם: מתוך מאות העבודות שהוקרנו בפסטיבל, צפיתי רק בשני תריסרים. לצערי, הפסדתי גם את הזוכה בדב הזהב, "Touch Me Not" האקספרימנטלי, הפרובוקטיבי והשנוי במחלוקת של הרומנייה אדינה פינטילי.

      חשוב לציין כי אלא אם כתוב אחרת, עוד לא בטוח מתי המצטיינים להלן יוקרנו בארץ, אבל גם אם לא יופצו מסחרית, יש להניח כי הם יוצגו באיזושהי מסגרת סינמטקית.

      פסטיבל ברלין (GettyImages)
      זכתה בדב הזהב. אדינה פינטילי עם הפסלון (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      22 ביולי

      סטנלי קובריק אמר פעם שסרט שואה "מוצלח" באמת יהיה בלתי ניתן לצפייה, והסרט הזה מוכיח כי האמירה תקפה גם לגבי פיגועי טרור. הבמאי הנורבגי אריק פופ משחזר כאן את הטבח שטלטל את נורבגיה בתחילת העשור, עת פעיל ימין קיצוני טבח בעשרות נערים שהיו במחנה קיץ של מפלגת העבודה. התוצאה היא התיאור הקולנועי הכי ריאליסטי עד כה של אירוע כזה, ולכן הוא מתגלה כלפיתת גרון: חזקה, עוצמתית, לא מתפשרת, אבל גם כזו שלא מאפשרת לנשום או לעכל. היו שטענו כי התוצר הזה אינו אלא פורנו של זוועה, המשתמש באופן מניפולטיבי וציני בסיפור שלמרבה הצער התרחש באמת. אלה בחרו להתעלם מן האנושיות שבו, ולפספס כיצד הוא מתאר את ההקרבה והסולידריות שהפגינו הקורבנות, וממחיש איך מול הופעתו של הרוע המוחלט, מתגלה גם כל הטוב שבאדם.

      22 ביולי (יח"צ , פסטיבל ברלין)
      בלתי נשכח, וכמעט בלתי ניתן לצפייה. מתוך "22 ביולי" (צילום: יח"צ)

      Unsane

      מאז פרץ למרכז הבמה עם דקל הזהב בו זכה על "סקס, שקרים ווידיאוטייפ" בשלהי שנות השמונים, סטיבן סודרברג תמיד אהב להשתעשע בניסיונות לחדש את הקולנוע ולשים את האצבע על הדופק שלו. הוא אף הכריז על מות האמנות הזו לפני כמה שנים ועל פרישתו מעשיית סרטים, רק כדי לשוב לכך חיש-קל, יצירתי ורענן מתמיד. את סרטו החדש, באורך כתשעים דקות, צילם באייפון, ואף שזה נשמע כמו גימיק, מתברר כי הבמאי משתמש בטכניקה הזו כדי לביים באופן משוחרר, אינטנסיבי ומחוספס מתמיד.

      סודרברג גם מתאים את הצורה לתוכן, שכן הדרמה הזו לא רק צולמה בטכנולוגיה מתקדמת, אלא גם עוסקת ברעות החולות של הקדמה. קלייר פוי המצוינת מגלמת כאן צעירה שלא ברור אם היא פרנואידית או שבאמת רודפים אחריה, ודרך סיפורה, מותח הבמאי ביקורת על מה שהרשתות החברתיות עשו לנו, על איך שהחברה המודרנית מעודדת את תרבות הדיכאון, וגם על ההפרטה של מערכת הבריאות וקפיטליזם בכלל, ועל השליטה של המבט הגברי בעולמנו. אחרי הצפייה, מציאות בה כל הסרטים מצולמים באייפון לא נשמעת כמו רעיון רע כל כך. הסרט הזה הוא מתנה מן העתיד.

      unsane (יח"צ , פסטיבל ברלין)
      מתנה מעתיד. מתוך "Unsane" (צילום: יח"צ)

      Transit

      בעוד סודרברג משלב בין עתיד והווה, כריסטיאן פצולד עושה זאת בין הווה ועבר. הבמאי הגרמני, ש"ברברה" ו"פניקס" הפכו אותו לאחד הבולטים בדורו, עוקב אחר פריזאי המנסה להימלט מציפורני הנאצים, ומגיע למרסיי בתקווה לעלות שם על ספינה ליבשת אחרת. סיפור שכזה כבר ראינו לא פעם, אבל במקרה זה יש חידוש: העלילה מתרחשת מן הסתם בשנות הארבעים, אך עיר הנמל שמוצגת בו נראית בול כמו צרפת של ימינו. כל זאת, כמובן, כדי להמרות את פי אלה שמצווים כי אסור להשוות, כדי להמחיש את הרלוונטיות, האקטואליות והעל-זמניות של סוגיית הנמלטים על חייהם וליצור הזרה שמהפנטת את הצופה ומערערת אותו. הרעיון קצת יותר מוצלח מהביצוע, זה נכון, אבל זה לא סרט טריוויאלי, וגם לא כזה שאפשר להפסיק לחשוב עליו, והוא נהנה מהופעות מלאות הבעה של שני כוכביו: פרנץ רוגובסקי, שהתגלה ב"ויקטוריה" ואז ב"הפי אנד" של מיכאל הנקה ופאולה בר, שזהרה בלהיט המפתיע "פרנץ".

      טרנזיט (יח"צ , פסטיבל ברלין)
      מותר להשוות. מתוך "Transit" (צילום: יח"צ)

      A Paris Education

      זה לא סרט "חשוב", גם לא "שנוי במחלוקת", והוא לא יהיה להיט קופתי או תופעת תרבות. הוא סתם יפה להפליא, הכי יפה שיכול להיות, וגם זה לגיטימי, לא?

      התסריטאי ז'אן-פול סוורק עוקב כאן אחר כמה סטודנטים לקולנוע, המגיעים לפריז מכל רחבי צרפת ונאלצים להתמודד בעיר הגדולה עם שברונות לב, דילמות מוסריות, מלנכוליה, בדידות וייאוש קיומי. כל זאת כמובן תוך כדי עישון בעליות גג, טיולים לאורך הנהר ופעילות מינית נמרצת. זה נשמע הכי צרפתי והכי בנאלי שיכול להיות, אבל הסרט חומק בחוכמה מכל הקלישאות ועוסק באופן מורכב, חכם ומקורי בשלל שאלות ומתחים: אמנות ומציאות, שחור ולבן, בנים ובנות, לידה ומוות. ברוב הסרטים יש בדרך כלל מקום נכבד לעבר ולעתיד: זיכרונות, טראומות, חוויות, חלומות ותקוות. כאן אין שום דבר מכל זה. רק את ההווה, רק את החיים, כל הזמן את החיים.

      חינוך פריזאי (יח"צ , פסטיבל ברלין)
      לא חשוב, לא מעורר מחלוקת, לא להיט, סתם הכי יפה שיש. מתוך "A Paris Education" (צילום: יח"צ)

      Aga

      סרטו של מילקו לאזארוב הבולגרי עוקב אחר שני קשישים יאקוטים החיים ברפובליקת סאחה-יקוטה שבמזרח הרחוק הרוסי, ויש בו את כל המרכיבים הנדרשים כדי להפוך אותו לשוס בסצנת הקולנוע העולמי: חווית צפייה המצריכה את המסך הגדול כדי להתענג כהלכה על צילומי הנוף המדהימים שבו, שנעשו בפילם ובתנאי אקלים מטורפים; הצצה מרתקת, בניחוח פולקלוריסטי, לתרבות שלמה והווי חיים עשיר שרובנו כלל לא מכירים; וסיפור מרגש על זוג הורים המבקשים להתאחד לאחר שנים עם בתם המנוכרת, שגרם לרבים בקהל להזיל דמעות. אין ספק שהסרט הזה עוד ינדוד בהרבה פסטיבלים במהלך השנה הקרובה.

      aga (יח"צ , פסטיבל ברלין)
      הצצה מרתקת לעולם שלם שלא הכרנו. מתוך "Aga" (צילום: יח"צ)

      Becoming Astride

      סרטה של פרניל פישר כריסטיאנסן הדנית עוסק באחד האייקונים הגדולים של המדינה השכנה - הסופרת השוודית אסטריד לינדגרן. הדרמה עוקבת אחריה בצעירותה ומתארת את קורותיה הסוערים באותה תקופה, שכללו היריון לא מתוכנן בגיל צעיר, רומן עם גבר המבוגר ממנה בשלושים שנה, מרידה במוסכמות וילד שנמסר למשפחה אומנת וחזר אליה רק לאחר כמה שנים. מבחינה קולנועית זוהי אמנם ביוגרפיה שגרתית למדי, אבל היא עשויה כהלכה, בחוכמה וברגישות, ומצליחה להסביר מה עיצב את אישיותה של מחברת "בילבי", מאיפה הגיעו הגוונים המרדניים ביצירתה, כיצד זה שהצליחה גם בבגרותה לדבר מנקודת מבט של ילדה, ובקיצור: איך נולדה אחת מסופרות הילדים הגדולות בכל הזמנים, אם לא הגדולה שבהן. אלבה אוגוסט מצוינת בתפקיד הראשי.

      להיות אסטריד (יח"צ , פסטיבל ברלין)
      כך נולדה סופרת הילדים הגדולה מכולם. מתוך "Becoming Astride" (צילום: יח"צ)

      Infinte Football

      קורנליו פורומבויו ("שם תואר: משטרה"), אחד הבמאים הרומניים הבולטים בדורו, הוא גם בנו של מי שהיה משופטי הכדורגל הבכירים במדינה. הקולנוען הקדיש לו את סרטו התיעודי הקודם, "The Second Game", ועכשיו חוזר לדשא בדוקו החדש שלו, בו הוא עוקב אחר תמהוני בן עמו הנחוש להמציא מחדש את כללי המשחק הפופולרי. ההצעות שלו הזויות, מופרכות וחסרות סיכוי כמובן, והן מציעות פתרונות קלוקלים לבעיות שלא היו קיימות מלכתחילה, והוא היחיד שלא רואה את זה, מה שהופך אותו למעין דון קישוט רק בלי ההילה הרומנטית, ואת הדמות שלו למורכבת ומרתקת גם אם אתם לא מחובבי הכדור העגול.

      מתוך הסרט "כדורגל אינסופי" (יח"צ , פסטיבל ברלין)
      לא חייבים לאהוב כדורגל בשביל לאהוב.. מתוך "Infinite Football" (צילום: יח"צ)

      Isle of Dogs

      לא נרחיב על פנטזיית האנימציה של ווס אנדרסון, וזאת מכמה סיבות: כתבנו עליה כבר כשפתחה את הפסטיבל בשבוע שעבר; נכתוב עליה שוב, כשתזכה להפצה מסחרית בישראל; ולא עפנו עליה כמו רוב המבקרים, שהגדירו אותה כיצירת מופת פורצת דרך. עם זאת, גם בלי לצאת מפרופורציות, אין ספק כי קשה שלא לאהוב את הסיפור על העולם העתידני בו הרשויות היפניות מגלות את כל הכלבים לאי מבודד ועל הילד שיוצא לשם כדי לחפש אחר חברו הטוב ביותר. אנימציית הסטופ-מושן היא מלאכת מחשבת עמוסה ועשירה שצריך כמה וכמה צפיות כדי להעריך את כל מה שיש בה, והכי חשוב - התוצאה מלאה באהבה אינסופית ומעוררת השראה לכלבים.

      מתוך הסרט "אי הכלבים" (יח"צ , פסטיבל ברלין)
      יגרום לכם לרוץ לחבק כלב. מתוך "Isle of Dogs" (צילום: יח"צ)

      החיים על פי אגפא

      בזכות "שבעה ימים באנטבה" ותכניו השנויים במחלוקת, הפסטיבל עמד תחת אור הזרקורים בישראל כפי שלא קרה מאז ש"בופור" קטף כאן את פרס הבימוי לפני כתריסר שנים. נקודה מקומית נוספת היתה "הגברים שמעבר לגדר" של אינס מולדבסקי שזכה בפרס לסרט הקצר: הישג גדול ליוצרת ולבית הספר בצלאל ,שבמסגרת לימודיה בו יצרה את העבודה הניסיונית והטעונה פוליטית הזו. עוד נוכחות ישראלית בטקס הפרסים היתה של נועה רגב, מנכ"לית פסטיבל הקולנוע ירושלים, שזכתה לכבוד בינלאומי יוקרתי והיתה בין שלושת השופטים והשופטות של תחרות סרט הביכורים. היא העניקה אותו ל-"Touch Me Not", שכזכור קטף גם את דב הזהב.

      מעבר לכך, רק סרט טרי אחד באורך מלא ותוצרת הארץ הוקרן פה, "פרה אדומה" של ציביה ברקאי, שהוצג במסגרת "Generation" המוקדשת לסרטים על בני נעורים, וזכה לקבלת פנים יפה. במסגרת הקלאסיקות היוקרתית, בה הוקרנו עותקים מחודשים של נכסי צאן ברזל בסדר הגודל של "מלאכים בשמי ברלין" ו"העגורים עפים", אפשר היה לראות גם עותק דיגיטלי חדש של "החיים על פי אגפא", שעל הרסטורציה שלו אמון ארכיון הסרטים הישראלי שבסינמטק ירושלים. קצת יותר מחצי יובל לאחר שהוקרן לראשונה, הסרט מדכדך ואפוקליפטי מאי פעם אבל גם נראה טוב מתמיד, ותצורתו הנוכחית מביאה לידי ביטוי מלא את האקספרסיביות של כוכביו מלאי ההבעה, ובהם גילה אלמגור, שרון אלכסנדר, שמיל בן ארי, אורי קלאוזנר, שולי רנד, אביטל דיקר, דני ליטני, עירית פרנק, סמדר קילצ'ינסקי ורבים אחרים. אף אחד מהם לא הגיע לברלין, אבל תהיה להם הזדמנות ליהנות מעצמם בקיץ, כשהעותק יגיע להקרנה חגיגית בפסטיבל הקולנוע הירושלמי.

      החיים על פי אגפא (יח"צ , יואב קוש)
      היום זה לא היה עובר. גילה אלמגור והחיילים מתוך "החיים על פי אגפא" (צילום מתוך הסרט, יואב קוש)

      O Processo

      לאור ההתפתחויות שהיו בארץ במשך הפסטיבל, זה אולי התוצר הכי רלוונטי מבחינתו: דוקו ברזילאי על אחורי הקלעים של הליך הדחת הנשיאה הקודמת, דילמה רוסף. חווית הצפייה הייתה מרתקת לא פחות מהסרט עצמו: הקהל הברלינאי הורכב מרובו מברזילאים שזעקו קריאות גנאי בכל פעם שפוליטיקאי מן הימין הופיע על המסך, וליוו את הקרדיטים בשלל זעקות, שאגות וסיסמאות נוספות. בסוף ההקרנה, במהלך סשן שאלות ותשובות עם הבמאית מריה ראמוס, קם עיתונאי איטלקי וטען כי המסמך שלה מוטה פוליטית ומציג אך ורק את נקודת המבט של השמאל, מה שהוביל את שכניו באולם לצעוק לו לסתום את הפה ולעוף מן המקום. כך או כך, מדובר ביצירה סוערת, מרתקת ומאירת עיניים, המציגה את המציאות הברזילאית בצורה שגורמת לישראל להיראות כמו מדינה נקייה, מאוחדת ונטולת דרמות. יש לנו לאן לשאוף!

      פסטיבל ברלין 2018 (יח"צ , פסטיבל ברלין)
      בקרוב אצלנו? מתוך "O Processo" (צילום: יח"צ)
      פסטיבל ברלין 2018 (GettyImages)
      כבוד לבצלאל. של אינס מולדבסקי, זוכת הפרס לסרט קצר (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)
      הוא לא ירחיק לכת ברגל (יח"צ , פסטיבל ברלין)
      באמת לא הולך לשום מקום. מתוך "אל דאגה, הוא לא ירחיק לכת ברגל" (צילום: יח"צ9
      אווה (יח"צ , פסטיבל ברלין)
      אחד הגרועים שלה. איזבל הופר מתוך "אווה" (צילום: יח"צ)