בזמן שזמרי קיטש עושים לנו בחילה, דני רובס גורם לנו לדמוע

לאחר פגרה של שבועות אחדים, "קשוב מאוד" חוזר במרץ לקראת פסטיבל החגים. כמיטב המסורת, החל מאמצע פברואר עד אפריל רואים אור אינספור אלבומים, כאשר המטרה של רובם היא להיקנות כשי לליל הסדר. כמדי שנה, נעשה מאמץ עבורכם ועבורכן לתת בהם סימנים: לבחור את הטובים ביותר, לזהות הייפ שקרי, ולתת הזדמנות גם לאלבומים שמתחת לרדאר. בנוסף, דסק המוזיקה הישראלית בוואלה! תרבות עובד על פרויקט גדול הצפוי להגיע בקרוב. Stay Tuned.

ירמי קפלן הוא אחת המניות הבטוחות בעולם החבוט ששמו הרוק הישראלי. מהאנשים הבודדים שאפשר להגיד עליהם באמת שבמקום שטויות הם מתחילים לבעוט. אוסף הלהיטים החדש שלו עושה חסד עם מי שהוא גם ווקאליסט טוב ופרפורמר מצוין, ומבצע אמין במיוחד.

אפשר לדבר הרבה בשבחו של קפלן, בוודאי לגבי יופיים של הלהיטים הישנים, אך כדאי להזכיר בהקשר זה את העובדה שבניגוד לרבים אחרים, גם היצירה המאוחרת שלו מספקת רוקנרול משובח. המילניום הנוכחי לא עשה טוב לבני המחזור שלו בז'אנר: רובם עברו ממרכז הבמה לאזורים שוליים יותר, ואינם זוכים להערכה לה זכו בשנות ה-90. קפלן אמנם לא מוציא אלבומים בקצב רצחני, אבל כמעט מדי אלבום הוא מבליח עם להיטים מוצדקים ומשמחים. באלף הנוכחי הוא אחראי לשירים משכנעים כמו "תתחיל מאפס", "אני אשתנה", "כמה את צודקת" ואחרים. המשותף לכל השירים האלה הם האנרגיות שהוא ממשיך להביא לקהל שלו.

אוסף הלהיטים של קפלן מראה על קריירה שבה התמקד בעיקר בנושאים של זוגיות וגבריות. הוא לא התיימר לעסוק בסוגיות אחרות, ולמען האמת נראה כי ברוב הקריירה שלו הוא הסתובב פחות או יותר גם באותם אזורים מוזיקליים. זאת אחת הסיבות, לדעתי, שהוא מעולם לא הוערך כמו רוקרים אחרים בני דורו. הצד השני של המטבע הזה הוא העובדה שבמשך שנים הוא שכלל את הנישה שלו, כמעט לכדי שלמות. סצינת רוק בריאה צריכה גם אמנים כאלה.

באותה נשימה, חייבים לומר, שהאוסף עצמו מאכזב. לא משום השירים שנמצאים בו - כמעט הכול להיטים מהנים - אלא בעיקר בגלל מה שאין בו: בונוסים, הקלטות מהופעה, דמואים, שירים נדירים. להוציא הקאבר האהוב ל"גלי", זה לא שקפלן התנזר מהקלטות צד לאורך הקריירה שלו. אם כבר מוציאים אוסף, לא היה שווה להכניס את השירים שלו מ"בחזרה לשבלול"? הקאבר ל"רוח סתיו" מ"עבודה עברית" הראשון? משהו אחר מאלפי הופעות? גרסאות אקוסטיות? אוסף להיטים הוא דבר שיש להצדיק בעידן היוטיוב, כשהכל זמין ונוח. אפשר היה להשקיע בגזרה הזאת יותר.

האלבום השני של עינב ג'קסון כהן הגיע אחרי לא מעט שנות הפסקה. כהן היא הבטחה גדולה כבר יותר מעשור, ומוכרת כיוצרת אישית וכפסנתרנית מוכשרת במיוחד, שגררה בזמנו השוואות לשלומי שבן. היא הייתה אז חלק מגל של יוצרות מרתקות בראשית דרכן שהיו אמורות להשתלט על השנים הבאות של האינדי הישראלי: אביגיל רוז, איה זהבי פייגלין, מעיין הירשביין, רוני אלטר, מיכל גבע ואחרות. אלבום הבכורה המצופה שלה, "עץ נופל ביער" נבלע קלות ב-2011, ההייפ מעט שקע, ורק עכשיו היא חוזרת עם אלבום שני, קצר, מהודק, ומצוין.

עיקר החדשות הוא ש"שני לבבות" ללא ספק בשל וטוב מקודמו. כהן כותבת שירים דרמטיים אבל מגישה אותם ברכות ושקט, במין מינימליזם שכמעט מתנגד לתכנים. היא מוציאה בשיטה הזאת הרבה ממעט. השקט המתנגד הזה בא לידי ביטוי למשל בקאבר מפתיע ל"נשקי אותי" של סיוון שביט. הנסיעה הארוכה ורעשי הכביש והרדיו לא קיימים בגרסה הזאת, אלא רק מה שבתוך הרכב. עוד בולט "אלגיה" המצמרר ("אמא שלי מתה בחורף"), שכבר הופיע בפרויקט משירי יותם ראובני שיצא בתחילת השנה, וכמו שיר אחד נוסף - "בגללה" - מופנה לאמה של היוצרת. אלה שני שירים טעונים מאוד, והיכולת שלה להעצים את המתחים האלו וגם לפתור אותם באותו שקט היא מרשימה מאוד.

השיר הכי טוב באלבום הוא "שלוש אפשרויות", שהוא "ג'קסוני" מובהק. לא במקרה הלחן שלו מזכיר מאוד את השיר הכי טוב באלבום הקודם של כהן, "לא כוחות". הוא מביא לשיא את המיומנויות של כהן, ההזדמזמות שלו מובטחת, וההתרגשות גם. בו גם טמון הצד השני של העניין: כהן שולטת בסגנון שלה ביד רמה, אלא שזה סגנון מעט הומוגני. יש לקוות שבאלבום הבא, שיגיע מהר יותר מקודמו, היא תתפתח בכיוונים נוספים והכישרונות שלה יתגלו לרבים יותר.

אי אפשר להתכחש לחוש של רובס לשירים גדולים, והקאמבק שלו בשנים האחרונות (עם "משהו חדש מתחיל", למשל) מוכיח זאת היטב. ואם כבר יש למישהו מגע זהב באזורי הקיטש של המיינסטרים הישראלי, אז טוב שזה רובס: הוא אמן רגיש והומניסט, וכותב מוכשר, וחשוב מכל ובניגוד לרבים אחרים - הוא אינו ציניקן. לכן הוא מרגש ומעלה דמעות כל פעם מחדש, בזמן שאחרים מעלים לעתים את רפלקס ההקאה.

ה"משהו חדש מתחיל" החדש הוא "מוקפת באור", שיר שכתב רובס לאמו החולה, על ערש דווי. זה בקלות אחד השירים היפים של השנה, פרידה מרגשת אך לא רגשנית, שכולה הכרה, פיוס והערכה. קולות הרקע שמלווים את רובס מדמים ממש מעגל אנשים העומדים סביב מיטתו של חולה, ובסוף השיר הם גוועים לכדי קולו הבודד של רובס. סוד הקסם הרובסי מסתתר כאן: היכולת שלו לקפוץ בין תחושה המשותפת לרבים לבין קול אישי נאמן. בכלל, באלבום רובס קופץ הרבה בין עבר ועתיד. ב"שוב ושוב ושוב" הוא מקיים חשבון נפש לאור הזמן החולף. בשיר יפה נוסף, "ערב כלולות" שכתבה הסופרת דורית רביניאן, והוא כולו מחווה יפה ללאה גולדברג ולשירה "את תלכי בשדה (האמנם?)", ומציע גאולה לדמותה הבודדה של המשוררת. זהו אגב השיר המולחן השני לפחות שרביניאן כותבת. קם לו "אהובתי בת החלוף" היפהפה מהאלבום "האחרון" של רם אוריון. תהילתה של רביניאן היא אמנם כסופרת מוערכת ואהובה, אך הנה שוב היא מתגלה גם כפזמונאית נפלאה.

מלבד אלה, יש לומר, רובו של האלבום פושר וכמעט לא מותיר רושם. רובס לא הסתיר מעולם את הערצתו לתור הזהב של הרוק הקלאסי בשנות ה-60 וה-70, וכאן הוא אף מכריז בגלוי על הרצון לכתוב שירים "כמו אז בסבנטיז", אבל ברוב הזמן הוא לא מוצא את אותו קסם מסתורי אבוד. פרווה במיוחד היא המחווה של רובס לדיוויד בואי המנוח, גרסת כיסוי מעט סתמית לשיר האהוב "Life on Mars", שעושה בעיקר חשק לשמוע את המקור.