נושאים חמים

סרט האנימציה הכי מיוחד שתראו השנה בקולנוע: ראיון עם במאי "הצב האדום"

"הצב האדום" הוא אחד מסרטי האנימציה המיוחדים והמוערכים של השנים האחרונות. בראיון לרגל הפצתו בארץ, הבמאי מייקל דודוק דה-ויט מסביר איך זה שיצר את סרטו הארוך הראשון רק בתחילת שנות השישים לחייו ולמה הסרט מתאים לכל הגילאים

(בסרטון: קטע מ"הצב האדום", באדיבות סרטי לב)

מרבית הקולנוענים יוצרים את הסרט העלילתי הארוך הראשון שלהם בסביבות גיל 30. במקרים פחות נפוצים, זה קורה להם כעשור מאוחר יותר. אשף האנימציה מייקל דודוק דה-ויט, בניגוד לכך, עבר לשלב הזה רק בתחילת שנות השישים לחייו, וכך נרשם כסיפור יפה ומובהק במיוחד של פריחה מאוחרת.

אם הדברים היו תלויים רק בו, הקולנוען ההולנדי היה ממשיך ביצירת סרטים קצרים – מלאכה בה הצטיין במשך שנים. "הנזיר והדג" מ-1994, למשל, קטף שלל פרסים והפך אותו לאליל בקרב חובבי אנימציה, ו"אב ובתו" משנת 2000 נהנה מהערכה גדולה עוד יותר, וגם קטף את האוסקר. דודוק דה-ויט, שמתגורר כיום בלונדון, מספר כי נהנה מן החופש האמנותי שבסוג העשייה הזה, ולרגע לא השתוקק לעבור לעולם המסחרי יותר של תוצרים באורך מלא.

אך אז הגיעה הצעה שאי אפשר לסרב לה, במובן הטהור והאמיתי של הקלישאה: הייאו מיאזאקי, גאון האנימציה הנערץ על דה-ויט ועל רבים אחרים ומי שחתום על "השכן שלי טוטורו", "המסע המופלא" וקלאסיקות אחרות, התרשם כל כך מ"אב ובתו", עד שפנה אליו, הזמין אותו לאולפני ג'יבלי האגדיים והציע לו להיות הקולנוען הלא-יפני הראשון שמביים סרט ארוך תחת המטרייה שלהם.

מובן שהיוצר ההולנדי הסכים לכך, והיום (חמישי) עולה כאן לאקרנים תוצאת שיתוף הפעולה חוצה היבשות הזה: סרט בשם "הצב האדום", המגיע לפה כשנה לאחר הקרנת הבכורה העולמית שלו בפסטיבל אנסי, אירוע הדגל של תעשיית האנימציה העולמית, בסיומה הקהל עמד על רגליו ומחא כפיים ממושכות. לאחר מכן, המומנטום החיובי רק התגבר, ובין השאר הוא היה מועמד לאוסקר, זכה להצלחה קופתית בצרפת, וקטף עוד שלל פרסים ומועמדויות.

הצב האדום (יח"צ)
כמו הייקו. מתוך "הצב האדום" (צילום: יח"צ)

כיאה לייחודיות המסלול שעבר בדרך לאקרנים, גם הסרט עצמו ייחודי, ולבטח שונה בנוף הקולנועי הרגיל שלנו. היוצר מציג בו באנימציה ידנית ודו-ממדית ובסגנון פיוטי, מינימליסטי, נטול דיאלוגים ועתיר סמליות, את סיפורו של אדם הנסחף לאי בודד, ומפתח שם קשר עם צב (או צבה) אדום, שבמהרה הופך להרבה יותר מכך. בקיצור, "הדרדסים: הכפר האבוד" זה לא.

אולי יותר מכל, אפשר לומר כי "הצב האדום" מזכיר מעין הייקו – רק קולנועי, וכזה שנמשך שמונים דקות. "זו מחמאה גדולה מבחינתי, לשמוע את זה", מכריז הבמאי בתגובה לאמירה, בראיון לרגל צאת הסרט בארץ. "מבחינתי, הייקו היא אחת מצורות האמנות הכי יפות שיש. לא פעם מצאתי את עצמי קורא הייקו ותוהה 'איך אפשר ליצור משהו טוב יותר מזה?' הייקו מוצלח יוצר אצלך תחושה על-זמנית, וזה בדיוק מה שאני ניסיתי לעשות כאן".

האם במובן מסוים גם ניסית לפנות לילד שעוד מסתתר בתוכך?

"זו שאלה מעניינת, והיא גם מתקשרת מבחינתי לפרויקט הזה, כי יש מעט קולנוענים שמצליחים לעשות זאת, ומיאזאקי הוא אחד מהם. בכל הסרטים שלו הוא מצליח להביא לידי ביטוי את הקסם של הילדות, שממשיך להתקיים בתוכנו גם בבגרותנו, אבל מסתתר מאחורי הצרות של היומיום. למרות כל הטרדות הללו, לכולנו עדיין מזדמן מדי פעם להגיד 'אוי, איזה יופי יש בעולם' ומיאזאקי משכיל להעביר בסרטיו את התחושה הזו, של להתאהב מחדש בחיים. אני לא יכול להתיימר להעיד על עצמי ולומר שגם ב'הצב האדום' זה קורה, אבל בתשובה לשאלה שלך, בהחלט אפשר להקביל את המצב של הגיבור לילד שזה עתה נולד, כי הוא מגיע לבדו למקום זר ולא מוכר, וכל מה שנותר לו זה ללמוד הכל מחדש ולהתחיל הכל מהתחלה".

הסרט יוצא בישראל בחופשת הפסח, כך שעולה כאן השאלה אם הוא מתאים לילדים – ואם כן, מאיזה גיל?

"אני חייב לספר לך, בהקרנה הראשונה של הסרט בה נכחו ילדים רבים, ישבתי בצדם במתח רב. הרי אין ב'צב האדום' דיאלוגים, ויש בו שקט שהם לא רגילים אליו וגם המון סמלים ומטאפורות, ועיסוק בנושאים כמו מוות. כלומר, זה לא מובן מאליו שהילדים יתחברו לכך, וחששתי שהם יאבדו סבלנות ויתחילו להפריע. לשמחתי, הם התנהגו ממש יפה, לא הרעישו לרגע ונראו מרוכזים. אולי זה בגלל הסרט, ואולי בגלל שההורים שלהם היו איתם, והם ילדים מחונכים. שאלת הגיל תלויה בתרבות של כל משפחה ושל כל מדינה, אז אני לא יודע מה צריכה להיות המלצת הגיל אצלכם, אבל אני יכול לומר שהילד הכי צעיר שאני ראיתי באחת ההקרנות היה בן חמש".

השתתפת בהרבה הקרנות שכללו שיחה של הקהל עמך. הזדמן לך לענות בהם לשאלות של ילדים? הם הרי תמיד שואלים את הקושיות הכי טובות.

"זו שאלה טובה. אני זוכר ילד אחד שלקח את המיקרופון ואז שאל – 'יש משהו שאני רוצה לדעת. כמה עלה לעשות את הסרט?' זה היה מצחיק. אבל אתה יודע מה, עכשיו כשאני חושב על זה, ברוב המקרים בכלל לא הצלחתי לשמוע את השאלות של הילדים – העניין הוא שהם לא רגילים למיקרופון, ובכל פעם שהם היו לוקחים אותו לידיו, הם כל כך הופתעו מן ההד שלו, שהתחילו לדבר לתוכו ואי אפשר היה לשמוע אותם".

הצב האדום (יח"צ)
עולם שאין בו צלצולי התראה של מכשירים אלקטרוניים. מתוך "הצב האדום" (צילום: יח"צ)

"הצב האדום" הרי יכול להתאים לבני כל הגילאים, גם צופים בוגרים שיבואו לאולם מטעם עצמם ולא כמלווים של ילדים בחופש, אבל בתפיסה הציבורית, רוב הקהל עדיין מזהה אנימציה עם סרטים לכל המשפחה, או זו לפחות התדמית שיש לה בתקשורת. זה מעצבן אותך?

"קצת, אבל אני חושב שהזמנים משתנים. לא מזמן הייתי באירוע בו מציגים פרויקטים של סרטי אנימציה עתידיים בניסיון לגייס להם כסף, ורבים מהם פנו לקהל בוגר, כולל לא מעט יצירות פוליטיות טעונות. עדיין קיימת סטיגמה שכל סרטי האנימציה עוסקים ביצורים חמודים הרודפים זה אחר זה, אבל אני חושב שיותר ויותר אנשים מבינים כי זה לא כך, ויש להם נכונות לראות ולעשות סרטי אנימציה בוגרים, בסגנון שהוא יותר אמנותי ופחות מתחנחן, והגישה הזו רק תתחזק. מובן כי 'הצב האדום' לא יכול להתיימר להיות פורץ דרך – כבר היו סרטי אנימציה בוגרים רבים לפניו, גם אצלכם. 'ואלס עם באשיר' זו דוגמה מושלמת לסרט אנימציה לקהל בוגר".

הזכרת מטענים פוליטיים – אתה חושב שיש לסרט גם משמעות אקטואלית? אמנם הוא לא מתרחש בזמן או במקום מוגדר, אבל הרי הגיבור שלו פליט, וכשרואים אותו נסחף לחוף קשה שלא לחשוב על התמונות שאנו רואים חדשות לבקרים.

"לפני כמה חודשים הסרט קיבל פרס בפסטיבל באתונה, ומבחינתי היתה לכך משמעות מיוחדת, כי כל כך הרבה מהגרים הגיעו לחופי יוון בשנים האחרונות, ואי אפשר לצפות שם ב'צב האדום' בלי לחשוב על כך.

"עם זאת, אני מעדיף לבחון את הסרט בהקשר עכשווי אחר: אחת התגובות הנפוצות שאני מקבל היא 'לא ייאמן כמה הסרט הזה איטי ושקט'. בשביל אחדים, זה דבר שלילי, ובשביל אחרים זה חיובי. אנחנו חיים בעידן של פטפטת בלי פוסקת ושל מכשירים אלקטרוניים שלא מפסיקים לצפצף ולהרעיש. הקולנוע העכשווי בדרך כלל מיישר קו, ויוצר סרטים תזזיתיים, כאילו שהיוצרים שלהם חוששים שמא חלילה נשתעמם ולו לרגע. 'הצב האדום', לעומת זאת, בא בגישה אחרת. הוא אומר – בוא נירגע קצת, בוא נהיה שקטים קצת, בוא נסתכל מסביב ונעריך מחדש מה חשוב לנו".

הצב האדום (יח"צ)
היה מועמד לאוסקר בצד "זוטרופוליס" ושאר להיטי הענק של הוליווד. מתוך "הצב האדום" (צילום: יח"צ)

השתתפת בטקס האוסקר האחרון. שקט זה לא היה.

"זו כבר הפעם השלישית שלי בטקס, ואפילו שאני כבר רגיל, בכל פעם מחדש החוויה סוריאליסטית בעיני. הדבר ההזוי מכולם הוא השטיח האדום שמוביל לאולם. זה שטח שאפשר בעיקרון לעבור בשתי דקות, אבל הוא כל כך עמוס באנשים לפני הטקס, שלוקח לך כמעט שעה כדי לחצות אותו, ואנשים כמוני, שעשו סרט כמו 'הצב האדום', מוצאים עצמם עומדים בצד כוכבי הקולנוע הכי יפים וגדולים, בזמן שמאות מעריצים צווחים מולם".

אגב, הסרט הזכיר לי את הצב שהיה לי כילד. הוא מת די מהר, לצערי.

"כן, כך גם קרה לי. היו לי כמה צבים למען האמת, והם לא האריכו ימים. הייתי ילד – וילדים לא מספיק אחראים כדי לגדל כהלכה חיה כזו".

הצב האדום (GettyImages)
השטיח האדום לא זר לו. דודוק דה-ויט עם בן סטילר לאחר שזכה באוסקר לסרט האנימציה הקצר ב-2001 (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)
הצב האדום (יח"צ)
לא לילדים בלבד, אם בכלל. מתוך "הצב האדום" (צילום: יח"צ)
הצב האדום (יח"צ)
אולי יגרום לכם לרצות לאמץ צב. מתוך "הצב האדום" (צילום: יח"צ)